2015 ינואר

איך להתמודד במצבים שאין לך שליטה עליהם?

מה לעשות כשאני מרגישה שניסיתי כול מה שיכולתי אבל שום דבר לא עובד?

מי מאיתנו לא חווה בעבר או חווה עכשיו
תקופות בחיים שהכל פשוט היה מסתורי,
חסר בהירות, מבלבל, והיה נראה כאילו
אנחנו עומדים לאבד משהו יקר? אחד הדברים
שאני רוצה להעביר לך היום הוא שגם אם לעולם
לא נדע מה צופן לך העתיד,  אנחנו יכולים להיות בטוחים
שהוא הולך להיות  מבורך.

איך אני יודעת את זה ולמה אני אומרת את זה בכזה בטחון?
כי הייקום הוא כמו מערכת שיודעת לשקם את עצמה ברגע שמשהו בה נהרס.

ומי כמוני יודעת, שלפעמים זה מרגיש כאילו החיים נושאים
אותנו ממקום למקום. בלי לשאול אם זה מתאים לנו, אם זה הרגע הנכון?
כאילו אין שום מקום בטוח שבו אפשר להירגע לרגע,
לעצור את הכל ופשוט לנשום.

אבל כל המחשבה הזאת על הגבלה, על חוסר שקט,
על חוסר רוגע, נמצאת רק בראש שלנו.
כאילו משהו בתוכנו מרחיק אותנו מלעשות
פעילויות קטנות ויומיומיות שיכולות לתרום
בצורה משמעותית לחיים יותר רגועים עבורנו.

כשאני חושבת על זה לעומק, זה כאילו השקעתי
במשך 26 שנים מהחיים שלי בהיבט מסוים בתוכי
וחשבתי שרק הוא נכון ורק הוא קיים.
חשבתי שהוא המציאות שקיימת וזהו.

היבט כזה יכול להיות לדוג' תחושה של קורבן.
וברגע שהבנתי שזה לא טוב לי שאני תופסת את עצמי כקורבן,
הורדתי קצת מההשקעה שלי בהיבט הזה.
אחר כך שמתי לב ששוב משהו קרה שעורר בי את הקורבנות,
אז חזרתי להשקיע בו והשקעתי  אפילו יותר כי רציתי להתבוסס
עוד קצת ועוד קצת למרות שבתוך תוכי הנשמה שלי לחשה לי,
"אני יודעת שא חווה קושי, אבל את שאת לא באמת קורבן"…

אבל פחדתי שאני מפספסת פה הזדמנות טובה להתבוסס עוד קצת,
למרות שיכול להיות מאוד שאאבד שוב חלק נכבד משלוות הנפש שלי.
ואז אחרי עוד 4 שנים שהרגשתי כבר שהכל התרסק, נכנעתי ואמרתי,
איך לא ראיתי את זה קורה? איך השקעתי 30 שנים מהחיים שלי באשליה הזאת?

הרגע הזה שאני מרגישה שאיבדתי משהו,
אבל אני מוכנה להבין שלא יכולתי לאבד משהו שמעולם
לא היה שלי באמת, הוא הרגע שהאני הגבוה שלי, נ
יסה להוביל אותי אליו במשך כל השנים האלו.

אז מה עושים כשאין לנו שליטה על מה שקורה?
כשאנחנו רוצים שמשהו יקרה, כשאנחנו רוצים
כבר להיות במקום מסוים, בין אם זה מקום פיזי כמו עבודה
חדשה או דירה חדשה, או מצב רגשי או בתחושה של בטחון וידיעה?

#מוותרים על מחשבות הקורבן.

אין צורך לעשות דרמה ממחשבות הקורבן.
האגו אוהב להאדיר דברים ולעשות אותם מיוחדים.
הוא אוהב שאנחנו מגדילים את אפקט ה wow –
סביב מחשבות קורבניות. כאילו שאנחנו מזינים
ומתדלקים אותן וההתמקדות בהן גורמת לנו להוריד
תקוות ולהאמין שרק ההיבט הקורבני שלי הוא הנכון.

אנחנו פשוט מוותרים על המחשבה הזאת כדי
לשחרר אותה ללא אשמה. לוותר על המחשבה
הזאת זה לא להתכחש לה או להילחם איתה.

מנקודת מבט רוחנית, כל מה שאנחנו נלחמים
נגדו לא נעלם אלא מתחזק. אבל מה שאנחנו
מוותרים עליו לא מקבל את ההזנה הזו יותר ולכן הוא מתפוגג.

