בלוג

3# כלים שיעזרו לך לשנות נקודת מבט על כל מצב

הרבה פעמים אנחנו נתקלים במצבים או באנשים שאנחנו ממש רוצים שישתנו. או מצב שאנחנו ממש רוצים שישתנה מהמקום הזה שאנחנו מאמינים שבעצם אם הדבר הזה ישתנה, הכול יהיה בסדר, אנחנו נהיה מאושרים והכל יסתדר.

מה שקורה בפועל, זה שגם אם דברים באמת משתנים או אנשים משתנים, מהר מאוד אנחנו רוצים שעוד משהו ישתנה, שעוד אדם ישתנה. ואנחנו מבינים בעצם באיזה שהוא שלב שכדי שדברים ישתנו, אנחנו צריכים לעשות משהו אחר. יש משהו שלא עובד, יש משהו שאנחנו צריכים לעשות אחרת.

הפתרון הוא לבחור לראות דברים בדרך אחרת. לבחור לראות אנשים בדרך אחרת. להתחבר לקול הפנימי בתוכנו שאומר שצריכה להיות דרך גבוהה יותר להסתכל על המצב הזה.

לפי הקורס בניסים יש מה שנקרא נכונות קטנה. מספיק שתהיה לנו נכונות קטנה להשתנות או לשנות את נקודת המבט שלנו, כדי לאפשר למשהו גדול מאתנו להוביל אותנו ובאמת להגשים את המטרה הזאת.

והדבר הגדול הזה בעצם יכול להיקרא אהבה, יכול להיקרא אלוהים, יכול להיקרא ההדרכה הפנימית שלנו. לא משנה איך נבחר לקרוא לזה. מה שמשנה הוא שנבחר את זה ממקום עמוק ומאוד כנה.

אנחנו משנים את נקודת המבט שלנו, לא בשביל שנעשה איזו שהיא מניפולציה שאם נשנה את נקודת המבט שלנו אז נגרום לאיזה שהוא משהו בכוח להשתנות, כי זה בעצם סוג של גם להתחבר לאגו שלנו ולפעול מהמקום הזה. לפעול מהדלק הלא נכון.

ברגע שאנחנו בוחרים ממקום באמת אמיתי, עמוק וכנה, לא קיים שום כוח בעולם שיוכל לעצור את הדבר הזה מלקרות. שום דבר לא יוכל לעצור אותנו מלראות את המצב הזה או את האדם הזה בדרך אחרת.

1% של נכונות:

אז הדבר הראשון שאנחנו בעצם צריכים זה אפילו 1% של נכונות, כדי לגרום לעצמנו נקודת מבט על משהו כדי לאפשר לכוח הזה שמזיז הרים, לכוח הזה שגורם לנו לנשום ולחיות, לשנות את התפיסה שלנו. לשנות את הדרך שבה אנחנו רואים מצב, לשנות את הדרך שבה אנחנו רואים את עצמנו.

לדוגמא:

במקום לראות את עצמנו כקורבן של הנסיבות לראות, אדם שלומד מהדרך הרוחנית שלו.

לאדם שלא רואה את עצמו כמסכן יותר.

לאדם שקם בבוקר, יודע שכל יום זה שיעור חדש, כל יום לומדים בעצם דברים חדשים, כמו בית ספר גדול שבעצם אנחנו מתעוררים אליו מחדש בכל בוקר, שבבית הספר הזה בעצם אין איזה שהוא מבחן אבל יש המון אהבה, והמון סבלנות, והמון נתינה.

מספיקה לנו הנכונות הקטנה ביותר, כדי לאפשר לכוח המרפא הזה להוביל אותנו לצעד הבא. והצעד הבא יכול להיות שפתאום ייפול עלינו איזה שהוא ספר שיש בו פיסקה, שורה, מסר גדול שאנחנו צריכים לקבל, או לשמוע איזה שיר, או להיתקל באיזה אדם, או לראות שיש איזה שהיא הרצאה שפתאום מעניינת אותנו. זה סימן שאנחנו יודעים שאפשרנו לכוח הגדול יותר לפעול מתוכנו.

כל שינוי גדול מורכב מהמון שינויים קטנים:

השלב הבא, אחרי שאנחנו מגלים שיש בתוכנו את הנכונות הקטנה, זה פשוט להתחיל בתהליך הזה של השינוי הגדול, שמתפרק לשינויים קטנים. ותמיד אני אומרת, שכל שינוי גדול שאנחנו רוצים לעשות בחיים שלנו, מורכב מהמון שינויים קטנים ורכים. אחרת זה תמיד יראה לנו משהו גדול, משהו ענקי, משהו בלתי אפשרי, משהו שמתרחק מאתנו יותר ויותר. אז לא. זה משהו שהוא אפשרי. אבל זה משהו שצריך לפרק אותו לצעדים קטנים, כל יום צעד אחד קטן.

