Image Image Image Image Image Image Image Image Image

14 דצמבר

By

No Comments

להניח לתפקיד הקורבן

14 בדצמבר 2018 | By | No Comments

קצת אחרי שאבא שלי נפטר, עברנו אני והמשפחה שלי הליך ירושה משפטי מאוד ארוך שנמשך הרבה שנים. את התהליך הזה לא יזמנו אנחנו. יום אחד פשוט קיבלנו כתב תביעה עם שליח, ובכתב התביעה הזה היו כתובים המון המון דברים שפשוט גרמו לי להרגיש שהחיים שלי כפי שהכרתי אותם עד היום נגמרו באותו רגע. תערובת של פחד, גועל, חשש לבאות ויותר מכל קורבנות, הקיפו אותי והיו נוכחים בכל נשימה ונשימה שלי. הייתי טבועה בעולם האכזר שראיתי, ולא ראיתי שום דבר מעבר. כל העולם שלי היה המשפט הזה והרצון והאמונה שלי, שאני צריכה לנצח לא משנה מה, ולהוציא את הצדק אל האור.

לא האמנתי שהיחסים שהיו לי עם אבא שלי, שנגדעו יום אחד פתאום ללא שום אזהרה, יסתיימו כך. ישאירו לי טעם כל כך מר בפה. לא האמנתי שלא אראה אותו יותר, אבל יותר מהכל, לא האמנתי שלא אוכל להיכנס לבית שלו, להריח חולצה אחרונה, להרגיש את האנרגיה שלו. פשוט כלום. לא האמנתי שיכול להיות כל כך הרבה רוע. הייתי רגילה להיות זאת שכולם איכשהוא מסכימים לתת את מה שהיא רוצה, בגלל הנחמדות שאימצתי לי, הקול המתחנחן ,מרחמים או מרצון טוב.

הייתי מלאה בכעסים על העולם. הייתי מלאה בזעם, ורצון לצאת מהמצב הזה. רציתי שהסיוט הזה יסתיים. ביקשתי מאלוהים, שלא משנה מה יהיה, אני חייבת לנצח. אני חייבת שהמצב הזה ייפסק. זה היה כמו להיות בכיסא עינויים ללא שום הפסקה. כיוון שהטראומה מהמוות לא קיבלה שום מענה, וישר מהטראומה היינו צריכים להיות בהתגוננות, הגעתי למצב של הישרדות רגשית ורצון להיות מנותקת מכל דבר שלא קשור לניצחון שכל כך רציתי.

הזדהות עם התפקיד

והיום אני יודעת, שהייתי מזוהה עם התפקיד שבחרתי לי. בחרתי להיות המנצחת, אבל בדרך לשם, בחרתי להיות גם הקורבן. כיוון שאם לא הייתי מאמינה בבסיס שלי שאני קורבן, לא הייתי מחפשת דרכים לנצח. כשאנחנו מאמינים שאנחנו קורבן, או שאנחנו פגיעים, אנחנו מנסים למצוא עדויות לכך שבאמת נרגיש כך. האגו בוחר תפקיד, התפקיד הזה מגיע על מנת לגרום לנו לחשוב שאנחנו מנותקים מההוויה הטבעית שלנו שהיא האהבה ואלוהים. אנחנו לא באמת יכולים להתנתק מההוויה שלנו, אבל אנחנו חושבים שכן. אי אפשר לגרום לאהבה לחדול מלהתקיים, כי היא הדבר היחיד שקיים. אנחנו יכולים להתעלם מהאהבה, או לא לרצות לראות אותה, אך זה לא אומר שהיא לא תהיה קיימת.

התפישה הבסיסית שלנו הוא שאנחנו קורבן. ואנחנו מנסים לעשות הכל כדי להגן על התפישה הזאת. התפישה הזאת משרתת אותנו. היא נותנת לנו להרגיש עצמאות, שייכות, נותנת לנו להרגיש קיימים, מיוחדים. שהסיפור שלנו הוא הכי קשה, שהסיפור שלנו הוא הכי מיוחד. אנחנו מנסים לעשות הכל כדי להגן על הסיפור שלנו. מזוהים עם הסיפור, מזוהים עם התפקיד.

אבל למעשה, התפקיד העיקרי שלנו, הוא לשנות את התפישה שלנו לגבי עצמינו. התפקיד העיקרי שלנו, הוא לגאול את עצמינו מהמחשבות ההרסניות שקבענו על עצמינו. מהערך שקבענו לעצמינו. הערך האמתי שלנו נקבע בשמיים, והוא מושלם. שום דבר שעשית עד היום, לא שינה את ערכך הממשי. התפקיד העיקרי שלנו הוא להסכים לראות את האמת בקשר לעצמינו. הריפוי מתרחש ברמת המחשבה. כל הריפוי כולו מתרחש בשכל שחושב יחד עם אלוהים. עיקרון מס' 4 בקורס בניסים אומר: "כל הניסים משמעותם חיים, ואלוהים הוא נותן החיים. קולו ינחה אותך לפרטי פרטים. ייאמר לך כל אשר עלייך לדעת". החיבור לתקשורת עם הקול האוהב של אלוהים, זה שלא שופט, זה שיודע את הזהות האמתית שלנו, התקשורת הזאת, מזכירה לנו מי אנחנו באמת. לכן, גם כשאנחנו נמצאים בתקופה שבה אנחנו מזוהים עם תפקיד שבו אנחנו מרגישים צמצום, מצוקה, לחץ, קורבן, דיכאון, ייאוש. שם, יש לנו אפשרות לראות כיצד אנחנו מחוברים ומזוהים עם התפקיד הזה.

עצם ההתבוננות, מביאה את החושך אל האור. אנחנו מבהירים את המחשבות שלנו, ומתחילים לבדוק האם התפקידים האלה משרתים אותנו עדיין היום? אולי אנחנו כבר רוצים להיות במקום אחר? אולי התפקיד הזה כבר לא בשבילנו? אולי עייפנו ממנו? אולי עייפנו מלהיות קורבן? כי שם, באמונה הזאת שאנחנו מתחזקים בכל יום ויום, אנחנו מחכים ומצפים להמשיך להיות כך. למה? כי אנחנו מגנים על התפישה. מגנים על התפקיד. ואז כשדברים קורים, אנחנו אומרים. "הנה אלוהים, אמרתי לך. אתה רואה? אני הקורבן". "הם עוד פעם עשו כך וכך". "הם עוד פעם אמרו כך וכך".

השאלה שאנחנו יכולים לשאול את עצמינו היום היא:

נתבונן על מצב שבו אין לנו שלווה פנימית. מצב שאותו היינו רוצים לפתור ונשאל:

מה התפקיד העיקרי שאותו בחרתי?

איך אני מנסה להגן על התפקיד הזה?

מחכה לשמוע את התובנות והתגובות שלכם.

באהבה ענקית!

נילי

לוותר על תפקיד הקורבן

Submit a Comment