Image Image Image Image Image Image Image Image Image

בלוג

כל העדכונים האחרונים מהבלוג

04 אוקטובר

By

No Comments

מנשמות תאומות לאחים לדרך

4 באוקטובר 2020 | By | No Comments

מנשמות תאומות לאחים לדרך

אתמול, העליתי פוסט בעמוד הפייסבוק של מחשבות אוהבות ובאינסטגרם,  ושאלתי:

"קרה לכם פעם שפגשתם מישהו והרגשתם שכבר נפגשתם בעבר"?

באופן שממש לא הפתיע אותי, כל התשובות היו: "כן", יותר מפעם אחת", "קורה לי המון", "איך אפשר להסביר את זה"? וכו… אז התשובה בעצם פשוטה מאוד, יש לנו את המערכת הפנימית האינטואיטיבית שיודעת, שכל החברים לדרך (ילדים, הורים, בני זוג וכו'…) באו להיות אתנו כאן במסע החיים הזה. אך גם פגישה קצרת מועד, או פגישה חד פעמית, יכולה להוביל אותנו לזכור מי אנחנו באמת.

בספר של ד"ר מייקל ניוטון, "מסע הנשמות", שזה הספר הראשון שקראתי על כל הנושא של רוחניות בשנת 2008, מסופר על המרחב שאליו הולכות הנשמות על מנת להטביע בתודעה שלהם סימנים לזיהוי הנשמות, והמרחב הזה נקרא בספר, "מקום הזיהוי" או "כיתת ההיכרות".

בפוסט הזה אני ארחיב על הפיכת המפגש עם כל נשמה בחיינו למפגש קדוש. מדובר כאן לאו דווקא על קשר רומנטי, אלא על קשר משמעותי במיוחד שההשפעה שלו על חיינו היא גדולה מאוד. כמו בני לוויה שתומכים בנו ואנחנו תומכים בהם, גם אם זה נראה שכאן, "בכדור הארץ", אנחנו שונאים אחד את השני. התמיכה מתבטאת ברמת ההשפעה שיש להם על ההתפתחות האישית שלנו.

איך נזהה את הנשמות האלה שבאו לעזור לנו להגיע לרבדים העמוקים ביותר שלנו?

כל המפגשים הם מפגשים קדושים

קורס בניסים אומר לנו ש:

אין מפגשים מקריים.

כל מפגש הוא מפגש קדוש.

את כל המפגשים מביאה לחיינו השכינה, שהיא על פי הקורס המדריכה הפנימית שלנו אל השלום והשלווה, כיוון שעם אותם פרטנרים לדרך שאנחנו פוגשים, נקבל את מירב ההזדמנויות ללמידה.

מה זאת הלמידה הזאת?

למידת מה שכבר ידענו מאז ומתמיד

שאנחנו בניו ובנותיו הקדושים של אלוהים.

כולם, ללא יוצא מן הכלל.

ונחזור לעניין הנשמות התאומות. נניח אנחנו פוגשים מישהו, ואנחנו אומרים לעצמינו: "וואווו, הבן אדם הזה ממש מכיר אותי, אנחנו כל כך דומים, הוא ממש משלים אותי"! כאן, יש אפשרות שיש לנו זיכרון של מישהו מאוד ספציפי, שעבר דברים מאוד דומים למה שאנחנו עברנו, ויש סבירות שכבר נפגשנו בעבר, ונפגשנו על מנת לעזור אחד לשני לראות את מסע החיים שלנו בדרך אחרת, אולי לעזור אחד לשני לשחרר טינות, כעסים… כיוון שאנחנו מרגישים שהוא יכול באמת להבין אותנו ואת מה שאנחנו מרגישים.

אותו דבר שתי אנשים שהם ההיפך הגמור אחד מהשני, והחוויה היא חוויה של – "מה הוא רוצה ממני? מי הוא חושב שהוא? אני לא אוהבת את הבן אדם הזה"!

