בלוג

אני שונאת להיות צודקת.

אני שונאת להיות צודקת.

יושבת מחוץ לבית משפט ורק בוקר.

ארץ זרה, הכל כל כך קר כאן.

אני יושבת על אבן, מאחוריי גינת ילדים

מלפניי הבניין הקר הזה.

העלים עדיין רטובים,

הציפורים מצייצות אבל אני לא שומעת כלום.

הלב שלי דופק

אנשים עוברים והולכים

איזה כיף להם

שיש להם חיים רגילים, חיים פשוטים,

הם יודעים לאן הם הולכים, ומתי הם חוזרים.

אני כל כך לא רוצה להיכנס לכאן שוב.

אני כל כך רוצה שידעו שאני צודקת

שיפסיקו להציק לי

שיפסיקו להיות נגדי

שיפסיקו להגיד לי שכל מה שהאמנתי בו כל השנים לא נכון

שיפסיקו ללכת נגד כל מה שעמדתי מאחוריו כל השנים.

שיפסיקו להגיד לי שלא אהבת אותי

שלא הייתי טובה בשבילך

שהעורך דין הזה שלא יודע כלום על החיים שלי

ידבר רק על הצד שלו

ושיתרגמו לי בשקט

ושאתפוצץ מבפנים

ושלא ישמעו אותי – שלא באמת יקשיבו לי.

שיעשו כאילו הם שומעים

ירשמו כמה דברים

ואז שוב, יכתבו החלטות שאני בכלל לא יודעת מה הן

והעורך דין שלי יסתכל עליי אחרי הדיון, וינסה להסביר

ואני אסתכל עליו בעיניים מסכנות

שאומרות – תציל אותי,

ושהוא יתן לי שוב תקווה,

כשבתוכי אני יודעת שזה כבר לעולם לא יקרה.

אני פשוט שונאת להיות צודקת.

הצדק הזה כואב לי,

הוא כואב לי בלב

הוא כואב לי בבטן

הוא כואב לי בראש

שלא מפסיק לחשוב

מה לעשות

כדי שיבינו שאני צודקת?

לוותר על האשליות כדי לבחור באמת

לכולנו יש חששות ופחדים.

בכל חוויה של פחד מהלא נודע, אנחנו נמצאים ממש בחוסר שקט ומחשבות לא מפסיקות להציף אותנו. מצד אחד, יש לנו רצון שדברים יסתדרו כמו שאנחנו רוצים, מצד שני, יש לנו פחד שדברים לא יסתדרו כך ושנצטרך להתמודד עם מצב שאנחנו מאמינים שלא נוכל להכיל. איך נתמודד אם מה שאנחנו לא רוצים שיקרה באמת יקרה?

במצבים כאלה, אנחנו מאמינים שאנחנו מנותקים מהמקור הנצחי והאוהב שלנו. מה שמשותף לכל המצבים האלה, הוא האמונה שאין בנו מספיק כוחות. כלומר – חסר לנו ביטחון. אנחנו מרגישים חשופים ופגיעים ויותר מכל, שמשהו חיצוני לנו, מחליט על הגורל שלנו.

הקורס בניסים אומר, שהניתוק הזה הוא רק במחשבה שלנו. הניתוק מעולם לא התרחש באמת. בכל פעם שאנחנו חווים את הניתוק, מדובר באשליה שהיא לא ממשית.

בשיעור מס' 48, הקורס אומר:

"קיומו של פחד הוא סימן בטוח לכך שאתה נותן אמון בכוחך שלך".

ומיד לאחר השיעור הזה, בשיעור מס' 49, כתוב:

"החלק בשכלך שבו שוכנת האמת נמצא בקשר מתמיד עם אלוהים, בין אם אתה מודע לכך ובין אם לא".

כלומר, יש בעצם שני מצבי אמונה:

1.     אני מנותק מהמקור שלי – מצב שבו אנחנו פועלים ממקומות לא מודעים.

2.     אני מחובר למקור שלי והניתוק מעולם לא התרחש  -מצב שבו אנחנו פועלים ממקום מודע, אבל מודעים לכך שיש עוד מקומות שאנחנו לא מודעים אליהם ואנחנו בתהליך למידה מתמדת וצמיחה.

המצב השלישי, הוא מצב של הוויה מושלמת. אני מחובר תמיד. קצת קשה לתאר את המצב הזה, כיוון שאין שם את המושג, אני. יש רק את תודעת ההוויה השלמה שקיימת בכל ורק היא קיימת. אין לה הפכים, ואין לה ניגודים. המטרה שלנו היא להיות כל הזמן בלמידה, עד שלא נצטרך עוד.

הכוונה בלמידה, היא ללמוד איך מנגנון האגו שלנו עובד, כדי שנוכל לוותר על מחשבות הכאב והתקיפה שהוא מעודד בנו.

הסליחה, מובילה אותנו לחוויה של אחדות, והבנה, שהאחדות הזו מעולם לא באמת התנתקה.

תקשורת עם האמת הנצחית שבנו

כשאנחנו מאמינים בניתוק, הפחד בעצם לוקח מקום ומראה לנו שהוא מוצדק, שיש ממה לפחוד, והמציאות נראית לנו ככאוס שאין לנו שליטה עליו, או לחילופין, יש לנו שליטה אבל בתוך תוכינו, אנחנו תמיד בפחד שמגדל הקלפים שבנינו יתפרק.

כשאנחנו בידיעה שאנחנו מחוברים למקור שלנו, והניתוק מעולם לא התרחש, אז חווינו כבר תקופה של ניתוק, אבל משהו בזיכרון שלנו לא הרפה, והוביל אותנו להיזכר, לקרוא, להכיר את עצמינו, לחזור למקום של שלווה, והאמונה שיש משהו מעבר לעולם הפיזי שאנחנו רואים הובילה אותנו.

