Image Image Image Image Image Image Image Image Image

08 אפריל

By

2 Comments

איך להתמודד רגשית עם תהליך גירושין?

8 באפריל 2015 | By | 2 Comments

 hands-1246170_1280

 

 

 

divorce-908743_1920

3 טיפים רוחניים ומעשיים שיעזרו לכם לעבור את תהליך הגירושין בשלום, להיכנס ולצאת מכל דיון בהרגשה של הקלה ולהתמודד עם הרגשות הקשים לגבי הצד השני.

(הערה: את הפוסט הזה פרסמתי לראשונה באפריל 2015, ומאז שיניתי בו מספר דברים והעליתי אותו מחדש).

מכירים את זה שאתם יושבים במסדרון בית המשפט לפני שמתחיל הדיון? כפות הידיים מזיעות, תחושה של פחד שנראית כמו גוש ענן אפור וסמיך יושבת לך בבטן, עולה לגרון ומייבשת את הלשון, הלב דופק, והראש לא מפסיק להיות מוטרד ממחשבות לא מודעות של פחד מהעתיד לבוא, העו"ד שלך מנסה להרגיע אותך, הרי הוא כבר רגיל להרגיע בכל יום עוד עשרות לקוחות כמוך, אבל עדיין מרגיש לך שהתיק שלך קשה יותר, שלא באמת יהיה בסדר, שהרגשות הקשים שלך כלפי הצד השני הם ייחודיים. או במילים אחרות – שאף אחד לא חווה את הגירושין שלך כמוך!

ואז השאלה שהכי מטרידה אותך חוץ ממה שיהיה בדיון היא, האם הוא או היא כבר שם במסדרון? והאם כשתבואו הם יחכו על הכיסא מול הדלת? ואם הם יסתכלו? האם תגידו משהו? ואיך תתמודדו עם השתיקה המביכה בזמן שבפנים משתוללת סערה ענקית של רגשות, כעס והאשמות? ומה עושים עם כל הרגשות האלה שממשיכים להוריד אותנו למטה?

עורכי הדין שלכם ושלהם מחליפים ביניהם בוקר טוב יבש, בזמן שאתם מנסים לשדר את המבט הכי אדיש שלכם. הרי הבטחתם לעצמכם, שבפעם הזאת תראו להם שהתגברתם ושאתם חזקים.

השעון מתקתק, אבל עבורכם הזמן קפא מאותו יום שהתחיל תהליך הגירושין, והנה הדיון מתחיל ואתם נכנסים לחדר הדיונים בחוסר וודאות…ומתפללים שתצאו משם בחיים.

כשאני הייתי בת 26, חוויתי גם תהליך משפטי מאוד ארוך שנמשך שנים – בעקבות הפטירה של אבא שלי. ההליך שאני חוויתי אמנם לא היה הליך גירושין, אבל הוא היה הליך של תביעה משפטית על רכוש שכלל בתוכו המון המון רגשות לא פשוטים. לא מספיק שלא הצלחנו להתאבל על המוות הפתאומי שלו, עכשיו פתאום להתעסק עם העולם המשפטי הזה? ומי החליט בכלל עבור אבא שלי מה הוא רצה? הייתי בשנים רבות של כעס ומרמור על המצב שנקלענו אליו אני והמשפחה שלי, והבטחתי לעצמי שאעשה הכל כדי להצליח. יחד עם אחותי הגדולה, עשינו הכל שנים על גבי שנים. ובסופו של דבר רק ברגע שהחלטתי להבין מה המשפט הזה בא להגיד לי באמת, והפתח שהוא נתן לי להתבונן על היחסים שלי עם אבא שלי, על היחסים שלי עם עצמי, המחשבות שהיו לי על עצמי עד לאותו יום, התחלתי לרפא באמת את הפצע שהיה שם עוד הרבה לפני שהוא נפטר.

איך מתמודדים רגשית עם הגירושין?

מה אפשר לעשות כדי להקל על עצמינו?

איך לא להתמוטט רגשית?