#במה אני רוצה להשקיע?

במה אני משקיעה? באיזה היבט של עצמי אני נתפסת?
והאם ההיבט הזה הוא מי שאני?

בקורס בניסים יש תרגיל שאומר: "מחשבות התקיפה שלי תוקפות את אי פגיעותי".
כלומר המחשבות השליליות שרצות לי בראש יכולות להיות,
"אני לא מספיק טובה, הדברים כפי שהם קורים עכשיו לא טובים,
אני בודדה, לא אוהבים אותי"…
והמחשבות האלה מנסות לתקוף את האני השלם שהוא אהבה עצמית
טהורה ללא שום התניה.

האני המופרד, זה שמרגיש אשמה, זה שחושב
כל הזמן את מחשבות התקיפה מנסה לתקוף
משהו שלא ניתן בכלל לתקוף אותו.
כיוון שבנצח אי אפשר לפגוע. אפשר לחשוב שכן,
אבל התקיפה חוזרת בחזרה אל החלק המופרד.

אני יכולה לנסות להוכיח לעצמי שמה שאני חושבת
על מה שלא קורה עכשיו בחיים שלי הוא הדבר היחיד שקיים,
להתמקד בו ולהגדיל אותו וכך גם המציאות שאני אראה תתאים
למה שאני בוחרת לראות. רק אני בוחרת אם להשקיע במה שלא קורה,
או להכיר תודה על מה שכן קורה.

אז כדי לצאת מתקיעות כזאת,
אפשר לשאול את האהבה, ההדרכה הפנימית שלנו:

מה את רוצה שאראה שאני לא רואה במצב הזה? על איזו אשליה אני מתעקשת לא לוותר?

ואז פשוט נבקש להקשיב בשקט האישי שלך,
מה הנשמה שלך מנסה ללחוש לך? אולי היא מכוונת אותך לשחרר קצת בכי?
אולי היא מכוונת אותנו לרקוד? אולי היא מכוונת אותנו לצייר את הרגשות שלנו?

תרגיל: נשאל את ההדרכה הפנימית שלך למה התחושות
האלו כל כך חזקות, נבקש ממנה הדרכה, נבקש ממנה ריפוי.
היא תמיד תיתן לכם את הצעד הבא. היא תמיד תזין אתכם בעוד אהבה.
אנחנו רק צריכה להיכנס לשקט ולהיות בנכונות להקשיב.
היא תמיד תמיד עוזרת לנו להגיע למקום של קבלה, התרחבות, אהבה.
גם בתקופות מבלבלות, גם כשהכול מסתורי וחסר בהירות.

ספרו לי איזה תובנות עלו לכם כתוצאה מהתרגיל הזה? אני ממש אשמח לשמוע מכם ועל החוויות שלכם מהדרך.

איך להתגבר על בעיות ולמצוא שלווה עכשיו?

היום בזמן המדיטציה של הבוקר ראיתי מחזה מרהיב. שמיים אינסופיים ושחורים זרועים בכוכבים. ומתוך נקודה רחוקה ראיתי קרן לייזר מוזהבת שהתחילה ליצור דמות. קרן הלייזר ציירה את הדמות בפסים דקים, ממש כמו פסל של גוף האדם, מכפות הרגליים ועד הראש. הגוף היה גבוה מאוד וחזק מאוד, אבל בתוכו החלל נשאר ריק לגמרי. שמיים בתוך גוף. ואז בעצם קיבלתי כד שיש בתוכו תוכן, ואת התוכן הזה הייתי צריכה למזוג לתוך הגוף ממרכז הראש שלו. הכד הזה בעצם הכיל את כל התפיסות, הרעיונות והאמונות שבחרתי למצוא בתוך אותו גוף.

כלומר המשמעות של מה שאני אראה בו, תהיה המשמעות שמזגתי לתוכו בלבד.

וזה בעצם מה שהוביל אותי להיזכר שוב בכל כך הרבה רגעים בחיים שלי שנתתי להם משמעות שרציתי לתת להם, או המשמעות שהייתה נכונה לאותו הרגע. המשמעות שהתאימה לדרמה של אותו רגע.

הדרמה הזאת יכולה לכלול מגוון דמויות. אנשים אהובים מאוד, אנשים פחות אהובים או אנשים בכלל בכלל לא אהובים. הדרמה הזאת יכולה להיות כואבת. אבל רק אנחנו מחליטים איך נרגיש בזמן שנחווה את מה שנחווה בה.