בכל רגע שבו תחוו פחד בכל צורה שהיא. פחד מהלא נודע, פחד בעבודה, פחד לגבי עניין רפואי, פחד משיחה במערכות יחסים, פחד מפרויקט, פחד מאימון, וכו'…. פנו לחלק הנצחי שבכם. פנו אליו, ואל תחששו להביא לשם את כל מה שאתם חושבים ומרגישים.

הקורס אומר, שהשכינה היא המתווכת בין המחשבות הלא ממשיות שלנו, למחשבות של אלוהים, אלוהים שקיים בכל אחד ואחד מאיתנו.

תפילה

בכל פעם שאתם חווים קושי, פנו אל השכינה. התפללו בנוכחותה.

התפללו לריפוי, ריפוי מעמיק של כל שורש המחשבות שיצר את האמונות השגויות, ריפוי של כל האמונות השגויות על עצמכם, על האנשים בחייכם, על חוסר ערך, על חוסר אמונה, על חוסר אהבה לעצמכם, על האמונה שבכלל יכולתם אי פעם להיות לבד…

וכן, אפשר להוציא את הכל, בלי להתבייש, אין מישהו ששופט אותנו על הכאב שלנו. להוציא את הכאב בשיחה עם החלק הנצחי שבנו, זה מאוד מאוד מרפא.

ככל שאנחנו בנכונות לוותר על מחשבות התקיפה שלנו, השכינה יכולה לקחת את כל מחשבות התקיפה ולרפא אותן, וכך אנחנו יכולים להתחיל להבחין במחשבות הממשיות שלנו. פינינו מקום אליהן, ברגע שהיינו בנכונות מלאה לשחרר מחשבות תקיפה.

כל אחד ואיך שהוא מפרש את אלוהים עבורו. כל אחד ואיך שהוא מבין את אלוהים שלו. בשבילי אלוהים הוא הכוח האינסופי של האהבה שקיימת בכל.

בכל רגע שבו אנחנו מוותרים על מחשבות תקיפה, בחרנו באהבה.

בכל רגע שבו בחרנו באהבה, בחרנו לסלוח.

בכל רגע שבו בחרנו לסלוח, פינינו מקום לאמת.

והאמת, נוכחת מעצמה.

היא לעולם לא מתאמצת לתפוס את המקום שלה,

כי המקום שלה כבר קיים.

כל מה שעשינו, היה פשוט לבחור בה.

לבחור לשחרר את כל מה שמסתיר לנו אותה.

אהבה עצמית

אהבה עצמית

צמד המילים הזה קיבל הרבה ביקורת בשנים האחרונות.

אהוב את עצמך

אהבי את עצמך

להרבה מאתנו זה נשמע כמו צמד מילים לא באמת אפשרי, ולפעמים אפילו נרקיסיסטי. ההתמקדות על העצמי, מתפרשת הרבה פעמים כהתמקדות על הגוף, טיפול בגוף, הזנת הגוף, דאגה לעצמי וכו…

וכאן נכנס האגו לתמונה (האגו לפי הקורס בניסים, הוא המחשבה שנפרדנו מאלוהים, מה שמעולם לא התרחש באמת). ברגע שעולה בנו הרצון באהבה עצמית, האגו מציג בפנינו לראווה את כל הסיבות למה לא לאהוב את עצמינו.

ואז הרבה פעמים מתחיל הדיבור הפנימי ששולל את האפשרות של אהבה:

איך אני יכולה לאהוב את עצמי אם בכל פעם שאני מסתכלת במראה אני רק שופטת את עצמי או משווה את עצמי לאחרים?

איך אני יכולה לאהוב את עצמי אם בכל פעם שאני חושבת על החיים שלי אני מרגישה אכזבה, אי מימוש וכישלון?

מערכת היחסים עם עצמינו, היא מערכת היחסים החשובה ביותר שיש לנו. מערכת יחסים שבה הדיבור הפנימי שלנו הופך להיות לצורך בהכרה, הבנה ועדינות.  מערכת יחסים של אהבה עצמית, היא מערכת יחסים שבה אנחנו מתחילים להיות מודעים לפטפוט הפנימי השלילי, ובוחרים להתבונן בו ללא צורך יותר בשפיטה, כדי לשנות אותו.

אנחנו אלה שבוחרים באיזה קול להתמקד, אנחנו יכולים להשקיט גם את הקולות של האגו שרוצים לדבר הכי מהר, הכי חזק, להיות תמיד צודקים וכו'…

מצד שני, הרבה מאתנו חושבים על אהבה עצמית, ושום דבר לא באמת כבר קורה בתוכנו, המילים האלה פשוט עוברות לידנו ומעוררות בנו אדישות. האדישות מכסה את הכעס או מחשבות האשמה שיש לנו על עצמינו.

מי זה העצמי הזה?

כשאני כותבת על אהבה עצמית, אני כותבת על הכוח של האהבה האינסופית שקיים בתוכנו. מקום פנימי שאין בו כלום חוץ מאהבה.

מקום שאין בו מחשבות שפיטה, רק אהבה.

מקום שאין בו אשמה, רק אהבה.

מקום שאין בו בושה, רק אהבה.

מקום שבו אין משמעות לעצמי

כי העצמי הזה הוא איחוד עם כל היש…

הקורס בניסים אומר שהתפקיד שלנו הוא לא לחפש אהבה בחוץ, אלא להסיר את כל המכשולים שהצבנו בפני האהבה – בתוכנו. הסרת המכשולים מחברת אותנו לאהבה שאנחנו כבר מחוברים אליה, זה פשוט נעשה באופן מודע, זה פשוט נעשה מתוך בחירה.

