Image Image Image Image Image Image Image Image Image

21 אפריל

By

2 Comments

איך לשפוך אור על רגשות שקשה לנו להרגיש?

21 באפריל 2015 | By | 2 Comments

כשחווים תהליך של אבדן (בין אם מדובר באבדן של אדם יקר, מקום עבודה או מערכת יחסים) הרבה פעמים קל מאוד לנסות להכחיש רגשות שאנחנו לא מסוגלים עדיין להתמודד אתם.

תהליך של אבדן זה תהליך של גילוי עצמי. מסע חזרה הביתה למי שאנחנו באמת. יש כל כך הרבה דברים שלא ידעתי על עצמי לפני האבדן של אבא שלי, ורק בזכות ההתמודדות הזו גיליתי אמונות של חוסר ערך, פחדים ותפישת עולם של טוב ורע שגרמה לי להרגיש תקועה בהרבה מישורים בחיים שלי.

הדברים האלה יכולים להיות אמונות על עצמינו, אמונות על חוסר ערך וקבלה עצמית, שהיו קיימות בתוכנו, אבל לא באמת ייחסנו להם זמן ותשומת לב. עכשיו כאילו האבדן גרם לנו להתעסק בהם בלית ברירה. האם זה טוב? בטוח שכן, כיון שרק שאנחנו מזהים את האמונות האלה, הרבה יותר קל לנו לשחרר אותם.

התמודדות עם אבדן

#לאשר את זה בלי לפחד

אחד הדברים החשובים ביותר שאפשר לעשות כדי לעזור לעצמינו, הוא לא להכחיש את זה שכואב לנו, להיפך. לאשר את זה בפני עצמנו, להודות בכך שאנחנו חווים אבדן. לאשר את זה מבלי לפחד שזה יגרום לנו לכאוב יותר. האגו הרבה פעמים לא רוצה שנאשר את התחושה הזאת כדי שלא נביא את עצמנו לידי מצב של הכרה במה שקורה בתוכנו כאן ועכשיו, אלא רק נכאב על העבר ונחשוש מהעתיד. הרעיון הוא לא להתבוסס ברגשות של הכאב אלא לזהות ולהסכים לאשר שהם קיימים בתוכנו כדי לעזור לאפשר לעצמנו לשנות תפישה.

#האהבה קיימת רק כאן ועכשיו

הקורס בניסים אומר שהשכינה, ההדרכה, האהבה קיימים כאן ועכשיו, כאן ועכשיו אפשר להושיט יד לעזרה להדרכה הפנימית שלנו, והיא תמצא את הדרך להגיע אלינו בשפה שאנחנו מבינים. היא יודעת את השפה שבה אנחנו מדברים ביום יום, איזה ספר יכול ליפול עלינו מהמדף או איזה שיר יכול לעורר בנו רגש עמוק. היא מתאימה את עצמה לעולם הסמלים שלנו.

#איך בעצם יודעים שהסימנים מגיעים מההדרכה שלנו?

בבלוג שלי יצרתי ערכה שעוזרת לנו להתחבר להדרכה הפנימית ולתקשר אתה. אבל הדבר החשוב ביותר הוא לכוונן את הרגישות הפנימית שלנו באופן מדויק כדי לקבל ממנה הדרכה. להיות נכונים, להתכוונן ולהיכנע לאמונה שהיא יודעת בדיוק מה אנחנו חווים והיא תמיד שם. אנחנו אלה שצריכים להיפתח אליה.

ההדרכה תמיד נמצאת  שם,  אבל כשאנחנו תקועים בביצה של מחשבות שליליות,  אמונות מגבילות וכעסים, אנחנו לא מאפשרים לעצמנו לראות, להאזין, לפתוח את עצמינו לנקודת מבט אחרת.

אצלי למשל בתחילת הדרך, רק  הבחירה המודעת שלי להבין שחייבת להיות דרך ממלאה יותר לחיות את החיים גרמה לי להיפתח קצת יותר, לבקש עזרה מההדרכה ולהתחיל להקשיב, לכתוב ולקבל את המסרים והתובנות.

כשאנחנו מגיעים למצבים שבדרך כלל קשה לנו מאוד להתמודד בהם ושאנחנו מרגישים שחייבת להיות דרך אחרת, אנחנו מאפשרים בעצם להדרכה "להפיל" עלינו את הספרים הנכונים לנו, להפגיש אותנו עם אנשים שאתם אנחנו לומדים ומלמדים אהבה,  אנחנו מאפשרים לקול הפנימי האוהב פתאום לצאת החוצה, לחייך יותר, להסתכל על השמיים מתוך ידיעה שהיקום תומך בדרך שלנו ושאנחנו לא לבד.

 היום אני כותבת כאן דו שיח בין העולם שרוצה ומעודד אותנו להמשיך הלאה, לבין הכאב שלא רוצה לקום:

קומי, תתעוררי, יש עולם שלם בחוץ שמחכה לך.

אני לא רוצה

אין לי סיבה לקום

אין לי סיבה אחת טובה להמשיך הלאה

כואב לי

אני עצובה

איך זה קרה ככה פתאום

איך כל החיים שלי השתנו

למה דווקא אני?

מה כבר עשיתי בחיים שלי שזה הגיע לי?

קומי, תתעוררי, לא עשית כלום, יש חיים שלמים, בסופו של דבר הכל עובר בחיים, לא נורא, הוא רואה אותך מלמעלה.

לא רוצה לקום,

אין לי הוכחות שאף אחד רואה אותי מלמעלה, הכל שטויות

נכון שחלמתי עליו, אבל עדיין זה לא כמו הפיזי, זה לא שהוא בא וחיבק אותי באמת.