מעבר לאישיות

אז המפגשים האלה, נראים בעינינו הרבה פעמים מאוד מיוחדים ויחודיים רק לנו. לסיפורים האישיים שלנו, אך שמתבוננים על כך מקרוב, הם מבורכים, אך יש בהם סוג של הגבלה. להישאר בקונכייה שלנו, בעבר שלנו, בסיפור האישי שלנו, כלומר ברמת האישיות, תכונות האופי, מה טוב, מה רע, מה קרה וכו…

עכשיו אני שוב חוזרת למפגשים הקדושים שהשכינה שולחת אלינו, גם אותן נשמות תאומות, הן חלק מהמפגש הזה, אך זוהי רק נקודת הפתיחה להתרחבות שמזדמנת בדרכינו, ולכן דרך ההסתכלות שלנו כאן היא הגורם המכריע.

המקום והזמן שבו אנחנו נפגשים עם אלוהים

כי אם אני יודעת, שהמפגש עם האדם שמולי, אמור להוביל אותי לתפישה רחבה יותר, שתגרום לי להרחיב את הראייה שלי מעבר לרמת ההתנסות שלנו כאן בעולם הזה, מעבר לעבר, גבוה, למעלה, לראייה הרחבה שבה הכל אחד, המפגש הופך ממפגש מיוחד שמתמקד ברמת האישיות לבד, למקום שבו הכל אחד. ושם מתרחשים ניסים. כי בהווה, אין עבר, והמקום שבו אנחנו פוגשים את אלוהים, הוא כאן ועכשיו – ברגע הזה.

מערכות היחסים נרפאות,

אנחנו משחררים את הדברים שחשבנו שרצינו,

את הדברים שחשבנו שהערכנו,

ומתמקדים רק בנוכחות כל היש.

כולנו שחקנים ראשיים ויחד עם זאת שחקנים משותפים בדרמה המשותפת שבה כולם זוכים, כולם גיבורים, כי כולם זוכים במגרש של אלוהים.

אז איך זה מתבטא בחיי היום יום שלנו? איך נשתמש באישיות שלנו כדי להיכנס לתודעה הרחבה יותר?

לדוג': אם נניח האישיות של הנשמה הדומיננטית בחיים שלנו (אמא, אבא, בן הזוג, אחים, חברים וכו') היא להיות דמות מלחיצה, אז אחת מהדרכים שאנחנו יכולים לבחור, היא להיות מושפעים מלחץ, דרוכים, מתגוננים, מתקיפים, עד שזה יפריע לנו ברמה כזאת, שנרצה להשתחרר מזה ולהתרחב לרובד אחר בתוך עצמינו שלא מושפע מלחץ ובוחר עבור עצמו. בחרנו עכשיו בתפקיד לכאורה חדש, לעצמינו, והם בחרו לעזור לנו להגיע לשחרור הזה. המפגש הפך למפגש קדוש.

ובגלל שבכל רגע יש לנו אפשרות בחירה שאומרת שאנחנו בוחרים איך לראות כל מצב ובהתאם גם איך נגיב, התפקידים הם דינמיים והם משתנים. ככל שאנחנו מתמקדים פנימה לתוך עצמינו, הנסיבות משתנות בהתאם.

לדעתי אלה חדשות מאוד טובות, כי אז זה בעצם אומר, שרק אנחנו אחראיים על החיים שלנו. ומצד שני, עדיין כשדברים קורים קשה לנו לזכור את התפישה הזאת ולהביא אותה לידי ביטוי בבחירות שלנו.

המפגש עם הנשמות האלה הרבה פעמים ממש מתסכל אותנו, כי הן מביאות אותנו למצב שבו אנחנו כבר לא יכולים לברוח מלפגוש את המקומות שאנחנו רוצים להאיר בתוכנו.

IMG_1867

הכל מדויק בתכנית של אלוהים

אני מאמינה שבכל פעם שאנחנו בוחרים לראות מפגש כמפגש קדוש, אנחנו מרפאים עוד ועוד חלקים בתוכנו שמבקשים ריפוי. למה הכוונה? יכול להיות שמפגש עם אדם מסוים היה נראה לנו ממש משמעותי, אך המפגש הזה לא הוביל לכלום. זה רק נראה לנו כך, המפגש הזה הוביל לתובנות והסקת מסקנות למפגש הבא שהחלק הגבוה שלנו הוביל אותנו אליו. כך שיש מסלול ראשי שמוביל אותנו, וכל הסטיות בדרך מובילות אותנו חזרה למסלול הראשי הזה, אנחנו צריכים רק להסכים להיות קשובים. אין טעויות בתכנית האלוהים.