כל כאוס בחיים שלנו נועד כדי להכין אותנו למי שאנחנו באמת. גם תהליך גירושין, עם כמה שזה נשמע הזוי ולא פשוט, האנשים הכי קרובים אלינו הם המראות הכי גדולות שלנו. האם הגירושין הם משהו שפתאום קרה לנו? לכאורה זה נראה שכן, אבל בגלל שאנחנו מחוברים למערכת חשיבה של פחד, מגיל מאוד צעיר, אנחנו מפרשים כל מצב שגורם לנו לרגשות שליליים, כמשהו רע. כשאנחנו מתבוננים פנימה לתוך עצמינו, ההליך הזה נראה לנו פתאום משהו שהתחיל הרבה לפני שהוא התחיל בפועל. שני אנשים שבאים עם תפישות עולם שונות, שבבסיס שלהן יש המון פחד. פחד שמגיע ממקומות מאוד מוקדמים בחיים שלנו. מי שאנחנו באמת, מתגלה לנו לאט לאט, בכל רגע שבו אנחנו מרפאים את התפישות הישנות של הפחד, שעדיין מנהלות אותנו.

תפישות שגויות שיש לנו על עצמינו לדוגמא:

"אני לא מספיק טוב, אני לא מספיק טובה, אני לא מספיק ראוי, אני לא מספיק ראויה, אני אשם, אני אשמה, אני מהווה נטל על העולם, אף אחד לא באמת אוהב אותי, אני לא אהוב, אני לא אהובה וכו'"….

להתמודד עם הגירושין מתוך בחירה באהבה במקום בהאשמה. 

בכל תהליך גירושין, יש 2 בחירות אפשריות. הבחירה הראשונה היא להמשיך להתמקד ברמה הרגילה ובכמה קשה לנו, ובכמה אנחנו צודקים והצד השני אף פעם לא היה בסדר,  והאפשרות השנייה היא לקחת את מה שקרה למקום של נקודת מבט אחרת. למקום שבו אנחנו זוכים לפנות את כל השיפוטים שלנו ואת כל הטינות שלנו, למשהו אחר שקורא לנו מתוכנו. לשנות את מחשבות הפחד והתקיפה לאהבה. כלומר, בתוך כל מצב שאנחנו מגדירים כקשה ובלתי נסבל, יש משהו נוצץ שמסתתר בתוך הבוץ ומחכה שנגלה אותו, ניצוץ, לא חייב להיות שננצח בתהליך או שנשיג כמה שיותר, ניצוץ יכול להיות הרגע המקודש ביותר שאנחנו חווים בחיים שלנו. הרגע שבו אנחנו מבינים, שחייבת להיות דרך אחרת לחוות את הקושי הזה. וכן, אני לא אומרת לא לקוות ולא לצפות לטוב ביותר, אבל לא לוותר לעצמינו על שינוי המחשבות שלנו על עצמינו.

כשאנחנו מתחילים להיות מודעים לרגשות שלנו, למחשבות שמורידות אותנו למטה, כשאנחנו מרגישים חסרי אונים או חוזרים בכל פעם לשיפוטים על הצד השני כמו: "איך הוא מעז לעשות כך וכך, איזה מן אבא הוא שלא שם על הילדים שלו? או…. היא לא הייתה באמת אף פעם אמא טובה, היא שתלטנית והיא רוצה להרוס אותי….הוא לא היה צריך  להתנהג ככה, ועוד אחרי כל מה שעשיתי בשבילו, את כל החיים שלי נתתי לו, הוא לא היה צריך לבגוד בי ולהשאיר אותי חסרת אונים, אנחנו עוד נראה מי באמת יצליח בסוף". במחשבות האלה יש תמיד פירוד. יש הם, ויש אנחנו.

כל המחשבות האלה מגיעות ממערכת חשיבה שגדלנו עליה, שיש בה המון פחד, תחרותיות – מי הטוב יותר מבין שנינו… נפרדות ואשמה.  זאת בעצם מערכת חשיבה שלא רואה את התמונה השלמה. חשיבה של נפרדות שרואה שני מצבים שהם: ניצחון והפסד, טוב ורע, הוא ואני, אני והיא, שחור ולבן.