להדליק את האור

זה כמו לנסות להדליק אור שכבר דלוק. הפוקוס היה על החשיכה, וברגע שהפוקוס השתנה על הצורך להיפרד מהחשיכה ולהדליק את האור, הפעולות שלנו השתנו, עד ההבנה שהאור היה כבר דלוק מלכתחילה.

הבחירה הזאת להסיר את המכשולים היא בחירה שמתרחשת יום יום, ובכל פעם שאנחנו בוחרים את הבחירה הזאת, אנחנו בוחרים באהבה עצמית.

בחירה להסיר את המכשולים שהצבתי בתוכי ביני לבין האהבה.

ביני לבין אלוהים.

מכשולים שאנחנו מסירים כדי לגלות מי אנחנו באמת.

מכשולים שאנחנו מסירים בכדי לראות את האמת אודותינו.

כשאנחנו מסירים לחלוטין את מחשבות האגו שלנו על מי שאנחנו, על מי שאנחנו חושבים שהיינו צריכים להיות, על האכזבות שלנו מעצמינו, אנחנו פשוט מתחברים לאמת שלנו, למקום הפנימי הזה שבו אין שום ציפיות, כי אין אכזבות. למקום של להיות.

התחברו לקול האינטואיטיבי שלכם

האהבה שאנחנו היא מקום שבו אנחנו מחוברים לקול האינטואיטיבי שמרים אותנו, שמעודד אותנו, לדיאלוג הפנימי שבו אנחנו מבינים, עדינים ובחמלה כלפי עצמינו. לקול שלא שופט אותנו אלא למקום הרך והמחבק שלנו. הקול הזה תפקידו לעזור לנו לוותר על קול האגו שמלא בהתנגדויות לאהבה.

אנחנו הרבה יותר רגילים לשמוע את קול האגו מאשר את קול האהבה. האהבה היא נוכחות אינסופית, משהו שלא יכול לשפוט לא לטובה ולא לרעה, היא פשוט התרחבות של המחשבות שלנו, מחשבה שבה כל אדם נראה לנו בדרך אחרת.

בכל פעם שאנחנו בוחרים במחשבות של סליחה עצמית, הסליחה מובילה אותנו למחשבה של האהבה הזאת שכבר קיימת בנו. זה כמו לפנות המון המון דברים ישנים שאנחנו לא צריכים יותר, ולגלות שמתחת לכל מה שפינינו, היה כל הזמן הדבר שתמיד רצינו ושלעולם לא אבד לנו.

מה זאת אהבה עצמית בשבילך? ואיזה מכשול היית רוצה להסיר בדרך?

אני בוחרת להזיז מהדרך שלי את כל מחשבות השפיטה שיש לי על עצמי בכל מה שקשור לכל מה שציפיתי מעצמי להגיע אליו בשנת 2019 ולא הגעתי אליו. כל כעס, כל טינה, כל מחשבה לא אוהבת שלי עליי, ואת כל ההשפעות שהיו למחשבות האלה על חיי, על מערכות היחסים שלי, על מערכת היחסים שלי עם הגוף שלי, אני בוחרת לשחרר ולהשאיר מאחור.

אשמח שתכתבו לי בתגובות, מה זאת אהבה עצמית בשבילכם ואיזה מכשול הייתם אתם מרגישים שהייתם רוצים להזיז? 😊

מגנוט על ידי הודיה

אחד הכלים המשמעותיים ביותר בעיני בעבודה פנימית, היא כתיבה אינטואיטיבית. במשך שנים אני משתמשת בכלי הזה דרך תרגולים שונים, או בפעמים שאני רוצה לשפוך דברים על הדף, לבדוק מה קורה איתי, לרפא מהשורש מחשבות ועניינים, או לעשות עבודת עומק של סליחה.

היום, אני דווקא רוצה לדבר על כתיבה אינטואיטיבית, כשאנחנו רוצים למגנט משהו לחיים שלנו. הכלי הזה יכול לחולל פלאים בחיינו, והוא פשוט מאוד וקל ליישום.

עצם זה שאנחנו לוקחים עט ודף והתיישבנו לכתוב, זה כבר מראה לייקום שהבענו כוונה לשנות משהו בחיינו. משהו כבר מתרחש בתוכנו שאנחנו בוחרים לעשות זאת.

עוד דבר מאוד חשוב שקשור לכתיבה, כשאנחנו כותבים, אנחנו מפעילים הרבה אזורים במוח שאנחנו לא מפעילים בדרך כלל, וכך מגיעים לאזורים נוספים שמשחררים מחסומים שמונעים מאיתנו להיות ביותר שלווה ונינוחות בתוכינו. ההכרה במקומות האלה, מאפשרת לנו להבין עוד ועוד דברים על עצמינו ולהאיר עוד ועוד מקומות שלא ראינו במשך שונים, או בכלל.

עבודה בכתיבה, תוביל אותך לחזק את הקשר עם ההדרכה הפנימית שלך, תעזור  לך להתחבר לשדה של רעיונות והשראה שקיימים בתוכך, תחזק את האינטואיציה שלך ואת כוח המגנוט הרוחני שלך.

מדיטציה

לפני הכתיבה, חשוב מאוד לשבת למספר דקות של מדיטציה  ולהזמין את ההדרכה הפנימית שלך. אפשר גם לצפות בסרטון שצילמתי יחסית מזמן, על מדיטציה בסיסית.

הקשר בין הודיה למגנוט מתחבר, כשאנחנו מתחברים להדרכה האוהבת שבתוכנו. החיבור להדרכה הפנימית שלנו, מאפשר לנו כניסה למרחב בתוכנו שבו דברים זורמים ואנחנו מאפשרים לרעיונות גבוהים יותר מהחשיבה הרגילה שלנו להיכנס לתודעה שלנו.