וגם עכשיו, אפשר לבקש מהשכינה לראות בבהירות את סימני הדרך שנשלחים אליכם. השכינה יודעת בדיוק כמה ומה אנחנו יכולים להכיל, והיא תמיד מאותת לנו בעדינות ובאהבה. בקצב שלנו, ולפי ההסכמה של כמה אנחנו מוכנים להיפתח.

אז ספרו לי, האם המפגשים שלכם היו מכוונים לדעתכם? ואם כן, מה היו סימני הדרך שזיהיתם?

ושרק נזכור תמיד, מי אנחנו באמת.

באהבה ענקית,

נילי

 

14 ספטמבר

By

No Comments

האמונה הזו שהם אלה שצריכים להשתנות

14 בספטמבר 2020 | By | No Comments

יש מי שטועה לחשוב שלשנות נקודת מבט
על אנשים, זה אומר "לקבל את זה", שהם
יתייחסו אלינו בצורה לא מכבדת ובכך בעצם
מוותרים מראש על שינוי נקודת המבט עליהם.

וזאת טעות מהותית, כי היא משאירה אותנו במצב
של ציפייה שהאחר ישתנה ויעשה את הצעד הראשון.

בנוסף, היא משאירה אותנו עם תחושה של
אי שקט פנימי ומתח, ועם אצבע מאשימה
כלפי חוץ. וגם משילה מעלינו את האחריות
לאושר שלנו.

דרך הפניית אצבע מאשימה החוצה, אנחנו לא
מאפשרים לעצמינו לעצור ולהבין, או לזהות איך
אנחנו מתנהגים פנימה כלפי עצמינו. וגם, באיזה
דיאלוג פנימי אנחנו משתמשים כלפי עצמינו.

דברים שאמרו לנו, דברים שנעשו לנו, עולים
שוב ושוב במחשבות ומשפיעים על הדרך שבה
אנחנו בוחרים להתנהג בחזרה כלפי אותם אנשים.
ואז אנחנו נכנסים ללופ של:
ציפייה, מתח, ובחירה לסגור את הלב.

אז מה כן לעשות?
לקחת את הצעד הראשון פנימה לתוכנו.
להשתמש במידע של מה שאנחנו מאמינים שנעשה לנו,
או נאמר לנו, כמפתח לזיהוי התפיסות האישיות שלנו כלפי עצמינו.

זה להתבונן על :
איך הוא / היא התייחסו אליי?
מה הם אמרו לי שעורר בי כעס, אכזבה, התקוממות?
ודרך זה, להבין איך אנחנו רואים את עצמינו.

כך יש לנו את היכולת להפוך מערכות
יחסים ממשהו שהוא על פני השטח
להזדמנות לפגוש את עצמינו שוב ושוב ושוב,
ללא מסיכות וללא מגננות,
וכן בהמשך גם לראות את האחר.
מה שמוביל להקלה רגשית משמעותית בכל מערכות היחסים שלנו.

אז אני מזמינה אותך לקחת את הצעד הראשון פנימה,
ושרק תמיד נזכור מי אנחנו באמת!
נילי ווצ'ינה

נ.ב – במדריך שכתבתי, אני מפרטת
מהם 4 החסמים שמונעים מאיתנו
להיות מחוברים לשמחה ולשלווה שכבר
קיימים בתוכנו.

כאן ניתן להוריד את המדריך בחינם:
https://www.subscribepage.com/4-barriers

100_15992.jpg

להורדת המדריך בחינם לוחצים כאן

24 אוגוסט

By

No Comments

אנשים רוחניים הם לא אנשים מעופפים.