בדרך כלל, אנחנו פועלים וחושבים מתוך שדה הקרב, ואז אנחנו מתמקדים בתוצאות שאנחנו רוצים להגיע אליהן. זה מניע אותנו, אבל גם מאוד שוחק אותנו, גורם לנו להתמקד רק בנסיבות החיצוניות ולהעצים את הפירוד. וכשאנחנו מעצימים את אשליית הפירוד אנחנו מגדילים את האשמה, הפחד, המתח… זוכרים?

אבל יש לנו עוד אפשרות, והיא לבחור לראות את תהליך הגירושין בדרך אחרת, להתחיל לשאול את עצמנו בכנות, בלי לפחד ממה שנראה וממה שנגלה על עצמינו. כיוון שהפחד מהאור שלנו, הרבה יותר גדול מהפחד שלנו מהחושך.

אנחנו פשוט כל כך רגילים אליו, שאנחנו פוחדים לראות שהאור תמיד דולק. ממה באמת אנחנו מפחדים? הרי מתחת למבטים האדישים שלנו ושלהם, מסתתר מבט של ילד מפוחד שרוצה לאהוב ולהרגיש אהוב. זה אכן המצב האמיתי שלנו, אהבה שהיא שלמה ולא מוגבלת, אך ברגע אחד מסוים בחרנו לשנות את החשיבה הזו, ועברנו מחשיבה של אהבה, לחשיבה של פחד.

1.      כל מערכות היחסים שלנו הן משימות באהבה עצמית

כל אדם שאנחנו לא מסוגלים להכיל, כל אדם שאנחנו מגדירים כאדם רע, >@#$#@,  רמאי, שקרן, בוגד, זייפן, לא אכפתי, בעצם משקף לנו משהו שנוגע לנו בנקודה רגישה בתוכנו. משהו שיש לנו עניין איתו, בעולם הפנימי שלנו. ממש כמו מראה שאנחנו פוחדים להסתכל עליה, ואנחנו ממשיכים לברוח מעצמנו. ממה אנחנו מנסים לברוח? ממה שנגלה אם נביט הישר לתוך המראה, הרי במראה מסתתר אותו הצל, שאנחנו לא מוכנים לראות בתוכנו. והצל הזה, הוא פשוט מן בועה לא ממשית שאנחנו מפחדים שקיימת בנו. התפקיד שלנו הוא להסתכל במראה באמת, כי כל מערכות היחסים שלנו הן כמו מראות שמשקפות לנו מה בתוכנו קורא לאהבה. אז אנחנו יכולים לזהות מה הגרוש או הגרושה מעורר בנו? אילו רגשות? מה ההתנהגות שלו גורמת לנו להרגיש לגבי עצמינו? איפה יש לנו סכסוך פנימי עם מה שאנחנו רואים שהוא או היא עשו לנו?

שאלה: איך אתם מגדירים את האדם שנמצא אתכם בתהליך הגירושין?

כתבו את הכל, הוציאו את הכל על הדף מבלי לערוך אף מילה.

אנחנו יכולים לשנות את הדרך שבה אנחנו מתבוננים על הגרוש או הגרושה על ידי תפילה לריפוי מערכות יחסים, את התפילה הזאת כתבתי וניתן להוריד אותה כאן וגם בסיום הפוסט.

(אפשר להוריד את התפילה כאן או בסיום הפוסט).

