Image Image Image Image Image Image Image Image Image

08 ינואר

By

2 Comments

שבריריות היא כוח

8 בינואר 2018 | By | 2 Comments

לפעמים ברגעים של שקט, שאנחנו עם עצמינו ועם המחשבות שלנו, אנחנו מרגישים כמה הכוח שלנו מוגבל. לא בגלל שאנחנו לא טובים. לא בגלל שמשהו חסר לנו. לא בגלל משהו שעשינו מתי שהוא בחיים שלנו. לא בגלל שמישהו אחר הוא עם כוח גדול משלנו. אלא רק בגלל שאנחנו מחוברים למערכת חשיבה שלא טבעית לנו. היא נראית טבעית, היא נראית כברירה היחידה "לשרוד" בעולם הזה, והיא נראית מאוד "מוצדקת" בגלל כל הקשיים שאנחנו עוברים בכל ויום ויום, אבל היא לא.

לא טבעי שנראה טבעי

לא טבעי לנו להיות בתחרות, אבל זה מה שלמדנו. לא טבעי לנו לתלות אושר במשהו חיצוני לנו, כי עמוק בתוכינו אנחנו יודעים שהכוח הזה של האושר נמצא בתוכינו. אנחנו יודעים עמוק בתוכנו, שאין שום תועלת בלנסות להיתלות ולהיאחז באנשים שיתנו לנו את מה שאנחנו מחפשים בהם. ביטחון שייתן לנו שלווה ואושר מבחוץ. לא טבעי לנו להיות רחוקים ואטומים אחד לשני, אבל זה מה שלמדנו שמגן עלינו.

לא טבעי לנו לסגור את הלב, אבל זה מה שלמדנו שעדיף מלהיות פגיעים. לא טבעי לנו לשנוא את עצמינו, לא טבעי לנו לשפוט אנשים אחרים ולהחליט מתי הם היו בסדר ומתי לא, אבל אנחנו שופטים בכל רגע ורגע כי אנחנו מאמינים שאנחנו יודעים ומכירים את כל התמונה, את כל החתיכות של הפאזל. עצם זה שאנחנו  מתעכבים כל כך הרבה זמן על ההחלטות הלא טבעיות האלה, שנים, עידנים, אנחנו הולכים במעגלים. זה היה ככה מאז ומתמיד. מהזכרונות הכי ראשונים בילדות. דברים שראיתי מסביבי, כבר בגן. מי ישחק איתי? למי יש את הברביות הכי טובות? ואם אהיה לבד ואף אחד לא יציע לי? מי יתן לי את מה שאני מבקשת? ואז בבית ספר, למה המורה כועסת עכשיו? ובחטיבה, למה הילדה הזאת צוחקת עליי עכשיו, ומה אני עושה עם כל השנאה הזאת? אני באמת לא יודעת, ומרגישה שלא עשיתי כלום לאף אחד, אבל אני מקבלת רק רע. בכל מעגל חיים אנחנו פוגשים את עצמינו הרבה פעמים, עם הידיים בצדדים. חסרי אונים.

הפירוד הדמיוני

ואז, זיכרון אחר זיכרון, מקרה אחר מקרה, אנחנו יוצרים לנו כוח אחר, כוח שהוא לא אמתי, אבל בגלל שכל כך התרגלנו להאמין בכוח הזה, שכחנו מה הכוח האמתי שלנו. ההתחלה הייתה בבחירה הראשונית להיות נפרדים במחשבה מאלוהים. דבר שלא באמת התרחש מעולם ולא יוכל להתרחש לעולם. הניתוק הזה במחשבה, יצר פירוד. פירוד דמיוני בינינו לבין אלוהים, פירוד דמיוני בינינו לבין עצמינו.

הקורס בניסים אומר, "אם אתה בוטח בכוחך שלך, יש לך כל הסיבות להיות חושש לבאות, חרד ונפחד. למה אתה יכול לצפות מראש ובמה אתה יכול לשלוט? מה יכול לתת לך את היכולת להיות מודע לכל ההיבטים של בעיה כלשהי ולפתור אותם בדרך שרק טוב יצמח מן העניין? מה יש בך שיתן את יכולת ההבחנה בפתרון הנכון, ואת הערובה שהוא יוגשם? כשלעצמך אינך יכול לעשות אף לא אחד מן הדברים האלה. להאמין שאתה יכול משמעו לתת אמון בדבר בלתי אמין, ולהצדיק פחד, חרדה, דכאון, כעס וצער. מיהו אשר יתן את אמונו בחולשה ויחוש בטחון? ולעומת זאת, מיהו אשר ייתן את אמונו בכוח ויחוש חולשה"? "אלוהים הוא הכוח שבו אני בוטח". אבל אלוהים לא נמצא בחוץ, הוא נמצא בתוך כל אחד ואחד ואין שום דרך שבה ניתן להיפרד ממנו.