24 באוגוסט 2020 | By | No Comments

IMG_20130101_083911

יש להרבה מאיתנו מחשבה סמויה כזו,
שאומרת, שאנשים רוחניים הם אנשים מעופפים.
או שאנשים רוחניים, הם "לובשי שרוואלים",
שמסתובבים כל היום כמו נפש חופשיה, ואין להם אחריות,
או שגרת יום מסודרת.
וזאת טעות מהותית.

אנשים רוחניים, הם אנשים שפשוט מודעים לעולם הפנימי שלהם,
ולקשת הרגשות שלהם.
הם יודעים מתי הם שמחים,
מתי הם עצובים
מתי הם רעבים, ומתי הם שבעים.

הם יודעים מתי הם פועלים מתוך
רצון אמיתי שלהם או מתוך ריצוי.
הם יודעים מתי הם מנסים להיות נחמדים כדי להשיג משהו,
או מתי הם אותנטיים ואמיתיים עם עצמם.

איך הם עושים את זה?

★ הם שמו להם מטרה אחת לפני כל מטרה אחרת,
להיות מזוהים עם מה שנצחי בתוכם.

★ הם יודעים שהמטרה שלהם היא הרוח,
אבל שהדרך להגיע לרוח היא דרך מה שקורה בקרקע, בחיים, בכאן ועכשיו.

★ זה לשאול את עצמם את השאלות המנחות,
שמכוונות אותם למצוא תשובות בהירות,
ולקחת אחריות על מסע החיים שלהם
על נקודת המבט שלהם ועל תהליך הריפוי הרגשי האישי שלהם.

והרוחניות שבהם עוזרת להם להתנהל בפשטות.
ללא שום קשר למקום שממנו הם באו, מי ההורים שלהם,
או מה הם השיגו עד היום.

★ זה פחות להיות עסוקים במה אנחנו רוצים להשיג,
ויותר להיות עסוקים בלגלות מי אנחנו באמת.
ודרך ההכרה הזאת, הדרך להצבת והשגת מטרות היא
מדויקת, מכוונת וברורה.

ובפשטות – זה למצוא הדרך האישית שלנו שבה אנחנו
יכולים להיכנס פנימה לתוך עצמינו ביום יום,
כדי להכיר, להבין ולקבל את עצמינו ללא שיפוטיות ואשמה,
ממש כמו שנבראנו.

אז אני מזמינה אתכם לצאת למסע שבו תכירו את עצמכם באמת.
את קשת הרגשות שלכם, את המחשבות והאמונות שיש לכם
כלפי עצמכם.

ושתמיד נזכור מי אנחנו באמת! 💜
נילי ווצ'ינה

12 אוגוסט

By

No Comments

כל מתנה מתקבלת בזמן שלה

12 באוגוסט 2020 | By | No Comments

 

IMG_1567

 

"שלום, אני רוצה לתת לך מתנה"

"וואו, תודה".

"מתי תפתח אותה"?

"אני לא יודע".

"אבל הבאתי לך מתנה".

"כן, אני יודע, אבל אני קצת עמוס היום, אני אפתח אותה בהזדמנות הראשונה שתהיה לי".

"אבל התאמצתי המון בשביל לקנות לך את המתנה הזאת, חסכתי כסף המון זמן, הלכתי קילומטרים עד שמצאתי את הדבר הכי טוב, והאמת, זה די מעליב אותי שזאת התשובה שלך".

אני מבין, ואני מעריך את זה שרצית את הטוב ביותר בשבילי, אבל עדיין אני לא בטוח מתי אני אפתח אותה".

לא הייתם רוצים שיתייחסו כך למתנה שלכם, לא?

ברור שלא.

אז למה, כאנשים מודעים, פעמים רבות

אנחנו רוצים לתת מהתובנות ומהעצות שלנו

לאנשים הכי יקרים לנו, ומתבאסים כשהם לא פועלים איך שאנחנו היינו פועלים?

ובואו נודה, אפילו קצת נעלבים כשהם לא מסכימים איתנו?

 

האנשים היקרים בחיינו, רוצים שנבין אותם.

מבקשים שנקשיב להם, שנכיל אותם.