3 צעדים שאנחנו עושים מעבר לנכונות הקטנה:

#צעד 1

מה אני שומעת?

לשים לב לדברים שאני שומעת ביום יום שלי. להתחיל ממש עכשיו בשעה הקרובה. אני שומעת עולם או אנשים שמדברים על חוסר? אני שומעת אנשים שמדברים ביקורת, רכילות? אנשים שמבקרים אחד את השני? אנשים שמבקרים אותי?

אפשר לקחת בסוף היום, דף או לכתוב במחברת האישית שלנו, 10 דברים משמעותיים ששמענו היום שיראו לנו מה קורה בתוכנו, בעולם הפנימי שלנו. אם שמעתי מישהו מרכל על מישהו, מה זה אומר עליי? איפה אני בעצם מורידה את עצמי למקומות של רכילות? או על מי אני מרכלת? למה בעצם אני מרכלת? מה זה באמת נותן לי? איזה צורך זה מספק לי?

האם זה איזה שהוא צורך שאני מנסה להחזיק כדי לברוח מעצמי או כדי לברוח מהביקורת שיש לי כלפי עצמי?

פשוט להתחיל לעשות רשימה של דברים שאנחנו שומעים ולהתחיל לשאול את עצמנו את השאלות האלה כדי שפשוט נשים לב למה קורה בעולם הפנימי שלנו.

#צעד 2

מה אני רואה?

ממש כמו ששמנו לב למה אנחנו שומעים, אז להתחיל לשים לב למה אנחנו רואים.

בשעה הקרובה, ביום הקרוב, ביום הקרוב או בשנה הקרובה, זה לא משנה. כל אחד לוקח את זה למקום שלו, וגם ההתבוננות הזאת זה משהו שבעצם אף פעם לא נגמר.

איזה עולם אני בוחרת לראות? אני רואה עולם של חוסר? עולם של ביקורת? עולם של שיפוטיות? עולם שכולם מבקרים בו את כולם או אותי? עולם שבו אומרים דברים שנוגעים בדיוק בנקודות הרגישות שעדיין לא ריפאתי מתקופת הילדות או הבגרות?

מה אני רואה? ומה בעצם מה שאני רואה גורם לי להרגיש? האם זה גורם לי להרגיש שאני מבקרת את עצמי יותר או שופטת את עצמי? שופטת מישהו אחר או מנסה לראות את עצמי מעל מישהו? מתחת למישהו? להרגיש חוסר ערך?

כל הדברים האלה שאני רואה, בעצם משקפים לי מה שאני רואה במסך הפנימי שלי. כל מה שאני רואה קשור אך ורק אליי.

#צעד 3

במה אני בוחרת להאמין?

ממש כמו הסיפור על שני הזאבים שקיימים בתוכנו, רק שאחד מתמקד בכל מה שאין, במה שחסר, במה צריך לשנות, במי שצריך לתקן את עצמו. ואחד מחובר למה שיש, למה שקורה עכשיו ולמה שטוב. ויותר מזה, למה שמעבר לטוב ורע. למקום של השלם, למקום השלו הזה.

למה אני בוחרת להאמין בתוכי? האם אני בוחרת להאמין לקול של האגו שלי שתמיד ינסה להפריד אותי מאנשים? שתמיד ינסה להראות לי מה לא בסדר? שתמיד ינסה להראות לי שהכול חייב להשתנות כדי שאהיה מאושרת?

או שאני בוחרת לקול הפנימי של האהבה, של אלוהים, של ההדרכה הפנימית שלי? שמנסה להראות לי, שגם כשהמצב כרגע לא קל, לא לנסות להתכחש למה שקורה. אבל במה שקורה יש איזה שהוא שיעור, משהו שלא נלמד עדיין. משהו שלא הפנמנו עדיין. משהו שקורה כרגע בחיים שלך ואת פשוט לא שמה לב אליו מספיק, לא מתייחסת אליו מספיק, לא נותנת לו מספיק תשומת לב אוהבת.

את נותנת תשומת לב כרגע יותר לשיפוט, ובמי צריך להשתנות. אבל את מפספסת את מה שקורה בתוכך, וגם כשאת מתחילה לראות את מה שקורה בתוכך זה מהול בהמון שפיטה עצמית ואשמה ורגשות לא קלים. המון אנרגיות שמורידות אותנו הרבה פעמים עוד יותר למטה.

האחריות שלי על הראייה שלי:

זה איזה שהוא גשר שאנחנו עוברים שגורם לנו להבין שהעולם שאנחנו רואים הוא העולם שלנו, ויכול להיות שאנשים אחרים רואים את העולם שלהם אחרת לגמרי, וזה מה שמגביר את האחריות שלנו כלפי עצמינו כי אם אני יודעת שכל מה שאני רואה וכל מה שאני חווה קשור אליי, אז האחריות היא רק עליי. האחריות שלי לראות את הדברים, להרגיש את מה שאני מרגישה היא שלי והיא לא של אף אחד אחר.