לאחר המדיטציה, אפשר לקחת פשוט מחברת שאנחנו אוהבים ומרגישים מחוברים אליה, ולכתוב את המסרים הגבוהים שעלו לנו תוך כדי המדיטציה. אפשר גם לכוון טיימר ולכתוב לפחות 15 דקות בצורה חופשית, ללא ציפיות, פשוט להתחבר ולתת למילים להיכתב מעצמן.

הודיה

אחד מהכלים הכי הכי חזקים לשינוי כל מצב קיים הוא להודות על מה שיש עכשיו.

3 דברים סופר חשובים שהודיה נותנת לנו:

1. התודה מחזירה אותנו למרכז של עצמנו (לאני האמתי והאוהב שלנו) כשאנחנו מרגישים שאנחנו הולכים לאיבוד. היא מחברת אותנו לכוח גדול שקיים בנו ודואג להוביל אותנו לקבל את התוצאה הטובה ביותר עבורנו בכל מצב.

2. כשאני מודה על מה שיש לי עכשיו, אני יוצרת עוד אנרגיה גבוהה שמשפיע על הצעדים הבאים שלי. כלומר, החיים שלי נוצרים בכל רגע ורגע מחדש בהתאם למה שאני מודה עליו עכשיו.

3. כשאנחנו מודים על מה שיש לנו עכשיו, אנחנו מתחילים לזהות את ההתנגדות של האגו לכל העניין הזה של תודה. האגו לא מוכן להודות על משהו מבלי להרגיש שעדיין חסר לו עוד משהו. הוא חייב לחפש בעיה חדשה להיאחז בה.

והכי חשוב, הודיה עוזרת לנו להבין את האחדות שלנו, בתוך ההודיה, אנחנו רואים את עצמינו כאחד. אין אינטרסים נפרדים, ומה שאנחנו מבקשים, הוא לטובת כולם.

כשאנחנו מזהים בפעם הבאה שמשהו עדיין חסר לנו, אנחנו בעצם מקבלים אפשרות לבחור מחדש במחשבה חדשה.

אז התרגיל הבא הוא בעצם תרגיל הודיה בכתיבה.

נכתוב על:

3 דברים מהותיים שאנחנו מודים עליהם בחיים שלנו.

3 דברים שקיימים בחיים שלנו ועוזרים לנו להיות אנשים טובים יותר בכל יום.

3 דברים שקרו לנו במהלך החיים שלנו ועזרו לנו לקלף שכבות ולמצוא את העצמה הפנימית שלנו.

בכל פעם שאנחנו מסירים מחסומים למודעות לאהבה שבתוכינו, אנחנו מאפשרים לעוד ניסים להתרחש בחיים שלנו. 

לדוג', אני יכולה לכתוב על כך שאני מעריכה מפגש עם אדם מסוים בחיי שהוביל אותי לשינוי משמעותי מפחד לאהבה.

אני יכולה לכתוב על כך שאני מעריכה את זה שאני בוחרת באוכל בריא ודואגת לבריאות של הגוף שלי…

הזרם הטבעי של היקום, מזהה שאני מתחברת לתדר של מה שאני רוצה, ותוך כדי החיבור הזה, עולים לי רעיונות שמאפשרים לי להיפתח למה שאני רוצה להיכנס לחיי. ההשראה שאני מקבלת, עוזרת לי לפעול אחרת ולהיפתח לאפשרות שאותו הדבר ייכנס לחיי.

בין אם מדובר בעבודה שאני רוצה, בזוגיות, בתהליך שבו אני רוצה להתחבר לכוח של הסליחה, בריפוי מערכת יחסים עם בני זוג, הורים, ילדים וכו'…

לסיכום, כתיבה אינטואיטיבית יכולה להיות דבר מאוד מהנה ומשחרר. הדבר החשוב ביותר הוא, לא לצפות שזה יהיה מושלם, זה לא נועד להיות מושלם, להיפך. זה נועד לשחרר אותנו מהמחשבה שאנחנו "צריכים" להיות מושלמים.

אם אהבתם את הפוסט, שתפו אותו עם כל מי שיכול להיעזר בו, ואם יש לכם שאלות, כתבו לי בתגובות ואענה לכל אחד ואחד מכם:

אז למה בכלל לסלוח באמת?

בהמשך לפוסט הקודם, הרבה אנשים שואלים אותי למה בעצם לסלוח באמת? למה הסליחה הזו נועדה? למה בעצם לוותר לאנשים על דברים שהם עשו לנו ולשחרר אותם לחופשי?

בפוסט הקודם כתבתי על כך שהסליחה היא לא על המעשים או על ההתנהגות של מישהו, כיוון שזאת המלכודת של האגו שגוררת אותנו שוב ושוב להתמקד באשליה של הנפרדות ושל האמונה שאנו קורבן.

זוהי בעצם הסליחה בשימושו של האגו שנועדה להמשיך ולהרוס את מערכות היחסים ולהצדיק טעויות, כי ההתמקדות היא בטעויות.

הקורס בניסים אומר שהאמת מגיעה לכל מקום שיש בו סליחה אמתית. כשהאמת היא המטרה העיקרית, אז כל הדברים מתרחשים מעצמם.

משנת 2008 התחלתי ללמוד על כוחה של הסליחה, וחלק מהדברים העיקריים שהבנתי במהלך השנים (וזה לקח כמובן המון המון זמן ושנים של התנגדויות אינסופיות לסליחה) הם:

– שהסליחה נועדה לשחרר אותנו מהאמונה שנולדנו לסבול בעולם הזה.

-שהסליחה נועדה להיכנס לשורש מחשבות הפחד שלנו על: אובדן, כסף, מחלות, מערכות יחסים, כוח, הערכה עצמית, ולשחרר אותנו מהאמונות שיצרנו בנוגע לנושאים האלה.

