Image Image Image Image Image Image Image Image Image

30 אוגוסט

By

No Comments

זו הסיבה שהאנשים השליליים עדיין נמצאים בחייך

30 באוגוסט 2015 | By | No Comments

הכוונה רוחנית

כאנשים שצועדים בדרך של התפתחות אישית ורוחנית, אנחנו נופלים לייאוש, כאשר אנו עושים את העבודה הרוחנית, אך אנשים שליליים עדיין נשארים בחיינו. ואנחנו תוהים בינינו לבין עצמנו, מדוע הם עדיין שם? האם הם לא היו אמורים כבר להיות במקום אחר? האם אנחנו כבר לא היינו אמורים להיות במקום אחר? מדוע הם פשוט שם ועדיין נוגעים לנו בנקודות הרגישות ביותר?

עולה בתוכנו תחושה של אשמה עצמית, על כך שעשינו כבר צעדים משמעותיים, קראנו ספרים, ניקינו דפוסים שליליים, מדטנו והתפללנו, ועדיין בכל פעם שאנחנו פוגשים בהם שומעים עליהם או נזכרים בהם, אנחנו מרגישים ישר בחוסר נוחות, והאשמה גדלה, כשאנחנו מתרגזים, מתפרצים או בוכים בעקבות אותם מפגשים או זיכרונות.

ואז, בגלל שאנחנו כבר יודעים שכולנו מאוחדים, אנחנו מנסים לאהוב אותם בכוח. הטעות שלנו, היא שזו עוד אחת מהדרכים המניפולטיביות של האגו, לגרום לדברים לקרות. אנחנו חושבים שאם כבר עשינו כברת דרך, אנחנו כבר אמורים לאהוב אותם, אך עדיין כועסים על עצמנו כשאנחנו נכנסים למוד של הקורבן כשאנחנו נזכרים בהם. למה? כי מצב אחד, להיכנס למוד של הקורבן כבר מרגיש לא טבעי וקצת מזויף, אבל מצד שני, אנחנו עדיין כועסים…וזה כל היופי של התהליך.

אצל מי נמצא המפתח לחופש?

בקורס בניסים, יש את הדימוי של המפתחות והכלא. כשאני שופטת את האדם שאני לא אוהבת, אני סוגרת אותו בתא הכלא של השיפוט שלי, המפתחות נמצאים אצלי, אבל מי זאת בעצם שצריכה לשמור כל הזמן על המפתחות בכדי שהוא לא ייברח? את מי זה משאיר בעמדת התגוננות ושמירה תמידיים? האם זה שאני שופטת אותו גורם לי להיות רגועה יותר, שלווה יותר? האם זה גורם לי להקרין שמחת חיים? השמירה וההגנה הנצחיים על השיפוטיות שלי, משאירים אותי באותו תא כלא בדיוק. מי נשפט בסופו של דבר, אני או אתה? נקודה חשובה למחשבה.

"בכל פעם שאתה נמצא עם אח, אתה לומד מה הנך כי אתה מלמד מה הנך. הוא יגיב או בכאב או בשמחה, בהתאם לסוג המורה שבדרכיו אתה בוחר ללכת. הוא ייכלא או ישוחרר על פי החלטתך, וכך גם אתה". (פרק 8 : 3 רומי : פיסקה 5 – תודה לקרן ובתיה המדהימות)!

"עוד לא סלחת"? 

בתהליך של השינוי, בתהליך של הסרת המכשולים שלנו לשלווה פנימית, אנחנו כועסים על עצמנו כשאנחנו רואים את האהבה כמשהו לא שלם, כאילו שמישהו עומד עם סטופר מעלינו ואומר, "נו עוד לא סלחת"? "עוד לא הגעת לאהבה ללא תנאים"? "יש לך עוד ים עבודה, אני לא מקנא בך"…לאהבה יש סבלנות אין קץ. לנו יש סבלנות אין קץ, הכל בסדר, אף אחד לא מלחיץ מלבד האשמה העצמית שלנו. הדרך לשחרר את נקודת המבט הזו היא פשוט להגדיל את הנכונות, תוך כדי תהליך.

מה שבטוח הוא שזה לא יעזור לומר לאותו אדם (ושוב, מדובר על אותם אנשים שאנחנו במודע, לא רוצים שיהיו יותר בחיינו) שאנחנו אוהבים אותו בכוח, בזמן שיש לנו גוש של תיעוב בגרון, אכזבה, ציפיות שלא הגשמנו. האהבה לא מבקשת מאיתנו לרמות את עצמנו. כל עוד אנחנו לא מרגישים שחרור שבא ממקום אמיתי שבאמת רוצה והתרחבות בלב, אנחנו יכולים לבקש מהמורה הפנימית שלנו, לראות אותו מתחת לטעויות שלו, לראות אותו מתחת לדברים שהוא בחר להגיד או לעשות בזמן שאנחנו חושבים עליו.