גם לי יש כל הזמן אתגרים, אבל להבדיל מפעם אני חוזרת מאוד מהר לאיזון הפנימי הזה. אני שואלת את ההדרכה הפנימית שלי:

מה אני אמורה ללמוד מהמצב הזה, מה אני לא רואה שנאי אמורה לראות פה? ולאט לאט הדברים משתחררים והאנרגיה ממשיכה לזרום בקלות. ואין משהו כזה כבד, כמו חומה שחוסמת את הצעדים הבאים.

אז בשבוע הקרוב, אנחנו יכולים לשים לב אם יש בתוכנו את הנכונות הקטנה הזאת, שמאפשרת לנו לראות אחרת את הדברים. כדי לאפשר לעצמנו לחוות חיים יותר מלאים, יותר משמעותיים, וכדי שנכיר את עצמינו יותר טוב, ואחרי שאנחנו מגלים שיש בתוכנו את הנכונות הקטנה הזאת, או לפני, או תוך כדי, אנחנו יכולים להתחיל לשים לב למה אנחנו שומעים, מה אנחנו רואים ולאיזה קול פנימי בעצם אנחנו בוחרים להאמין.

ועכשיו, אני רוצה לשמוע מכם, אם יש לכם דרך שבה גיליתם שאתם יכולים לראות דברים ומצבים אחרת, בדרך חדשה ולשנות דפוסי חשיבה, אני אשמח לשמוע את הדרך שלכם כאן בתגובות:

באהבה,

נילי

פרידה במערכות יחסים – תיאור מקרה – טיפול אנרגטי

לפני שנה וחצי, פנתה אליי לקוחה, שביקשה הדרכה בנושא התמודדות עם פרידה. אני זוכרת כל מפגש עם לקוחה, וכל לקוחה בשבילי היא עולם שלם ונפלא של תובנות ואור. אבל היום, אני רוצה לשתף אותך בסיפור שלה. (כמובן ברשותה) מדובר בפרידה שחלפה כבר לפני מעל לשנה וההתמודדות עם הקושי בלנסות קשר חדש ללא הצלחה.

במשך רוב השיחה, הייתי קשובה לה. קשובה לכאב שלה. "שלחתי לו הודעה ב – WhatsApp ושאלתי אותו אם בא לו לקפוץ אליי לראות יחד סרט או לשתות משהו. בכל זאת, יצא לנו להיפגש כמה פעמים מאז שנפרדנו, ואז הוא כותב לי, "התחלתי לצאת עם מישהי, אני מצטער".

את לא מתארת לעצמך נילי, מה הרגשתי באותו רגע. כל האזור של הלב שלי התפרק, הכאב עלה לי מהבטן עד הלחיים והכל התפרק לי לרסיסים.

באותו רגע הכל נעצר, ויש לי גוש של אכזבה וכעס בגרון. בסוף הלכתי לאחותי וישבתי שם מול הטלוויזיה והרגשתי פשוט מנותקת מהכול. יושבת מול הטלויזיה, ולא באמת רואה כלום, רק רוצה לבכות.

ואני שואלת, אלוהים, למה?

למה זה צריך להיות כל כך כואב?

פשוט הגעתי למצב, שהכול כבר נראה לי אבוד. באותו רגע הבנתי שזה נגמר לתמיד. הבחורה החדשה שהוא יוצא אתה לא מעניינת אותי, זהו הוא, הוא שעדיין מעניין אותי למרות שעברה מאז יותר משנה. פרגנתי לו בהודעה חזרה,  אבל בפנים הרגשתי – היא ולא אני? למה? ואיך את יכולה לעזור לי במצב הזה?

הסברתי לה שאני מאוד מבינה איך היא מרגישה, ושדווקא המקום הזה שהיא נמצאת בו עכשיו, הוא המקום הכי טוב שאפשר להיות בו. הסברתי לה שיש כמה כלים שאפשר להשתמש בהם, יש מדיטציה מודרכת, או תקשור עם ההדרכה הישירה שלה, אפשר גם להתחיל לעשות תהליך של פירוש חלומות ודרך שם לקבל הכוונה וריפוי הכאב דרך השינה, אבל לבסוף אמרתי לה, "בואי, בואי נתחיל לקלף את השכבות בטיפול אנרגטי"…