הם לא מחפשים ישר פתרונות או עצות.

כשהם עוברים משהו עם עצמם, הם רוצים הבנה וקבלה, ואז הם הרבה יותר מוכנים להקשיב לנו.

 

אז נכון, שהרצון שלנו הוא תמיד מהמקום הכי טוב,

כי ככה בעצם אנחנו מוודאים שהם יהיו מאושרים,

רק שכשהעצות מגיעות לפני ההקשבה, זה יותר סוגר אותם וגורם להם להיות בעמדת התגוננות.

 

בדיוק כמו שאנחנו היינו זקוקים לזמן שלנו ולמוכנות שלנו להבין דברים, גם הם זקוקים לזמן שלהם. 

 

דווקא העובדה שעברנו דרך, נפלנו, קמנו, התעקשנו על הטוב שלנו, דווקא זה מה שיכול לעזור לנו לתת עצות ממקום של השראה והדגמה.

גם אם זה קשה בהתחלה, גם אם בוער בנו איזה ספר הכי נכון להם לקרוא, ואיך אנחנו היינו מגיבים, וגם אם נראה לנו שייקח המון זמן עד שהם יבינו דברים כמו שאנחנו הבנו, עצם זה שאנחנו באים ממקום של הקשבה, יגדיל משמעותית את הסיכוי שהם יגיעו לתובנות שיעזרו להם לצמוח ולהתפתח.

אז גם אם אנחנו היום בנקודה הרבה יותר טובה ממה שהיינו פעם,

אנחנו נראה שהעצות שלנו מתקבלות יותר, כשנאפשר לאנשים להיות בנקודה שהם נמצאים בה עכשיו, בלי השיפוטיות שלנו.

אנחנו נהיה במקום של הקשבה פנימה, לאיך שאנחנו היינו רוצים שיקשיבו לנו באמת, מאותו מקום שאנחנו היינו רוצים שיתנו לנו עצות.

ואכן, יש סיכון מסוים שלא ישר יקשיבו לנו, ושזה יהיה תהליך,

בדיוק כמו שיש סיכוי שנהיה בהקשבה ואז גם יקשיבו לנו, וכשנקשיב בחוסר שיפוטיות, ניתן את המתנה שהם הכי זקוקים לה, והם יפתחו אותה בזמן הכי מדויק להם.

אז שתמיד נזכור מי אנחנו באמת!

נילי ווצ'ינה

02 יוני

By

No Comments

אושר לא דורש שיפור עצמי

2 ביוני 2020 | By | No Comments

"אושר אינו דורש שיפור עצמי,
אלא רק קבלה עצמית" (רוברט הולדן).

יכול להיות שהרבה לא יאהבו את מה
שאני כותבת כאן היום,
אבל אני לא מאמינה בשיפור עצמי.

אחד הדברים הכי הכי חמקמקים שהאגו עושה
הוא לגרום לנו לרצות לשפר את עצמנו.

ובתוך כל התהליך הזה להניע את עצמנו ממקום של
אשמה עצמית שהבסיס שלה הוא האמונה:
"אני לא מספיק טוב אז אני חייב להשתפר".

ואז אנחנו נופלים לתוך מערבולת של עוד מדיטציה, עוד ספר, עוד ריצה, אולי הפעם זה יעזור…האגו החמקמק מזדחל ממקום של ספק עצמי אחד ולאט לאט עובר למקום אחר בחשאיות.

כאילו כל הזמן ברקע יש את תחושת
האשמה שמשהו לא בסדר בתוכי אם
אני כבר עכשיו לא מאושרת או כבר עכשיו לא הצלחתי
להשיג את כל המטרות שקבעתי לעצמי.

הקול הפנימי של האגו אומר:
"למה אני כבר עכשיו לא במקום שאני אמור להיות בו"?

ואני מאמינה בכל הלב שלי, שכדי להשתחרר
מהאשליה הזאת שכל הזמן משהו לא בסדר,
אפשר יהיה לבחור רק אם נרצה, לוותר על שיפור עצמי.