התבוננו במה שכתבתם,

האנרגיה של האהבה, השמחה, ההשראה והמוטיבציה רוצה להיות תמיד באיזון בתוכנו, אבל כשאנחנו אוחזים בכל הכוח, בהתנגדות כלפי משהו, היא לא מצליחה לעבור דרכנו בצורה חלקה כיוון שהיא נתקלת במחסומים. חישבו על האדם שאתם עומדים מולו בהליך המשפטי, אותו אדם מהצד השני, אם מדובר בקבוצה של אנשים שקשורים במשפחה שלהם, חישבו על האדם שמוביל את המושכות, אותה דמות שנוגעת לכם בנקודות הכי רגישות, עצמו עיניים, הביטו באדם הזה. שבו עם עצמכם במקום שקט, ראו אותו ופשוט אמרו לו כל מה שאתם מרגישים, אתם יכולים למצוא את עצמכם מטיחים עליו את כל הכעס שלכם, לאחר שסיימתם לשפוך את כל הרגשות שלכם, הביטו בו ושאלו אותו, מה הוא רוצה לאמר לכם, מדוע הוא נמצא במשחק החיים שלכם? אף אחד לא מגיע סתם לחיים שלנו, תמיד יש סיבה.

2.      אינני קורבן של העולם שאני רואה

מכירים את זה שאתם מתעוררים בבוקר, הכל טוב ויפה עד לרגע שבו אתם נזכרים בתהליך הגירושין? או בסידורים שיש לכם לעשות בקשר לזה, הפסד ימי עבודה, הכנה ומציאת מסמכים, אולי אפילו פנייה לבלש, טונות של כסף שהייתם מעדיפים לנסוע איתו לטיול בחו"ל, שיחות עם עורך הדין וכו'…בכל פעם שאנחנו עושים פעולה שקשורה להליך המשפטי שלנו, ואנחנו משקיעים את האנרגיה שלנו רק לצורך המשפט, אנחנו מרגישים ירידת אנרגיה, ואז עולה תחושת הקורבן. בקורס בניסים יש תרגיל שאומר:

"אינני קורבן של העולם שאני רואה"

מחשבה שלילית על כמה אנחנו מסכנים ואין לנו חיים בעקבות תהליך הגירושין, גוררת אחריה עוד מחשבה ואז אנחנו מוצאים את עצמנו מתחילים את היום בידיעה, שהולך להיות לנו יום מתיש, שבו נמצא את עצמנו מתנגדים באופן לא מוסבר, לכל דבר טוב שיכול להגיע אלינו. אנחנו פשוט יוצרים בלוק לכל אותם דברים טובים שכן יכולים להגיע.

ההתנגדות הזו, מגיעה מתחושת הקורבן והמחשבה שאנחנו נפרדים מאלוהים. הקורס בניסים אומר, שאנחנו רעיון בשכל האלוהים, ושרעיון לעולם לא יכול לעזוב את מקורו. כמו קרן שמש שיכולה לחשוב שהיא נפרדת מאלוהים, אבל היא לא מזהה שהיא תמיד מחוברת אל השמש. גם אנחנו חושבים שנפרדנו מאלוהים, למרות שמעולם זה לא קרה, והמחשבה הזאת, יוצרת בתוכנו אשמה בלתי מוסברת.

את האשמה הזאת, אנחנו תמיד  משליכים על אנשים בחיים שלנו שאותם אנחנו לא אוהבים, או יש לנו עניין איתם, ואז, כל דבר שאנחנו לא רוצים לראות בתוכינו, אנחנו רואים בהם. אנחנו מרגישים אשמה בלתי מוסברת, כשאנחנו לא מביאים לעולם את החיבור המלא ליופי והשמחה של האני השלם שלנו ואז אנחנו מוצאים את עצמנו אומרים משפטים כמו– "לא מגיע לי כי אני מסכן עכשיו, עד שההליך לא ייגמר, לא יהיו לי חיים, אני לא יכולה להתקדם לשום מקום עד שהמשבר הזה לא ייגמר" וכו…

נכון שצריך להיות מחושבים, אך יש לשים לב שאנחנו לא עוצרים את כל החיים שלנו בגלל תהליך הגירושין, ולזהות את הגבול שעובר בין חישוב הגיוני כמו לא להוציא הוצאות מיותרות כי צריך לחסוך לתהליך המשפטי, לבין להעניש את עצמנו על כך שאנחנו נמצאים בכלל בתהליך כזה.