בטיפול עצמו, צחקנו, בכינו, קפצנו, כעסנו, סלחנו, כתבנו…אבל הכי הכי חשוב, היא התחילה לשנות את נקודת המבט שלה על מה שקרה. השינוי הזה גרם לשחרור עצום של רגשות שהיו חקוקים בגוף הרגש האנרגטי שלה. ראינו איך הגוף הרגשי והאנרגטי שלה, היו עדיין בהשפעת מערכות היחסים הקודמות שלה, ומערכות היחסים בין ההורים שלה. הרגשות האלה בעצם משכו אליה שוב ושוב את אותה ההתנסות, את אותה מציאות שוב ושוב, ואת אותה חוויה. עבדנו עם כלים אנרגטיים של העידן החדש, ועם כלים מהקורס בניסים. זה היה תהליך, תהליך של מספר מפגשים, ובין כל מפגש ומפגש, היא ממש הכניסה את הכלים לחיים שלה. תפילה לשחרור וריפוי אנרגטי, תקשור עם ההדרכה הפנימית שלה, מדיטציה, וקבלת תובנות ותשובות של ריפוי ושחרור.

האגו אמר, "למה? למה זה מגיע לי"? "מה חסר לי"?

הקורס בניסים אומר שמגרש המשחקים הכי טוב עבור האגו הוא מערכות יחסים רומנטיות. כל הדפוסים שאנחנו לא אוהבים בנו או באחרים, משקפים לנו את המקומות הכואבים אשר מהם אנחנו חושבים ופועלים.

ראינו בכל מפגש איך המחשבות של האגו ניהלו את כל הפרידה הזו, וגם את מערכת היחסים עצמה, את הפחדים, הפירוד והכעסים שהיא אחזה בהם,  ביקשנו מההדרכה הפנימית שלה, לעזור ותת לה מסר בתגובה למה שהאגו אמר. התגובה של האהבה הייתה, "אין שום דבר או אדם מחוץ לעצמך שיכול להיות אחראי על האושר שלך. זה נועד עבורך. אך ורק עבורך". אבל איך? "זה האימון, זה רק עניין של נכונות". "ככל שיש בך יותר נכונות לראות את המכשולים שהצבת בפני האהבה שקיימת בתוכך, כך המכשולים חוזרים אל הלא כלום שממנו הם הגיעו".

הכניעה הזו בעצם, גרמה לה להתחיל לשחרר את הכאב מבלי לנסות לייפות אותו או להתעלם ממנו. האימון שלנו היה ממש להיכנע פעם אחר פעם כשהקול של האגו עולה ומנסה להוריד אותה למטה. להתבונן על האגו, מבלי לשפוט אותו וכך לשחרר את ההשפעה שיש לו על הנושא הזה של הפרידה והאכזבה. לרפא את מערכת היחסים עם אבא שלה ועם אמא שלה, לעשות תהליכי סליחה, להתבונן על החלומות שלה בלילה ולראות איך הם ממש משקפים לה את התהליך הרוחני שהיא עוברת.

היא החליטה שבינתיים היא לא תנסה לצאת לדייטים, ואני הצעתי שבכל השבוע הקרוב היא תגיע באופן קבוע בכל ערב לדייט עם עצמה. כתבנו הצהרות חיוביות שמתואמות ספציפית למצב, תפילה אינטואיטיבית והיא ממש למדה איך להיכנס למדיטציה, אפילו בזמן העבודה, בלי שאף אחד ירגיש.  לאחר מכן היא כתבה על המראה שלה באמבטיה את המסר שהיא קיבלה מההדרכה שלה: "אין שום דבר או אדם מחוץ לעצמי שיכול להיות אחראי על האושר שלי". וזאת הייתה מערכת היחסים הכי מדהימה שהייתה לה אי פעם, והיא ממש התחילה לפנות מקום, למערכת יחסים חדשה.

"אני אחראית על האושר שלי"

המשפט הזה היה ממש כמו תרופה משחררת לרגשות שלה. נכון, לא היה לה קל, הרגשות של הרצון להוכיח ולהיות יותר מ…או ללכת לקנות משהו כדי לשתק את הכאב עדיין עלו, אבל בכל פעם שהיא הביטה במראה והתחברה לזכרון של ההדרכה שלה, היא הרגישה איך היא מאפשרת לאט לאט לדברים להשתחרר ולפנות מקום לקשר החדש שלה עם עצמה. וזה היה התהליך שהפרידה הזו לימדה אותה.

הכנו לה גם סט של תרגילים מהקורס בניסים שילוו אותה בהמשך הדרך. ואני, הרגשתי איך הלב מתרחב ומתרפא ואמרתי לאלוהים תודה על ההזדמנות לעשות עבודה כל כך עמוקה של ריפוי רוחני.

אם יש לכם שאלות בנושא מערכות יחסים, אהבה, קריירה, התפתחות אישית ורוחנית:

יש לי פינת שאלות חדשה עבורכם!  #ניליתעזרילי

אתם יכולים לכתוב לשלוח לי אותן לקישור הזה: http://nilly.co.il/?p=166 ופעם בשבועיים אעלה לשידור לייב פייסבוק מיוחד של #ניליתעזרילי ובה אבחר שאלה אחת ואענה עליה.