אמונה שבה אני מאמינה שאני זקוקה לכוח חיצוני כמו כסף, כדי להגיע למקום של נחת ושלווה בחיים שלי. המעגל הזה בעצם לא מוביל לשלווה אמתית כיוון שהאמונה שלו בבסיס הוא שאני חלשה, ומהאמונה הזאת אני מבצעת את כל הפעולות שלי.

לדוג': אם אני מאמינה שכסף שווה כוח, ושהכוח הזה יכול לשחרר אותי מסבל, אז הסליחה נועדה לעזור לי להבין שאיני חלשה כפי שהאמנתי שאני. כיוון שזאת אמונת השורש.

אני חלשה = אני מאמינה שאני זקוקה לכוח = אני מאמינה שכסף הוא הכוח שלי.

וכך מתרחש מעגל של אמונת שווא. הסליחה משחררת אותי לחלוטין ולתמיד מהמחשבה שלא נולדתי מספיק טובה, שלא נולדתי מספיק חזקה, ושעליי להיות מישהי "נחשבת" יותר וכל אחד בעצם יכול למלא כאן את היותר שלו.

-הסליחה משחררת אותי לחלוטין ולתמיד מהמחשבות שלא הייתי אהובה, שלא באמת ראו אותי, שלא הקשיבו לרצונות הכי עמוקים שלי באהבה והגנה. כיוון שהסליחה מעוררת בי את הזיכרון של מוגנות וביטחון אמתיים שקיימים בתוכי. שום דבר חיצוני לא יוכל לספק לי את מילוי החלל הזה כי הסליחה עוזרת לי לראות שלא קיים שום חלל. אין מה למלא כי אין באמת שום דבר ריק.

-הסליחה עוזרת לי להודות לכל מי שהשתתף בכל הדרמות שהאמנתי שיש בחיי. תודה מהנשמה שלי לנשמה שלהם. המחשבות האלה על כל האנשים שהאמנתי שפגעו בי היו כמו משקל ענק על הנשמה שלי, על החיים שלי, על הסיפור שסיפרתי לעצמי. הסליחה עזרה לי להבין שהסיפור הזה חסר משמעות, אני מספרת סיפור, ויש לי כוח ויכולת לספר סיפור אחר. סיפור שבו אחווה אושר מוחלט.

אלו המון יתרונות על הסליחה שמעולם לא חשבתי עליהם לפני שהכרתי את הכוח האמתי שלה. יש עוד כל כך הרבה, אז מבטיחה לשתף עוד ועוד על המתנות של סליחה אמתית, ואם הצלחתי ולו לגרום למישהו אחד לשקול להתחבר לכוח האמתי של הסליחה, מבחינתי הצלחתי בענק.

אם הרגשת שהפוסט הזה על הסליחה עזר לכם בדרך כלשהי, האם תוכלו לשתף אותו בפייסבוק? כיוון שהשיתוף עוזר לעוד ועוד אנשים בפייסבוק לראות את הפוסט ולקבל השראה.

המשך שבוע מקסים!!

נילי

סליחה שלא מהעולם הזה

קרה לכם פעם שמישהו אמר לכם לסלוח כי האדם השני לא שווה שתתעצבנו בגללו?

קרה לכם שכשאמרו לכם את זה התעצבנתם יותר כי הרגשתם שזה אומר בעצם לוותר לאותו אדם שפגע בכם על כל מה שהוא עשה לכם?

לשחרר אותו מהחטא או מהמעשה הנורא שהוא או היא עשו?

זאת בדיוק המלכודת הגדולה ביותר שהאגו מנסה להוביל אותנו לחשוב על הסליחה.

האגו אומר, שהסליחה היא על מה שנעשה לנו.

אך הסליחה, לא באמת קשורה למה שאנחנו מאמינים שנעשה לנו.

כשאנחנו סולחים על מעשים, אנחנו מרגישים טובים יותר ממי שאנחנו סולחים לו. כשאנחנו סולחים על מעשים, למעשה אנחנו לא באמת סולחים, כיוון שהתמקדנו בכמה האחר היה לא בסדר, כמה הוא או היא טעו כשהם עשו מה שהם עשו כדי לפגוע בנו, וההתמקדות בטעות, גורמת לנו להיזכר בה שוב ושוב ולהחיות את העבר, להביא אותו שוב ושוב לכאן ועכשיו.

התמקדות בטעות של הזולת = התמקדות בעבר = התמקדות באשמה = חוסר שחרור רגשי שלנו.

כשאנחנו נזכרים במעשים של מישהו, אנחנו מתחברים למחשבה שנפגענו, והמחשבה הזאת מעוררת בנו את הרגש של הפגיעה, האכזבה, הכאב, העצב, האשמה או החרטה שוב ושוב…

הסליחה כפי שלמדנו אותה, מקורה במערכת החשיבה של האגו שמבוססת על פירוד.

אני סולחת לך, משמע אני נפרדת ממך, אני אשקול אולי אם לסלוח לך, אולי כן ואולי לא…וכך האשליה של הנפרדות נמשכת עוד ועוד ועוד.

הקורס בניסים אומר:

"כאשר מחשבה של סליחה אמיתית תתפוס את מקום מחשבת הפירוד, העולם ייראה באור אחר לגמרי; אור המוביל אל האמת שבה חייב כל העולם להיעלם, הוא וכל טעויותיו. עתה נעלם מקורה וגם תוצאותיו גזו ואינן". (קורס בניסים – ספר העבודה לתלמידים – העולם מהו?)