3.      לשנות תפישה מפחד לאהבה

אנחנו נמצאים במימד שמורכב מזמן ומרחב. אבל יש לנו אפשרות לראות דברים גם קצת מלמעלה כמו חתיכות של פאזל, שמלמטה הן נראות כמו רסיסים של חיים ונסיבות שמלאות בפחד ממה שיהיה, כאב על מה שהיה וכו… מלמעלה, הדברים נראים אחרת. אפילו אם לא הספקנו עדיין להרכיב את כל החלקים.

מספיק שתהיה בנו הנכונות הקטנה לפחות להתחיל למצוא את החלקים שמרכיבים את המסגרת, ואז את החלקים של השמיים, החיות והמגדלים, כל קבוצה של חלקים שחיברנו אחד לשני, עוזרות לנו לשנות תפישה מהחשיבה של הנפרדות והפחד, לחשיבה של אהבה. האהבה היא הכוח הגדול ביותר שקיים בנו.

זה לא אומר שאנחנו הולכים להיות החברים הכי טובים של מי שאנחנו נמצאים איתו בתהליך הגירושין, זה כן אומר, שאנחנו מוכנים לראות מה הם מייצגים בתוכנו, בחיים שלנו, בעולם הפנימי שלנו, ואז, למסור את כל הנסיבות והרצונות שלנו, לאהבה. רק הרצון שלנו, הנחישות וההתמדה עוזרים לנו לשנות תפישה מפחד לאהבה.

בכל רגע שאנחנו בוחרים לראות את השיעור שלנו, ואת האנשים שבחיינו בדרך של אהבה, ולא בדרך של התניה שאומרת – "אני הטוב והוא או היא הרעים", אנחנו בוחרים לראות את התמונה השלמה.

אפילו כשאנחנו יודעים שהיא או הוא עושים המון דברים שמרגיזים אותנו, אנחנו יודעים שגם אנחנו פועלים ממקומות כואבים, ממקומות שבהם אנחנו רוצים להוכיח לעצמינו שאנחנו ראויים לאהבה. מה שאנחנו כן יכולים לעשות, זה לקחת אחריות על הצד שלנו בדרמה ולראות, מה היו הדפוסים שלנו לפני תהליך הגירושין, ואיך בעצם, דפוסי החשיבה שלנו הגבילו אותנו אז, ומגבילים אותנו עכשיו. אנחנו מביאים איתנו את החבילות הרגשיות מהעבר שלנו לכל מקום שאליו אנחנו הולכים, ואז בעצם, אנחנו חווים את המציאות אותו הדבר, שוב ושוב.

התפקיד שלנו הוא לשחרר את מה שהיה, לשחרר את הדרך שבה אנחנו חושבים על מה שהיה. לרפא את זה מהשורש, כדי לחוות את ההקלה שאנחנו כל כך רוצים.  עצם זה שאנחנו רואים את עצמינו כפגיעים או שבריריים, אנחנו יוצרים נסיבות וקשרים, שגורמים לנו לראות את זה בנו שוב ושוב.

אז זה אומר שאנחנו צריכים לקשט את המשבר הזה בסרטים ורודים ולחשוב שהכל בסדר? ממש לא. אף אחד לא מבקש מאיתנו לקחת מכחול ולצבוע את המצב בורוד, או להדביק מדבקות יפות ומקושטות על אנשים שיש לנו טינות כל כך עמוקות אליהם. הערך האמתי שלך לעולם לא נמדד כתוצאה מדברים חומריים, הערך שלך לא יכול להיות אפילו מדיד, כי מה שהוא שלם, אי אפשר למדוד.

אבל הזהות העצמית שלנו, הרבה פעמים מפריעה לנו להתמקד בערך האמתי שלנו. אנחנו יכולים לקלף את כל הקישוטים ששמנו על עצמנו ואימצנו לנו כזהות מהפחד להיפגע ולעבור דרך הכעס עד שמגיעים לידיעה של האני השלם שלנו- שם נמצאת האהבה. ואז, הטינות נעלמות מעצמן. ואז, גם הצד השני, נראה כמונו בדיוק. שווה בין שווים. אנחנו יכולים לבקש לראות את האמת אודות הצד השני, לראות מה משותף לנו, במקום לראות מה מפריד בינינו.