איך להתמודד עם דחייה?

"אלה שאמורים להיפגש ייפגשו, מפני שיחד יש בהם היכולת להגיע ליחסים קדושים".

אף אחד לא אוהב להרגיש דחוי. התחושה הזאת של החץ בלב, שמישהו לא רוצה להיות איתך, או לדבר איתך מלווה כמעט כל אחד מאתנו, בכל יום, בכל העולם.

אבל היום אני בוחרת לקחת  את הנושא הזה של דחייה, ולעשות לו סוג של מהפך, או יותר נכון התבוננות פנימית שתוביל אותי לראות דחייה, מנקודת מבט אחרת.

דחייה יכולה להופיע בחיינו במגוון מצבים שנראים לנו קטנים או גדולים: מישהו מסנן אותנו בטלפון, בני הזוג שלנו מתעלמים מדברים שחשובים לנו, אהוב עזב אותנו ולאחר מכן התחיל לצאת עם מישהי אחרת…לא עונים למיילים שלנו, חברים הופכים להיות קרים אלינו ואנחנו פשוט לא מבינים למה, ומתחילים לשאול את עצמנו שאלות, אולי זה בגלל מה שאמרתי אז, אולי זה בגלל שלא עניתי על הציפיות של כך וכך…

ההשתקפות של הדחייה

כל דחייה שאנחנו חווים בעולם החיצוני, היא דחייה שאנחנו חווים בעולם הפנימי. כלומר, ברגע שאנחנו מזהים, שמישהו מבחוץ גורם לנו להרגיש דחויים, מדובר בדחייה שיש לנו כלפי עצמנו בהיבט מסוים בחיים שלנו.

ולכן, הדחייה לא באמת קשורה אליהם, אלא היא קשורה אלינו.

לפי הקורס בניסים, אנחנו נותנים לכל דבר את כל המשמעות שיש לו עבורנו, כלומר, יכול להיות שבגיל מאוד מוקדם, מישהו צחק עלינו, העליב אותנו או פגע בנו בגן או בבית הספר, ואנחנו לקחנו את הזיכרון הזה, הטמענו אותו בתוכנו, ומאותה נקודה החיינו את הזיכרון הזה שוב ושוב, במגוון מצבים בחיינו.

אבל ברגע שבחרנו באופן מודע להתחיל תהליך של שינוי ומודעות, הזכרון הזה, יהיה חייב להתגלות בפנינו באופן מודע, כדי שנוכל לשים לב אליו, להתבונן בו, להבין את המשמעות שנתנו לו ולסלוח. להבין שדברים שחווינו מאז, חזרו על עצמם, כדי שנוכל לשים לב, לרפא ולשחרר כדי להפוך חלק לשלם.

השיעור של הדחייה

ברגע שבחרנו להבין את השיעור של הדחייה, לא קיים כוח בעולם שיגרום לנו לא ללמוד את השיעור הזה. גם אם הוא ימשיך לחזור על עצמו, גם אם התחושה תגבר, גם אם נחשוב שנכשלנו,

ההדרכה הפנימית שלנו תמיד תוביל אותנו להשלים את השיעור בהתאם ליכולת ההכלה שיש לנו ברגע הזה.

התפקיד שלנו בתיוג שהענקנו לדחייה, הוא להפוך את הדחייה ממשהו שחוזר על עצמו שוב ושוב, למשהו שאנחנו מבינים את השיעור שבו ואת מה שהוא בוחר ללמד אותנו על עצמינו.

הכוח להחליט איזה משמעות יש לכל דבר בשבילנו, לא נמצא אצל האדם שממנו הרגשנו דחויים, הוא נמצא אצלנו.

האשליה של הדחייה

במציאות השלמה, אף אחד לא דחה אותך באמת, זה הזיכרון שחוזר על עצמו שוב ושוב, ומושלך מהמקרן הפנימי שלנו על אנשים שנמצאים שם עבורך, כדי לתת לך מתנה.

זה לא אומר שבמציאות היומיומית זה לא היה כואב לא לקבל מייל בחזרה או לא לקבל ברכה בחזרה, אפילו שממש ממש השקעת בלכתוב מכל הלב, זה אכן היה כואב, אבל הכאב הזה היה משהו שקשור ברעיון פנימי שיש לנו על עצמנו. רעיון שחזר על עצמו כדי להראות לנו היבט שקורא לאהבה מתוכנו.