העולם כפי שאנחנו תופשים אותו, הוא מקום שבו אנחנו נפרדים אחד מהשני, אנחנו מתמקדים בהישרדות, בגוף שלנו, בצרכים היומיומיים שלנו, בכאב, באובדן, בטינות ובהשוואות, והקורס בעצם אומר לנו ההיפך, אנחנו אחד, כשאנחנו מתמקדים בטעות, התוצאה שאנחנו רואים היא את אותה טעות שוב ושוב. כל הסליחה היא לעצמינו בלבד. הסליחה היא הפעולה שמובילה אותנו להבין שאין צורך ולא היה צורך בסליחה מלכתחילה כי הבנו וקיבלנו את המהות האמתית שלנו.

"אני צודק, אתה טועה, אני בסדר, אתה לא בסדר, אתה טוב יותר ממני, אני חלשה לעומתך שאת חזקה" וכו…כל המחשבות מתבססות על אשליה של פירוד.

הסליחה האמתית מתרחשת כאשר השכל מוכן להטיל ספק במחשבת הפירוד, ולקבל מחשבה אחרת, להיזכר במחשבה של האחדות שכבר טבועה בו כיוון שכך הוא נברא באלוהים.

אלוהים = אחד.

אז איך באמת אפשר להתכוונן לסליחה מבלי להתמקד על מה שנעשה לנו?

סליחה מתרחשת באמת כשאנחנו מוכנים לוותר על השיפוט לגמרי, ומוכנים לשחרר את עצמינו ממה שאנחנו מאמינים שנעשה לנו. מהכובד, מהאנרגיה של האשמה שהדבקנו לסיטואציה. סליחה מתרגשת כשאנחנו מסכימים לוותר על המחשבה שמישהו אחר היה צריך לעשות משהו אחר ממה שהוא עשה, אנחנו מאפשרים למסך האשליה לעלות, ולהראות לנו משהו אחר. מהות אחרת, אדם אחר, אדם שנמצא מתחת לטעויות.

הצטרפו אליי לתפילה של היום – תפילה לסליחה.

בכל פעם שאנחנו מתפללים מהלב, אנחנו מאפשרים לשערים הפנימיים שלנו להיפתח, ולדברים להסתדר בדרך הטובה והגבוהה ביותר לכל הנוגעים בדבר.

שנאה עצמית

כל שנאה שאנחנו מרגישים, היא שנאה עצמית.

נכון, בעולם שאנחנו רואים דרך העיניים הפיזיות שלנו, נראה לנו פעמים רבות שמדובר בשנאה חיצונית, זה נראה שאנחנו מפנים את האצבע המאשימה כלפי חוץ, אך בפועל, האצבע מופנית כלפינו.

המטרה שלי היא לרפא כל חלקיק של שנאה עצמית שיש לי עדיין כלפי עצמי. לרפא ולראות במקום השנאה רק אהבה. לקבל את כל המקומות שעד היום לא קיבלתי.

כשאנחנו חושבים על שנאה, היא תמיד תגיע מהעבר. משהו שעשו לנו, משהו שעשינו, משהו שאנחנו מאמינים שפגע בנו, והזיכרון של הסיטואציה מעורר בנו רגשות שוב ושוב, שנאה היא אחד מהרגשות האלה, והיא תמיד תהיה קשורה לאשמה. אם אין אשמה, אין שום שנאה ולכן, כדי לשחרר את השנאה מהחיים שלנו, אנחנו נצטרך לשחרר אשמה.

בנוסף, שנאה תמיד תהיה קשורה להזדהות עם הגוף, מה שאנחנו חושבים כלפי הגוף שלנו, מה שאנחנו מאמינים שהגוף שלנו עשה, מה שהיינו רוצים שהגוף שלנו יעשה והוא לא עושה, לדוג' יותר ספורט, לאכול בריא וכו…וכשזה לא קורה, השנאה מופנית כלפי הגוף שלנו.

אנחנו בהתקפה כלפי עצמינו, וההתקפה הזאת מתישה את הכוחות שלנו, וגורמת לנו לעשות דברים מתוך דריכות ורצון להגיע לתוצאות חיצוניות ומשכיחה מאיתנו הרבה פעמים את הרצון למצוא אושר פנימה בתוכינו, אושר שלא תלוי בדברים חיצוניים. אנחנו מזדהים עם האגו, שמזדהה עם הגוף, וההזדהות הזאת מתבטאת בכעס, דיכאון, התמכרויות, והכי הרבה פחד. לדוגמא, דיאטות שניסינו שוב ושוב, התמכרות לעישון, לספורט וכו'….כל המחשבות של השנאה מבוססות על מערכת החשיבה של הפחד, שעל פי הקורס בניסים היא לא ממשית, ומעולם לא באמת נוצרה, כלומר, אנחנו מאמינים במחשבות שנוצרו מאשליה שבה נפרדנו מהשלם שהיינו ועודנו.

"הזדהות עם האגו היא התקפה על עצמך והפיך עצמך לעני. לכן מי שמזדהה עם האגו מרגישי מקופח. מה שהוא חווה אז הוא דכאון או כעס, כי מה שעשה היה שהחליף את אהבת העצמי בשנאה עצמית, וכך הפיל על עצמו פחד מעצמו" (קורס בניסים, פרק 12, פרקון III, פיסקה 6).

יש לנו עם הגוף מערכת יחסים מורכבת מאוד, שמבוססת על עוינות או על אהבה בתנאים מאוד מסוימים. אנחנו מאמינים שאם הגוף שלנו יהיה בצורה מסוימת, נקבל יותר אהבה, אבל אנחנו אלה שלא אוהבים אותו כבר עכשיו, או מאמינים שחסר בו משהו, ואנחנו משתמשים עם הגוף ככלי לתקיפה, תחרותיות והשוואות. מצב נוסף יכול להיות דווקא שאנחנו מאדירים את הגוף וחושבים שהוא מיוחד יותר משל אחרים.