שיפור עצמי לא יוביל אותנו לאושר.
קבלה עצמית – כן.

הרצון לשפר את עצמינו, כשהוא מבוטל לגמרי,
מאפשר לנו קבלה עצמית שמגיעה ממקום
של ויתור על השיפוטיות שיש לנו כלפי עצמינו.

ויתור על כל שנייה שבה לא קיבלתי את
עצמי ופעלתי ממקום לא מודע.
ממקום של אשמה.

ואין מילה יותר מקוממת לאגו מהמילה לוותר.
לוותר מבחינתו זה להיות חלש ולא חזק.
אז אפילו מספיק שנסכים לשנות את האמונה,
שמשהו לא בסדר בתוכינו,
מספיק שנסכים להשיל את השכבות
שמסתירות את כל הדברים הכי נפלאים שבנו,
כדי שנאפשר ל"שיפור" להתרחש מעצמו.

אז שתמיד נזכור מי אנחנו באמת,

נילי

נילי ווצ'ינה

26 מאי

By

No Comments

האם אפשר לסלוח על הכל?

26 במאי 2020 | By | No Comments

לפני כמה ימים נשאלתי שאלה על הסליחה:
האם אפשר לסלוח על כל דבר?
האם צריך לסלוח על כל מה שעשו לנו?

כשאנחנו חושבים על סליחה,
הדבר הראשון שבדרך כלל עולה,
הוא המעשים שאותו אדם עשה לנו.
ואז, הסליחה נראית כמו מצב בלתי אפשרי.
איך אפשר לסלוח על המעשים האלה?

וזה העניין,
כל עוד אנחנו מתמקדים במעשים שהאדם עשה,
הם נראים גדולים ובלתי ניתנים לסליחה.
סליחה היא לא על מעשים, סליחה היא לא ממקום שבו אני הטובה והרוחנית יותר מבין שנינו.

סליחה היא כמו כלי מהותי ועיקרי שעוזר לנו
להשתחרר מההשפעה שהיו למעשים האלה עלינו.
ואז, המעשים, קטנים וגדולים, הם לא האישו.

המחסום היחידי שלא מאפשר לנו לסלוח
הוא השיפוטיות שלנו על המעשים.
מה היה צריך להיות ומה לא היה צריך להיות.

ונכון, זה קשה
וזה כואב
זה כאילו לוותר להם
על מה שהם עשו.

ואולי הם יחשבו בגלל זה שמותר
להם לעשות את זה שוב?

האגו תמיד ינסה להתגנב שוב ולגרום
לנו להתמקד במעשים.

הסליחה היא אישית
והיא תהליך אינטימי מאוד
שאנחנו עושים בינינו לבין עצמינו.

תהליך של התבוננות עמוקה על
תפישות שגויות שיש לנו לגבי עצמינו,
תפישות על ערך עצמי, על מחשבות
שבדרך כלל אנחנו לא מכירים בהן,
על רגשות שאנחנו אוחזים בהם.

עבודת העומק הזאת, לוקחת אותנו צעד
אחורה ממה שאנחנו מאמינים שנעשה לנו
ומחזירה אותנו פנימה לתוכינו.

והפנייה פנימה, יחד עם התמיכה
האינסופית של השכינה, עוזרת לנו
להשתחרר ולהרגיש הקלה עצומה.

מאחלת לנו שתמיד נזכור מי אנחנו באמת!

נילי ווצ'ינה

 

נילי ווצ'ינה

23 מאי

By

No Comments

מה לעשות כשמרגישים מוצפים במשימות ודברים לעשות?

23 במאי 2020 | By | No Comments

יש רגעים שמרגישים שחייבים לעצור עכשיו את הכל.
במיוחד עכשיו, שהתחלנו לחזור לשגרה.
יש מצד אחד רצון גדול לעשייה,
ומצד שני, חשש שאולי שוב נהיה במירוץ נגד הזמן.

אני מאמינה מאוד שמה שיכול לעזור, זה לעצור באופן יזום,
השכל מאותת לנו על ידי התחושות של הגוף.