היבט שאומר על עצמו – "אני לא מספיק טוב", "אני נכשלת שוב ושוב", "אם הייתי אומרת או עושה כך וכך, בטוח הם היו מקבלים אותי",  ויש את, "אף אחד לא אוהב אותי באמת". ההיבט הזה של, "אני לא מספיק טוב", שהגיע מאותה נקודה בחיים שבה הרגשנו בפעם הראשונה דחויים, קורא לריפוי ואהבה בנקודת הזמן הזו בחיים. בעולם של הזמן, הוא קרא לריפוי מאותו רגע שהוא הגיע, אך בעולם הנצח, יש ואפשר לרפא אותו עכשיו,

כי עכשיו זה הרגע היחיד שקיים.

יכול להיות שלא נרגיש הכי מקובלים, יפים ומוארים באותו הרגע, אבל נוכל להתחיל לחוות את הדחייה בדרך אחרת. בדרך שתלמד אותנו על עצמנו, בדרך שבה נתחיל להיזכר מי אנחנו באמת. ברגע שנמצא את עצמנו בוחרים שוב ושוב באהבה במקום בפחד.

באותו רגע שבו נבחר לשים בצד את מה עשו לנו, או מה לא עשו לנו, ונתחיל לראות איפה הדחייה נמצאת בתוכנו, ואיזה אמונה פיתחנו בהתאם לתחושה הזו, נוכל להיכנע לתוך התחושה הזאת של להרגיש דחוי.

איך לשחרר את הדחייה?

איך זה להרגיש דחוי? מבלי להתנגד לכאב, או לדמעות שיזלגו, פשוט לתת לתחושה לעלות, להרגיש אותה מבלי להילחם אתה או לנסות לייפות אותה, והכי חשוב, מבלי לשפוט את עצמנו. לאט לאט, אם ניתן לדחייה פשוט "להיות" מבלי להתנגד לה, ניתן יהיה לראות שהדחייה, היא לא אנחנו.

וגם אם יעלה שוב הכעס או הכאב כשניזכר בדברים שקרו, או שנחוש שוב את אותה הדחייה, ניזכר שכיום, אנחנו נותנים לדחייה משמעות חדשה, ואנחנו בוחרים לרפא אותה. ואז לאט לאט, דברים שהפריעו לנו מאותם אנשים כבר לא יפריעו לנו יותר, בשלב מסוים בחיים, ככל שנתמסר לשיעור הזה, נמצא שהלב שלנו מתרחב יותר בהקשר לסיפורים האלה, ושלא כבד לנו כבר כמו פעם.

ההצהרה החיובית של היום: #כל דחייה עצמית הופכת היום לאהבה עצמית

כלי 1# שממנו מקבלים את הדברים הטובים ביותר

אחד מהכלים הכי הכי חזקים לשינוי כל מצב קיים הוא להודות על מה שיש עכשיו.

3 דברים סופר חשובים שהתודה נותנת לנו:

1. התודה מחזירה אותנו למרכז של עצמנו (לאני האמתי והאוהב שלנו) כשאנחנו מרגישים שאנחנו הולכים לאיבוד. היא מחברת אותנו לכוח גדול שקיים בנו ודואג להוביל אותנו לקבל את התוצאה הטובה ביותר עבורנו בכל מצב.

2. כשאנחנו מודים על מה שיש לנו עכשיו, אנחנו יוצרים עוד אנרגיה גבוהה שמשפיע על הצעדים הבאים שלנו. כלומר, החיים שלנו נוצרים בכל רגע ורגע מחדש בהתאם למה שאנחנו מודים עליו עכשיו.

3. כשאנחנו מודים על מה שיש לנו עכשיו, אנחנו מתחילים לזהות את ההתנגדות של האגו לכל העניין הזה של תודה. האגו לא מוכן להודות על משהו מבלי להרגיש שעדיין חסר לו עוד משהו. הוא חייב לחפש בעיה חדשה להיאחז בה. הקול שלו יישמע משהו כמו,

"רציני את חושבת שהתודה הזאת תביא לך משהו"?

כשאנחנו מזהים בפעם הבאה שמשהו עדיין חסר לנו, אנחנו זוכים באפשרות לבחור מחדש במחשבה חדשה.

אז התרגיל השבועי שלנו יהיה בעצם לעשות לעצמנו רשימה של:

3 דברים מהותיים שאנחנו מודים עליהם.
3 דברים שקיימים בחיים שלנו ועוזרים לנו להיות אנשים טובים יותר
3 דברים שקרו לנו במהלך החיים שלנו ועזרו לנו לקלף שכבות ולמצוא את העצמה הפנימית שלנו.

שבוע מלא בדברים טובים

להיות הגורו של עצמך

אם את רוצה לגלות את המתנות שקיימות בתוכך, את לא יכולה להרשות לעצמך לחשוב שאת פחות מיצירה שלמה של אלוהים.