שני הצדדים מרגישים, גם באופן לא מודע, כשזה מגיע ממקום לא בשל ומאולץ.

אז מה אנחנו יכולים לעשות?

איך לשחרר אותם אחת ולתמיד מהחיים שלנו?

אנחנו לא אמורים לאהוב אותם בכוח

אנחנו לא אמורים לקשט את המציאות ולנסות לייפות אותה

אנחנו לא אמורים להסכים לקבל התנהגות מזיקה פיזית או נפשית וגם לא להסכים להיות שם כקרבן כשהאנשים השליליים משליכים עלינו את ה – $%&%# שלהם!
אך אנחנו כן יכולים לבחור לראות בדרך אחרת, זה הדבר הנשגב ביותר שניתן לנו, וזה באמת עובד. להמשיך ולעבור עם עצמנו תהליך של שחרור מלא של כל מה שאותו אדם או גורם, מפעיל אותנו בתוכנו. התכונות שאותם אנחנו לא מקבלים בו, (שנאה, קנאה, כסף, כבוד, אהבה נכזבת, אכזבה, חוסר אהבה) הם אותם היבטים שלא מוארים בתוכנו, או מזכירים לנו משהו מהעבר שלנו שממשיך להקרין את עצמו שוב ושוב לעתיד וגורם לנו לא להבחין במקור של העניין, אלא רק בבעיה עצמה.

הנשף

היו ימים רבים, של תסכול וייאוש כשהייתי בהתמודדות עם אנשים לא קלים ולא אמינים בחיי, ואז ברגע אחד של נכונות, שבו הסכמתי לוותר על צורת ההסתכלות שלי והתחייבתי באמת, מהלב, ההדרכה הפנימית הראתה לי נשף מסיכות גדול, שבו כל האנשים באולם, רוקדים בשמחה, היו על פניהם מסיכות של קורבן ושל רשע וכולם היו קשורים אחד לשני בחוטי זהב, מה שהיה מאוד בולט בנשף הזה, הוא שכולם יחד הסכימו על ריקוד מסוים שבו, כל אחד אחד רואה את עצמו בתפקיד שהוא ייעד לעצמו, הריקוד נמשך שנים רבות, אך הרקדנים לא התעייפו והמשיכו לרקוד בזוגות, כשהם מתעלמים לחלוטין מהזמן, או מהחוטים שקישרו ביניהם.

בסיום הנשף, קול מלטף וסמכותי אמר שאין צורך כלל במסכות, אין צורך ומעולם לא היה. באותו רגע כל הנוכחים באולם, הורידו את המסכות, ובשבריר שניה, המסכות, השמלות והחליפות התאדו וכל האנשים הפכו לנקודות אור.

משחק התפקידים נגמר

וכולם השתחררו בדרך מלאה, כולם הבינו שהזמן בנשף היה רק אשליה שהם בחרו להיאחז בה, אבל שאפשר ללמוד ממנה מי הם באמת. אפשר להפוך את המסע הזה בחיים למשהו אחר, למשהו שהכי כיף לקום עבורו בכל בוקר. כל מערכות היחסים שלנו הן משימות באהבה עצמית ובהיזכרות מי אנחנו באמת.

השאלה היחידה שעלינו לשאול את עצמנו היא:

האם אני נכון לראות את אותו אדם אפילו מעט, אפילו באחוז אחד קטן בדרך אחרת על מנת לשחרר את עצמי לחופשי?

 נקודת אור לשבוע הקרוב:

תקשור

פגישת הכוונה רוחנית:

אם התלבטת האם לקבוע פגישה אישית לקראת השנה החדשה, להכניס אנרגיה ויותר זרימה לתחומים שאותם רצית לשנות ולשחרר מהשנים הקודמות, אפשר להזמין ולתאם כאן. (הפגישות מתקיימות בחודש ספטמבר)

את/ה מקבל/ת כלים פרקטיים להפסיק להתמקד ברמת הבעיה שממנה מרגישים תקיעות תמידית, ולהתחבר למקור הפתרונות שקיים בתוככם אשר ממנו מרגישים חופש, בהירות ומוטיבציה.

תקשור

 

Submit a Comment