אני לא אקום מכאן עד שלא יהיה צדק וסדר בעולם.

אני אעשה כאן את הסדר

אבל אני לא יכולה, אין לי את הכוח לעשות את זה.

אני מרגישה חסרת כוח לגמרי, ורק עכשיו אני מבינה שתמיד הרגשתי כך, אבל אף פעם לא שמתי לב באמת.

מה שאני יודעת זה שעכשיו כואב לי, ולא קיים שום דבר שיכול לעזור לי. אני רוצה להיות שם בכאב הזה, זה עוזר לי לא לשחרר ולהיזכר בו, זה כאילו ככה לפחות הוא עדיין קיים באיזה שהוא מובן.

קומי, תתעוררי, יש עולם שלם בחוץ שמחכה לאור שלך.

אני צריכה זמן לרפא את הרגשות האלה, אני לא מסוגלת עכשיו. אני רוצה עזרה.

להיפתח אל ההדרכה זה לבקש עזרה.

קורס בניסים

קורס בניסים

משימה: כתבי מכתב להדרכה שלך. כתבי לה את כל מה שאת חווה, על כל הרגשות שעולים לך באותו רגע. על הכעס, על האכזבה, על הצער והכאב. תודי ברגשות האלה ואז תבקשי מההדרכה שלך לעזור לך לרפא את הרגשות האלה בדרך הנכונה לך. תבקשי תקווה, תבקשי ממנה שתעזור לך לגלות את החוזקות שלך לאחר מכן שבי במשך 5 דקות (עם הטיימר של הטלפון הנייד או כל טיימר אחר), מבלי לענות לטלפונים או ווטס אפ, ממש בשקט שלך, בקשי מההדרכה שלך שתזין אותך באנרגיה של אהבה ותאיר עלייך באורה.

ועכשיו אלייך: מה הייתה הנקודה שבה החלטת שאת רוצה לצמוח מתוך המשבר? האם יש רגש שאיתו את מוצאת קושי להתמודד במיוחד?  כתבי לי כאן בתיבת התגובות.

 

Comments

  1. סולומון אורלי

    איבדתי בעל בגיל 49 , שוחחנו יחד . בעיקר מרגישה חוסר אנרגיות אפילו לעבודות הבית שהייתי עושה בשמחה כולל בישול ואפיה . איבדתי גם מקום עבודה בעקבות המחלה וסגרתי גם את העסק שלו . מרגישה אובדת עיצות . לנהל כלכלית לבד , להיות אחראית על שתי בנותי . אף אחת מאיתנו לא מחייכת ומאושרת . לא יודעת במה להתחיל … כמו שאת אומרת כולם אומרים לי תתעוררי , תמשיכי הלאה ואני שואלת לאן ? כועסת על חוסר הצדק בעולם שאני רואה הרבה אנשים רעיםםםם שמחייכים וחיים . ולמה הוא לא . כל חייו טיפח אותנו ולא מגיע לו לראות את הבנות ממשיכות לגדול ואותיייי שכל כך אהב . מרגישה ריקנות ובדידות . כל יום עובר לו ומגיע שוב לילה . שום דבר לא קורה בשעה שכולם ממשיכים את חייהם וכולם טוענים שלכולם יש צרות . אני לא האלמנה היחידה ואני צריכה להתמודד עם הכל לבד. אומרים שיהיה טוב אני שואלת איך כשהוא איננו????והכל תקוע . הוא לא היה רוצה לראות אותך כך …. לו כבר בטח היתה כבר בת זוג הוא אהב לחיות !!!! את לא רוצה לחיות ….. דברים קשים אני שומעת ועוד …. הבנות איבדו לא רק את אבא גם את אמא …. מאוד רע לי….. אורלי

    • admin

      אורלי יקרה,

      אין ספק שהסביבה משקפת לך את הרצון הפנימי שלך כן לקום ולחיות.
      אני בטוחה שזה מאוד קשה לחוות את זה, אך שימי לב שבעצם ההיאחזות בכעס, בעלך כאילו באיזה שהוא מובן נשאר בחיים. נשאר כל הזמן ברקע.

      למה בעצם לא באמת לעשות משהו עבור עצמך כדי שתרגישי טוב יותר? למה בעצם לא לבשל אוכל טעים עבורך ועבור הבנות שלך ואפילו לזכרו?
      במה זה באמת כרוך מבחינת המחשבות או האמונות שלך? האם זה אומר לוותר עליו?

      יש פה משהו שבעצם הכעס הזה את כאילו משאירה את עצמך במקום כדי להשאיר אותו בחיים שלך.

      והאגו יעשה הכל על מנת להמשיך לגרום לך לחשוב כך. האגו תמיד ינסה לגרום לך לחשוב שלהישאר באכזבה זה הפתרון הנכון.

      ההתמודדות הזו היא תהליך והדבר הטוב ביותר הוא שאת מודעת לרגשות שלך. אבל אני בטוחה שעצם זה שקראת את הבלוג, יש בך משהו שכן רוצה ללכת יד ביד עם האבדן וכן לוותר על הכעס והמלחמה הפנימית.

      כתבי את המכתב מהמשימה.
      כתבי אותו למחלה, כתבי אותו על כל האכזבה שאת חווה, על כל הכעס, ממש תשפכי את הכל מבלי לחסוך במילים. עצם הכתיבה תשחרר את הרגשות האלה יותר ויותר. לאחר שתחושי שהוצאת מספיק, תבקשי שאור ושלווה יכנסו במקום מה שהיה לפני.

Submit a Comment