לכולם יש נפילות בדרך, אבל בלי הנפילות האלה, אנחנו לא מרגישות את המתיקות של לקום ולצמוח. אני מאמינה שעל פי דרך החשיבה של העולם שגדלנו עליו עד היום, אם היינו רואים את העולם הפנימי שלנו, את המחשבות, הרגשות והאמונות שלנו, היינו רואים המון סדקים. אך אם היינו מתבוננים טוב טוב, היינו רואים שיש מתחת לסדקים קוים קטנים של אור. ואם היינו מרגישים את הרגשות שלנו באופן מלא, ההתנגדות הפנימית שלנו לאושר שעוטפת את הלב, הייתה מתחילה להתפורר והדברים היו זורמים אלינו הרבה יותר בקלות.

#להפסיק להשוות את עצמנו לאחרים

הרבה פעמים אנחנו מרגישים שרק מישהו אחד, רק אדם אחד, מורה אחד או מצב אחד יעשו אותנו רגועים יותר, או שרק אם נהיה כמו X יהיו לנו חיים טובים יותר. אחד מהדברים הכי אהובים על האגו הוא לומר, "אני רוצה להיות כזאת עכשיו, אין לי עצבים לעבוד על עצמי שנה שלמה כדי להגיע לשם"…

אני זוכרת את עצמי בתחילת הדרך שהקמתי את החופש להתבוננות פנימית וגם תוך כדי, רציתי כבר להיות כמו הנשים שעוררו בי השראה. להיות כמו אסתר היקס, מריאן ויליאמסון או איינלה ונזנט, להרגיש שאני כבר אחרי הדרך ושהספקתי לעשות הרבה…הבטחון שלהן  גרם לי להרגיש שאני רוצה להיות כבר "שם". וכששאלתי את ההדרכה הפנימית שלי למה אני מתעכבת על רגשות כאלה והשוואות, התשובה שקיבלתי הייתה, כדי שבסופו של דבר תרגישי חופש…"שתמצאי חופש בתוכך". האגו שלי ניסה לשכנע אותי שיש מה שנקרא, "אחרי הדרך", בזמן שההדרכה הנחתה אותי לראות שאין "לפני" הדרך ו"אחרי הדרך", יש רק למידה, התנסות וחוויה בבית הספר המדהים שנקרא החיים.

אבל המורים הכי טובים שהיו לי, תמיד היו שם בשבילי, בהקשבה מלאה, בחמלה ואמפתיה. אך הם תמיד הפנו אותי חזרה לתוכי.  תמיד היה תהליך של למידה וצמיחה, אבל המטרה של הלמידה הייתה לפרוש כנפיים ולעוף, ולא להיות כבולה בשרשרת, להיות הגורו של עצמך.

#העבודה היא יומיומית

בגלל זה, צמיחה אישית חייבת עבודה יומיומית. ממש כמו שהשמש זורחת בכל יום באופן טבעי, השמש הפנימית שלנו זורחת באופן טבעי, גם אם אנחנו רוצים וגם אם לא. הבחירה היחידה היא אם לראות את זה או אם לא לראות את זה בכלל. אבל מהניסיון שלי, הבחירה הכי הכי טובה היא לראות את זה בכמויות קטנות, בטיפות קטנות, בכל פעם להסכים לראות עוד קצת ועוד קצת, עד שאנחנו מרגישים מוכנים להיכנס באופן מלא ללהיות מי שאנחנו באמת.

אחד מהעקרונות של הקורס בניסים הוא שההוראה והלמידה הם אותו הדבר עצמו. כך שהמורה והתלמיד, הם שניהם מרווחים ותמיד כולנו נמצאים בתהליך של הוראה למידה. לכן בכל מקרה, אנחנו תמיד נמצאים גם בתהליך של ללמוד וגם בתהליך של להדגים.

#כשאת מאפשרת לעצמך למצוא את המתנות שבך, את מאפשרת לעולם לגלות את המתנות שבו

והמתנות שלנו נמצאות שם…כדי שנוכל ללמוד אותם וללמד אותם. המתנות יכולות להיות להסכים להיות פגיעים, להתאמן בלפתוח את הלב, להסכים להוריד את השריון, לבכות בכי משחרר, לשאול שאלות ולפתוח את עצמך לתשובות שיגיעו, שיגיעו מתי שיגיעו, לחייך למישהו שצריך עידוד מהלב… כל אחד מגלה את המתנות שנתנו לו באופן טבעי. ככל שנתאמן עליהם יותר, זה ישבור עוד מחסומים, זה יפורר עוד קליפות וייתן משמעות עמוקה לכל יום. ופתאום, אחרי תקופה מסוימת של עבודה יומיומית, אנחנו מרגישים שעשינו דרך, עשינו דרך שגרמה לנו להרגיש שאנחנו קמים בבוקר למטרה מסוימת ושאנחנו מוצאים חופש בתוכנו.