אז אם כל השנאה מגיעה מהעבר, מחשבות שהיו לנו שחוזרות על עצמן שוב ושוב עכשיו, ואם השנאה מבוססת על אשמה שיש לנו כלפי עצמינו, שאנחנו לא טובים מספיק כפי שאנחנו, ואם השנאה קשורה להזדהות של השכל עם הגוף שלנו, ולמה שאנחנו מאמינים שאנחנו, הבסיס של כל אלה הוא שהשנאה נמצאת בשכל שלנו, ולכן יש לנו את האפשרות לשנות את מחשבות השנאה האלה.

הצטרפו אליי לתפילה של היום – תפילה לשחרור שנאה עצמית.

כשאנחנו מתפללים עבורינו ועבור אחרים, אנחנו מתחברים לשדה אנרגטי שבו כל האפשרויות פתוחות לריפוי. אנחנו מחזקים את עצמינו בכך שאנו מחזקים אחרים. בואו נתפלל עבורינו ועבור כל אדם ואדם, שכל אדם ישתחרר משנאה עצמית, מתחת לכל מחשבות התקיפה, כולנו מגיעים משכל אחד, ואנחנו משפיעים ועוזרים אחד לשני.

שתפו את הפוסט עם כל מי שאתם מרגישים שיכול להיעזר בנושא של ריפוי שנאה עצמית. 

טינות

החיים מלאים בעליות וירידות, ברגעים לא צפויים, כעסים שמלווים אותנו יום יום, כעסים עתיקים וישנים, וגם בהמון מתח. אחד הגורמים הגדולים ביותר שיוצרים מתח בחיים שלנו הוא – טינות.

תחשבו על הרגע הכי לא צפוי שהיה לכם בחיים, הרגע שבו נוצר שינוי שהכי לא ציפיתם לא וטלטל את הכל, מה היה שם? ואיך זה ניתב את החיים שלכם מאותו רגע? אילו טינות התעוררו בכם לאור מה שקרה?

ועדיין, כל מה שקרה יכול לעזור לנו לראות בבירור, ממש כמו במראה, את הטינות שלנו. הטינות האלה היו קיימות עוד הרבה לפני כן, טינות שקודם כל היו מופנות אלינו.

כל הטינות מייצגות את כל הדברים שלא הסכמנו לשחרר עד היום, וכל מה שאנחנו מחזיקים בתוכינו, אנחנו מעריכים ורוצים אותו עדיין קרוב אלינו. אנחנו מאמינים, שקודם קרה כל מה שקרה, ורק אז התעוררו הטינות שלנו, אבל כשאנחנו באמת מסתכלים על מה שקרה, ועל האמונות שהיו לנו לפני כן, אנחנו יכולים לראות שהטינה המרכזית, הייתה כלפינו או כלפי הייקום שאנחנו מרגישים שהרבה פעמים פועל נגדנו.

אם אנחנו מעריכים דפוס קורבן, נחזיק ונחזק אותו בתוכינו.

אם אנחנו מאמינים שאנחנו חסרי ערך, זאת האמונה שאנחנו מעריכים, ואותה אנחנו שומרים קרוב אלינו, ואותה אנחנו חווים.

אם אנחנו מעריכים אשמה, זה מה שנחזיק בפנים, ונראה אותה בחוץ.

אם אנחנו מעריכים תחושת חוסר, נראה אותה ונחווה אותה בדרך הכי מציאותית שיש.

אם אנחנו מעריכים טינות, אנחנו משקיעים את הזמן שלנו, בלתחזק אותם, כמו שמתחזקים רכב, דואגים לדלק, דואגים לניקוי שמשות, ניפוח אוויר בגלגלים, אנחנו מזינים את הטינות באנרגיה שלנו, בדלק שלנו, במחשבות שלנו, וככה בעצם הן מופיעות שוב ושוב בחיים שלנו.

לדוגמא, אם אני מאמינה בחוסר ערך, אני אוכל לראות אילו מחשבות של חוסר ערך קיימות בי, ומתי התחלתי להאמין שאני חסרת ערך. מה הרגע הראשון שבו התחלתי להרגיש ככה? כמה שנים החזקתי באמונה הזאת שאני חסרת ערך? ודרך האמונה הזאת האשמתי את כל מי שהרגשתי שלא מעריך אותי?

נכון, שאף אחד מאיתנו לא עבר חיים פשוטים, והחיים לא פשוטים בכלל ובכל שלב ושלב בחיים שלנו יש כאב שמלווה אותנו, אבל, עמוק בתוכינו אנחנו יודעים שיש אמת עתיקה שאומרת, היי, יש דרך אחרת לראות את העולם.

המחסום הגדול ביותר לאושר בחיים שלנו, הוא – טינות.

הקורס בניסים אומר, שכשאנחנו שומרים טינות, אנחנו לא יודעים מי אנחנו באמת, אנחנו הולכים לאיבוד בתוך המערבולת של הרגשות שלנו ואז מרגישים מוצפים רגשית במערכות יחסים, מבולבלים ואין לנו כיוון בטוח, לאן ללכת? מה להגיד? מה לעשות?

לשמור טינה פירושו לשכוח מי אנחנו. כשאנחנו שוכחים מי אנחנו, אנחנו רואים את עצמינו כגוף בלבד, וכשאנחנו רואים את עצמנו כגוף בלבד, אנחנו מרגישים פגיעים. מרגישים שכל דבר מעליב ופוגע בנו, או מרגישים רע עם עצמינו כי פגענו במילים, במעשים…

החדשות הטובות הן, שאפשר לשחרר את הטינות שלנו, ולשחרר את עצמינו מהתוצאות שהשכל שלנו יוצר. הכוונה במילה תוצאות, היא התוצאה שראינו בעולם החיצוני שלנו, אחרי שזיהינו מה הייתה המחשבה שיצרה את מה שראינו, כי הכל מתחיל במחשבות שלנו, וכדי לעשות שינוי בעולם החיצוני, אנחנו צריכים להגיע למחשבות שלנו ולשנות משם.