אנחנו מרגישים עצבנות,
עייפות, צורך לעשות משהו כדי להוכיח למישהו,
אולי אפילו צורך לרצות מישהו מתוך אשמה?

האני המאמין שלי אומר שלבחור
להאט את הקצב באופן יזום,
גורם לנו לאפשר לדברים לקרות באופן טבעי.

להרגיש שיש משמעות למה שאנחנו עושים,
להרגיש מחוברים לכוח גדול מאיתנו שקיים בנו,
הכוח שמניע את העולם. ממש בכל יום. בלי לוותר לעצמינו.

בעבודה עם הקורס בניסים, יש את התרגול
היומי שבו ממש יושבים בכל יום עם השכינה
ומתרגלים יחד איתה.

אני בטוחה שאתם יודעים מתי מגיע הרגע
הזה שאתם רוצים לעצור.
אני מאמינה שלהילחם ברגע הזה זה
ללכת נגד עצמינו.

אז איך אפשר לעצור?
אנחנו כבר בטח באמצע עשייה
של משהו והקול הפנימי של האשמה ממש מתנגד לזה.
פשוט עוצרים, אפילו לדקה.

אם מתאפשר לכם להיות במקום שבו
אתם רואים את השמיים זה ממש טוב.
ובכל מקרה כל מקום שבו אתם מרגישים נוח ובטחון הוא טוב.

אפשר להקשיב לציוץ הציפורים,
להסתכל על השמיים,
להתבונן על הטבע ועל חוסר המאמץ שלו,
על דברים שמפריעים, על דברים שאנחנו
רוצים לשחרר מאיתנו.
על כאבים שעולים, על רגעים שמחים,
ממש ממש על הכל.

יש הרבה פעמים בכי,
והרבה פעמים פשוט שקט שאי אפשר להסביר במילים.
הריפוי מתחיל מבפנים.

שתמיד נזכור מי אנחנו באמת!

איך להתמודד עם משבר

19 מאי

By

No Comments

פוסט היכרות

19 במאי 2020 | By | No Comments

 

היי,
אם הגעת לכאן, רוב הסיכויים
שהחיים שלך נחלקים ל 2.
החיים שלפני, והחיים שאחרי.
כל אחד מאיתנו עבר את הרגע הזה,
שהכל נראה אבוד.

אדם יקר לנו נפטר, פוטרנו ממקום העבודה,
מערכת יחסים נגמרה באופן פתאומי,
עברנו תהליך משפטי ארוך.
הבנו, שיש אנשים שתמיד יהיו בשבילנו,
ויש כאלה שתמיד נהיה איתם ביחסים מאתגרים,
חיפשנו משמעות אמתית לחיים,
ושאלנו את עצמינו, האם יכול להיות שזה הכל?

זה לא הכל. ויש הרבה מעבר.
המסר שלי אלייך הוא שהחיים לא נועדו
לגרום לנו לסבול. הם נועדו לגרום לנו לחזור לאהוב.
גם אצלי זה היה המסע שהחל בדיוק ככה – לפני 15 שנה.

אז לכל מי שלא מכיר אותי,
אני נילי ווצ'ינה
ואני מטפלת ומלווה להתפתחות אישית ורוחנית
לנשים וגברים שרוצים לחיות חיים שמחים בעלי משמעות.

משנת 2008, התחלתי את לימודיי בעולם הרוח:
למדתי קורס תקשור מקיף,
קורס ריפוי אנרגטי
קורס הכשרה והכוונה לעידן החדש.
ובנוסף למדתי את הוראת הקורס בניסים
ואני מורה ומטפלת מוסמכת של הקורס.

את הלימודים סיימתי בשנת 2018 כשבמהלך
השנים האלו כבר התחלתי לעבוד עם מטופלים.
את הקורס בניסים אני מתרגלת בכל שנה
מחדש ולא מתכננת להפסיק 😊
אני מאמינה שהמשימה שלנו כאן בכדור הארץ,
היא לזכור מי אנחנו באמת.