מסע אישי לאהבה עצמית:

אם את מרגישה מוכנה להתחיל לראות את המתנות שבתוכך ואת רוצה להתחבר להדרכה האישית שלך, אני מזמינה אותך לקרוא על הדברים שקורים במפגשים אישיים להתבוננות פנימית. לכל הפרטים על סדרת המפגשים נכנסים לכאן

קורס בניסים – ניסים הם טבעיים

ניסים הם טבעיים, כשאין הם מתרחשים, משהו השתבש (קורס בניסים).

כשאני מוצאת את עצמי מנותקת מהעיקרון הזה,הכוח ההרמוני שאמור לזרום באופן טבעי, מפסיק לזרום ואז אני כאילו סוגרת את הדלת או מכבה את האור ולא מבינה למה יש חשיכה.

הפחד שלנו מהאור ומהזרם ההרמוני הטבעי של החיים, גורם לנו הרבה פעמים לא לראות את הנקודות הטובות.
את נקודות האור שבכל מצב, לפספס הזדמנויות לריפוי, ולא להקשיב לכיוון שהאני הגבוה שלנו, או ההדרכה הפנימית שלנו מנסה לכוון אותנו אליו.
האגו תמיד מנסה לכוון אותנו לשאיפה, למטרה ולצורה וכשקשיים עולים, הספק העצמי והאשמה עולים איתם יחד, ובגלל זה אנחנו הרבה פעמים מנסים לעשות את אותן פעולות שוב ושוב ועדיין מגיעים לאותן תוצאות.

האהבה תמיד מכוונת אותנו לתוכן, לאיכויות הפנימיות שלנו, לנקודות החזקה שלנו, ולתבונה העתיקה והטבעית שלנו.

היא (האהבה) מובילה אותנו לתוצאות שונות לגמרי, היא מובילה אותנו להסיר מכשולים ולראות אותם כאשליות, היא מובילה אותנו למוסס התנגדויות, לשחרר רגשות רעילים, לנשוף אותם החוצה ולנשוף לתוכנו אור, לוותר על הצורך להיאחז בשליליות, לוותר על ביקורת עצמית ולהשתמש בה לבדיקה עצמית והתבוננות פנימית, ולפנות מקום לדברים הבאמת טובים להיכנס לחיים שלנו.
המטרה שלנו בכל מצב היא לאפשר לניסים להתרחש באופן טבעי.
לזוז מהדרך של עצמי ולקחת כל מחשבה של ספק ופשוט למסור אותה להדרכה הפנימית ולשחרר אליה את כל הרגשות שלי.

בין אם זה על ידי כתיבה, ציור, ספורט אהוב, מדיטציה או ריקוד, כל הפעולות האלו בעצם מאפשרות לי להתחיל להקשיב באמת, להקשיב למה שהקול הפנימי שלי מנסה לכוון אותי אליו, להקשיב ולהבין מה השיעור שלי, מה אני אמורה ללמוד, כדי שאוכל לשנות את הדרך שבה אני רואה כל מה שאני רואה, מראייה של פחד לראייה של אהבה.

את האור

לפי כחודשיים, השתתפתי במדיטציה גלובלית שהועברה בשידור אינטרנטי חי מניו יורק ושערך אותה דיפאק צ'ופרה. במהלך המדיטציה המודרכת, עלתה לבמה הזמרת אינדיה אריה, זמרת שכותבת שירים ישר מהנשמה שלה ומפיצה אותם לעולם.

וכך מתוך המדיטציה עצמה, מהמילים הראשונות שאינדיאה התחילה לשיר, "אני אור", התחילו לזלוג דמעות, שלא הפסיקו לרדת במשך כל המדיטציה. השיר הזה בעצם, נוגע בדיוק במקומות שבהן ההדרכה הפנימית שלנו, עוזרת לנו להאיר את עצמנו מבפנים, והכי חשוב להיזכר מה אנחנו לא, ומי אנחנו כן, ומה באנו לעשות ולהיות כאן, במסע החיים הפרטי של כל אחד ואחד מאיתנו, שבסופו של דבר מחבר את כל המסעות יחד, לאחד.

תרגמתי את המילים של השיר מאנגלית:

אינדיה אריה / אני אור

אני אור

אני אור

אני אור

אני אור

אני לא הדברים שהמשפחה שלי עשתה

אני לא הקולות שבראש שלי

אני לא החתיכות של השברים שבפנים

אני אור

אני אור

אני לא הטעויות שעשיתי

או כל דבר אחר שגרם לי לכאב

אני לא החתיכות של החלום שהשארתי מאחור

אני אור

אני אור

אני לא הצבע של העיניים שלי

אני לא העור מבחוץ

אני לא הגיל שלי

אני לא הגזע שלי

הנשמה שלי בתוכי

היא כולה אור

כולה אור

כולה אור

כולה אור

אני אור

אני אור

אני אלוהות מוגדרת

אני האלוהים שבפנים

אני כוכב

חתיכה מהכל

אני

אני אור