תהליכים משפטיים וערך עצמי

זה בסדר לחוות קושי, זה בסדר להודות שיש בנו כעסים על הצד השני, על עצמנו ועל כל אדם שקשור למצב הזה, יש משהו מאוד משחרר ומרגש בלהודות ברגשות ולחלוק אותם עם אנשים שאתם סומכים עליהם או עם ההדרכה הפנימית שלנו, ולא לנסות לייפות את הרגשות השליליים שלנו ולהגיד לעצמנו שבגלל שלכעוס זה לא רוחני, אנחנו לא כועסים בכלל. זה אחד הטריקים של האגו שלנו, שמנסה להגיד לנו שזה לא בסדר לכעוס, אבל עדיין להשאיר בתוכנו כעס ולהפנות אותו יותר ויותר כלפי עצמינו.

הכעס הסמוי הזה גם גורם לנו לעשות להם את פרצו, ה-  "אני התגברתי על זה", ואז, להרגיש מבפנים, כמה אנחנו מספרים לעצמינו סיפור.

מה לעשות אחרי הדיון?

אז הדיון נגמר. הרגשות עדיין סוערים, אבל לאט לאט, עולה עייפות. עייפות במקרה הזה, היא סימן טוב. זה סימן שמראה לנו, שיכולה להיות דרך אחרת לראות את הדברים. אנחנו יכולים להגיע הביתה, להיזכר בדברים שאמרנו, בדברים שאמר העורך הדין, השופט. איפה הרגשנו הכי טוב? איפה הרגשנו הכי רע? מה היו המילים שהפעילו אותנו? אנחנו צריכים ממש לבחון את עצמינו טוב טוב, כדי לדעת איזה דפוסים ואמונות מגבילים אותנו בהקשר להליך הזה.  וכשאנחנו הולכים לישון בלילה, אנחנו יכולים להתפלל בשקט, שהתקופה הקשה תחלוף ושנוכל להמשיך לחיות חיים פשוטים. כי מתחת לכל התשוקה והרצון לנצח, מסתתר הרצון לחיות חיים פשוטים ושקטים.

לסיכום, עשו לכם הרגל להכניס לחיי היום יום שלכם דבר אחד שאתם מגדירים כפשוט, משהו שאתם מאוד אוהבים לעשות. מדיטציה ותפילה, הן ממש הבסיס. תפילה היא הדרך שלנו לבקש, ומדיטציה היא הדרך שלנו להאזין. הרבה פעמים אנחנו אומרים שאין לנו זמן לעשות מדיטציה, אבל זה אחד מהטריקים של האגו שלנו (הקול הפנימי של הפחד) שנשקיע את הזמן של המדיטציה שיכולנו לעשות, בלהרגיש רע ולהקטין כל סיכוי לתחושה של הקלה. אפשר גם (חוץ ממדיטציה אבל לא במקום) לעשות כל מה שגורם לכם להרגיש טוב עם עצמכם, לשמוע מוסיקה, לעשות ספורט, לכתוב, לשיר, להירשם לחוג שתמיד רציתם, עשו את הצעד הזה שאומר – אני מוכן להגדיל את הנוכחת של הדברים שאני אוהב בחיים שלי.

התקופה הקשה תחלוף ויגיע יום בו תביטו על עצמכם במראה ותראו את כל המתנות והאיכויות שגיליתם בתוככם מאותו מצב: חמלה, שמחה, אושר שלא תלוי בתנאים חיצוניים, הנאה מהדברים היפים שבחיים.

בהצלחה :)

מתנה ממני ♥

כתבתי תפילה מדיטטיבית לריפוי מערכות יחסים תפילה לשחרור כבלים אנרגטיים, וריפוי רגשות של בושה ואשמה – להורדת התפילה ליחצו כאן 

 

Comments

  1. גבי

    דברים מרגשים,מחכימים ומחזקים.תודה רבה נילי,תבורכי.

    • admin

      גבי היקר, תודה רבה לך!
      חג שמח :)

Submit a Comment