מעבר לגוף, מעבר למחשבות על העבר והחששות מהעתיד.
אני אוהבת לראות את השמחה בעיני המטופלים
כשהם מגיעים לתובנות, כשהם מחזירים
לעצמם את האושר שהיה שלהם תמיד,

וזאת הסיבה שאני אוהבת,
לעבוד עם אנשים, שחשוב להם להתבונן פנימה,
שיודעים שכשדרך הראייה שלהם משתנה,
גם החיים שלהם משתנים.
ומוכנים לקחת אחריות על החיים שלהם.

כשאני בתהליך של מפגשים עם מטופלים,
אני נפעמת בכל פעם מחדש לראות
את השינוי שהם חווים.
את ההסתכלות שלהם שהשתנתה על החיים,
על אנשים, ועל מצבים.
את המקום הפנימי השלם והשלו שהם מגלים,
כשהם מתחברים לנכונות הקטנה
לשנות תפישה.

אשמח להיות עדה גם לתהליך שלך. 💜
נילי

 

 

IMG_7565

12 מאי

By

No Comments

דבר אינו חסר בך

12 במאי 2020 | By | No Comments

שום דבר לא חסר בך.

בכל פעם שאני רואה את מה שלא עובד,
את מה שלא מצליח לי,
את מה שאין לי,
את מה שאני צריכה שיקרה,
כדי שאני אהיה מאושרת,
אני לא רואה את הדברים כמו שהם.

כי הדברים כמו שהם, הם כבר שלמים.

אם אני אסכים לראות מה שקורה מתחת לדברים,
ואני אסכים לראות את השלמות שבהם,
אני אראה שאני לא צריכה לשנות שום דבר.

אני פשוט אשנה את התפישה שלי את מה שקורה,
ואז אני באמת אראה אותו כמו שהוא.
וזאת עבודה פנימית שנמשכת,
ומבקשת ממני לראות עוד ועוד מקומות
שעדיין לא הארתי בתוכי,
ואני הולכת איתה יד ביד,

הרוח מלמדת אותי לזכור
שלא חסר בי דבר.

ושאני ש-ל-מ-ה.

מחשבות אוהבות

10 מאי

By

No Comments

למה נקמות לא עובדות?

10 במאי 2020 | By | No Comments

למה נקמות לא עובדות

 

למה נקמות לא עובדות?

כשמישהו פגע בנו, לקח לנו משהו שהיה שלנו,
פגע בנו במילים, במעשים, ופשוט לא הבין את
המשמעות של מה שהוא עשה,
עד כמה הוא פגע לנו בנקודות הכי רגישות,
אנחנו משקיעים את האנרגיה שלנו בלגרום לו להבין. לגרום לו לראות.

רצון חזק שיש לנו בלב הוא שהוא יחווה
את אותו הדבר רק כדי להבין,
כדי שלא יעשה את זה יותר.
אבל כשאנחנו כל כולנו מתמסרים למטרה הזו,
אנחנו מחיים את המצב של הפגיעה, בכל רגע מחדש.

והפגיעה משפיעה עלינו, אנחנו כלואים בתוכה.
ובגלל זה, אנחנו לא מרגישים את השחרור שאנחנו
מחפשים מתחת לנקמה.

השחרור שלנו הוא סליחה מוחלטת.
השחרור שלנו הוא המתנה הגדולה ביותר לעצמינו.
ובגלל זה, כשאנחנו רוצים לנקום, אנחנו מחפשים
לתקן משהו חיצוני לנו, שלא תמיד יש לנו אפשרות לתקן.

אבל שהשינוי מתחיל בנו, אנחנו מפסיקים
להשקיע את האנרגיה במה שקרה,
ומכוונים את הנקמה למגמה אחרת – לריפוי.
ואז ההתמקדות בפגיעה מובילה אותנו לרפא
אותה מבפנים, ולא מבחוץ.

אנחנו מפסיקים להחיות את הרגע, ומשקיעים בנו.
ברווחה שלנו, בנשימה שלנו, בטוב שלנו,
באנרגיית החיים שלנו. כי מגיע לנו להשתחרר.

כי מגיע לנו לזכור מי אנחנו באמת.
Nilly Voochina