"ברגע שמוסר צעיף הטינות שלך, אתה משוחרר יחד איתו", (קורס בניסים – שיעור מס' 69).

הכוח לשנות ולשחרר את הטינות שלנו קיים בנו. רגע אחד של נכונות, יכול לשחרר טינות עתיקות של שנים.

רגע אחד של נכונות, יוצר הזמנה לייקום שאומרת, "עזור לי לשחרר את עצמי, מכל מה שחשבתי על עצמי עד היום, מכל הכעסים, מכל הטינות, מכל ההאשמות העצמיות ממני ומכל אדם ואדם".

מי ייתן ונסכים לשחרר את כל הטינות שלנו ממש עכשיו. שנהיה מלאים בנכונות לשחרר ולהשתחרר. אמן!

הצטרפו אליי לתפילה לשחרור כל הטינות שלנו

• הורידו בחינם את התפילה שכתבתי לריפוי מערכות יחסים – להורדת התפילה ליחצו על הקישור. התפילה נכתבה בהשראה, והיא עוזרת לנו לשחרר אשמה, כעס ובושה במערכות יחסים, לשחרר את עצמינו מרגשות שמגבילים אותנו ומשאירים אותנו תקועים במקום, וגם את מערכות היחסים שלנו.
• להורדת התפילה לריפוי מערכות יחסים במתנה – לוחצים כאן

צודק או מאושר?

קרה לכם פעם שידעתם שאתם צודקים?
אבל לא סתם צודקים…
צודקים ב-100%.
אבל מישהו או מישהי, גם חשבו שהם צודקים
ולא סתם צודקים
צודקים ב – 100%.

לי למשל, זה קרה המון פעמים.
ידעתי בוודאות שאני הצודקת,
ידעתי שכל מה שאני רוצה לעשות זה להוכיח שאני צודקת
וידעתי שהתכנית שלי תהיה להוציא לפועל את הצדק שלי!

האם זה עשה אותי מאושרת?
אפילו לא לרגע אחד.

האם הייתי חדורת מטרה?
ממש ממש כן.

האנרגיות שבזבזתי באותם שנים על להוכיח את הצדק שלי,
גרמו לי לא לחיות את החיים שרציתי באותו רגע,
אלא לחיות בראש את העתיד שאני רוצה להגיע אליו, מה שתמיד ברח ממני שוב ושוב ושוב…מלא בפחדים, של מה יקרה אם מה שאני רוצה לא יקרה?

תמיד הרגשתי שכשאני אגיע לתוצאה, זה יקרה, ולא אצטרך להוכיח יותר כלום.
שיחקתי במשחק מאוד לא כיפי. משחק שבו הרגשתי תמיד חסרת שקט, וקול פנימי אמר לי – "לוזרית, את בטוח תפסידי. תפסיקי לנסות"…

אז מצד אחד יש את הרצון להצליח להוציא את הצדק אל האור, ומצד שני, יש קול פנימי שמגיע מאותו רצון להשאיר אותי במצב של לרצות כל הזמן…ולא להגשים…

ואז הבנתי את זה, לעולם זה לא יקרה.
לא ככה, לא בדרך הזאת…
לא כשאני פועלת מתוך רצון להוכיח משהו למישהו…

וזה יצר משבר מאוד גדול
כי הרגשתי שאיבדתי משהו,
הרגשתי שנכנעתי לרוע, לשקרים, והכי הכי, פחדתי שמה שקראתי לו בלב כניעה, יתפרש בעיני הצד השני ככישלון.

אבל אז, קראתי את הציטוט שאני כל כך אוהבת מהקורס בניסים שאומר: "האם אתה מעדיף להיות צודק או מאושר"?
"שמח שנאמר לך היכן שוכן האושר, והפסק לחפש במקומות אחרים".

והשאלה הזאת מהדהדת בתוכי עד היום….
היכן שוכן האושר?
היכן שוכן האושר?

זאת שאלה שממש שווה לנו לשאול את עצמינו בכל יום ויום…
וזה בדיוק הקול ההפוך מהקול שאל האגו, זה הקול הנצחי שתמיד ינסה לעודד אותנו ויוביל אותנו למקום של שלווה פנימית מוחלטת!

רק בתוכי, רק מההבנה שהוא לא יכול להגיע בשום דרך אחרת.
איזה כיף, סוף סוף אני יכולה לקחת אחריות על העולם הפנימי שלי ולהפסיק לנסות שדברים ישתנו בשבילי מבחוץ.

בכל פעם שננסה לגרום למישהו או משהו להשתנות בשביל שנרגיש טוב יותר, נמשיך לרדוף אחרי ענן האושר הרחוק הזה, שתמיד ייראה לנו קשה להשגה.

בכל פעם שנפעיל מניפולציה או ניתן משהו ממקום של רצון לקבל בחזרה, נרגיש במקום פנימי מאוד, שעשינו משהו כדי לקבל בחזרה, וזה יכווץ את הלב שלנו במקום להרחיב אותו…

אז בואו ננסה…

בואו ננסה, רק להיום, לאפשר לביטוי של אהבה לעבור דרכינו, למישהו או מישהי שזקוקים לו. לילדים שלנו, לבני הזוג, לחברים בעבודה, לחברים הטובים שלנו, (חיוך, מילה טובה, הקשבה, משהו טעים לאכול, מסר מעודד – ובלי לצפות לכלום בחזרה)….

ספרו לי איך היה… 

באהבה ענקית!