הכרה בחוסר השליטה שלנו בכל מצב, יכולה לגרום לנו לחשוש שנאבד את הכוח שיצרנו. אנחנו מאמינים שזה באמת הכוח האמתי שלנו, וקשה לנו מאוד לוותר על מה שהוא נותן לנו. אבל ההכרה בחוסר השליטה שלנו, יכולה לפתוח פתח להכיר בכך שאנחנו שבריריים, וזאת הברכה הגדולה ביותר.

הכרה בשבריריות היא כוח 

הכרה בשבריריות שלנו, היא הכי הכרחית. אחרת אין הזדמנות לכוח האמתי להתגלות בתוכינו. אבל זה לא נגמר שם. המטרה של ההכרה בשבריריות, היא בשביל להיחלץ ממנה ולא בשביל לטבוע בה. אין לנו יכולת לשלוט באף אחד ובמה הוא יעשה. להכיר בזה זה קשה, אבל גם משחרר. כי יש לנו יכולת להגיע לשביל שמוביל אותנו לכוח האמתי שלנו. למסור את כל הבעיות שלנו לאלוהים, זה להתחבר לכוח שלו, שהוא הכוח האמיתי שלנו. מתי זה קורה? ברגע של בחירה. איך זה מתהווה? על ידי עבודה. אימון, חזרה למערכת החשיבה הטבעית שלנו, צעד אחר צעד.

קורס בניסים

איך אפשר לשנות?

כששואלים אותי איך אפשר לשנות משהו? איך אפשר להגיע למקום שאני כבר רוצה להיות בו? הדרך להיחלץ מהחשיכה הזאת היא רק להכיר בה, ולראות שהיא לא ממשית. להכיר בחשיכה הפנימית שלנו, זה להכיר במחשבות שלנו. כל מחשבה שמגיעה ממערכת החשיבה של האגו, היא מחשבת תקיפה או שפיטה. אני תוקפת ושופטת את עצמי, אני תוקפת ושוטפת אחרים.

אני סולחת ומשחררת את עצמי מהתוצאות של המחשבות האלה. אין להן כבר השפעה עליי. חשוב כל כך להכיר במחשבות האלה, ולראות את הכעסים שלנו. עצם ההכרה שלנו במה שאנחנו חושבים בלי להרגיש רע עם זה, בלי אשמה, נותן לנו אפשרות להגיע מעבר למחשבות האלה, ולהתחבר למחשבות שיש לנו ביחד עם אלוהים. אלו המחשבות הממשיות. המחשבות האלה, נותנות לנו את השלווה שתמיד חיפשנו בחוץ ולא מצאנו.

על מי אנחנו כועסים מהילדות? לאיזה מההורים שלנו יש לנו עדיין טינות? מה אמרו לנו שגרם לנו להרגיש שאנחנו לא כשירים? לא מספיקים להיות כאן בדיוק כפי שאנחנו ? האגו אוהב לנתח מצבים, לטבוע לתוכם, לטבוע בשביל להישאר ולבכות. להיחלץ מהמערבולת שיצרנו בתוכינו, זה אפשרי, על ידי הכוח שנמצא וקיים בנו. אי אפשר לעשות עם הכוח הזה מניפולציות. אפשר רק להכיר בו, לרפא איתו, להכיר בגדולה שלו, ולבכות מעצם הנוכחות שלו וכמה שהיא נפלאה. לפעמים בשקט שלנו, שאנחנו רק עם עצמינו, אנחנו מרגישים במן הבזק. זיכרון מהעבר, משהו שליווה אותנו תמיד, אבל בגלל כל הרעשים, לא נתנו לו מקום להישמע. הוא רוצה להישמע, הוא חיכה בסבלנות ואהבה כל כך הרבה זמן. הוא מעל הזמן, אבל נמצא בתוך הזמן.

האהבה שבתוכך קוראת לך להכיר בה כדי לקבל אותה. וזה הדבר היחיד שהיא מבקשת. אין שום דבר שהיא מבקשת בתמורה. כי היא רק נותנת.

 

Comments

  1. שלום נילי,
    אני מתחברת להבנה שאין לנו בעצם יכולת לשלוט באף אחד ולכן יכולים לפנות רק לתוכינו כדי להיות מלאים.
    אני חושבת שאפילו בדרך שבה חונכנו למצוא אושר בזוגיות היא טעות.
    יש לנו את עצמינו וחייבים לחפש כוחות ואושר בפנים.

    • admin

      תודה על התובנות שלך יעל אהובה!
      כל מערכות היחסים מתבססות על הצורך הזה, וגם אם נראה לנו שיש הבדלים ביניהן, זה רק כלפי חוץ. מבפנים הכל מתבסס על הצורך באישור, ביטחון, אהבה. ולמדנו כל כך הרבה על כל מערכת יחסים, איך צריך לנהוג במערכת יחסים כזו, ומה יותר מתאים לאחרת. אבל בעצם השינוי בתפישה עוזר לנו לראות כל מערכת יחסים כמסע של ריפוי, ריפוי עצמי וכמובן אם שני הצדדים רואים את המטרה הזו כמשותפת זה אפילו יותר נפלא. כי אז זה הופך למסע משותף. המון המון תודה לך!

Submit a Comment