אבל אז שאלתי את אלוהים, מה קורה כשאנחנו מתחילים להרגיש תקועים בדרמה. שאולי בכלל לא רצינו להשתתף בדרמה הזאת ונקלענו לתוכה בלית ברירה. איך יוצאים מהמקומות האלה שלא משרתים אותנו יותר?

והמילה היחידה שעלתה לי מהלב הייתה – נמאס.

כשאנחנו מתחילים להרגיש בשלות מינימלית לוותר. לוותר על הצורך בדרמה.

#מתי נמאס לנו?

כשאנחנו מתחילים לומר לעצמינו:

נמאס לי לרצות לתקן

נמאס לי לרצות שהכול יסתדר

נמאס לי להתאמץ ולא להשיג כלום

נמאס לי להרגיש קטנה

נמאס לי לרצות את כל העולם ולבטל את עצמי

נמאס לי לרצות להתגבר על זה…

ואז המילה הבאה שעלתה לי הייתה – כניעה.

#מתי נכנעים?

מתי שמרגישים שהשקענו כל כך הרבה אנרגיה על דברים שלא עבדו, ויש בתוכנו קריאה פנימית שיודעת שיש דרך אחרת.

כאילו התכנית הייתה מחולקת לשניים. הקטע שאנחנו חושבים שאנחנו רוצים לחוות את החיים עם אלוהים, והקטע שאנחנו אומרים, "די, אני רוצה לבד".

אין מצב שבו באמת נהיה מופרדים או לבד. המצב שבו אני נפרדת הוא מצב שנראה במציאות מאוד מוחשי, אבל בעצם אני לא מגיע בו לשום מקום.

הקורס בניסים אומר שאנחנו חושבים שיש לנו הרבה בעיות שונות ומגוונות בזמן שיש לנו רק בעיה אחת והיא הפירוד שלנו מאלוהים.

הפירוד שלנו מאלוהים הוא בדיוק כמו הפירוד שלנו מהאהבה. הפירוד שלנו מהאהבה הוא בדיוק כמו הפירוד שלנו מעצמינו. כיוון שאין שום פירוד בין אלוהים, האהבה ובינינו. לא יכול להיות פירוד כזה כי כול אלו הם אותו הדבר עצמו. הכוח הכי אותנטי שלי נמצא בידיעה שאני, אלוהים והאהבה, הם אותו הדבר עצמו ובנכונות שלי למוטט את כל החומות שהצבתי ביני לבין האהבה הזאת.

יש בעיות שנראות לנו כל כך סבוכות. כאילו הכול קורה ביחד. יש דרמות, יש כאב, יש אובדן, יש לב שבור. אבל המחשבות שלנו לעולם לא פטורות מאחריות. זה מזכיר לי ששמעתי באחת ההרצאות של מריאן ויליאמסון שאומרת , "הדברים היחידים שאנחנו באמת צריכים להינצל מהם בחיים שלנו, הם המחשבות השליליות שלנו".

המשמעות שאני נותנת לבעיה היא המשמעות שהחלטתי לתת לה.

אני החלטתי אם לעשות את הבעיה טובה או רעה. אם לעשות אותה בעיה או לעשות אותה מתנה.

הבעיה עצמה היא לא טובה ולא רעה, היא פשוט מה שהיא.

כסף הוא לא טוב או רע, הוא פשוט מה שהוא.

הצלחה היא לא טובה או רעה, היא מה שהיא. היא מה שאני החלטתי שהיא תהיה עבורי.

איזה תוכן אני מחליטה למזוג לכל מי שאני רואה? לכל מה שאני חווה? לכל מה שאני מגדירה כבעיה?

אז השאלות שאפשר לעשות איתן עבודה פנימית השבוע הן: איזה משמעות אני נותנת לדברים שאני חווה בחיי? האם אני נותנת להם משמעות טובה או משמעות רעה? האם אני רואה אותם כנסיבות חיצוניות או כשיעורים רוחניים? האם אני רואה בהם פחד או אהבה? האם אני מוכנה לראות אותם קצת אחרת ממה שהייתי רגילה?

ואם לכם יש דרך שבה הצלחתם להתגבר על הקושי בהתמודדות עם נסיבות חיצוניות וגיליתם בתוככם מהו השיעור הרוחני שהסתתר באותו מצב – שתפו אותי כאן בתגובות למטה. אשמח מאוד לשמוע מכם

באהבה גדולה,

נילי

איך להתמודד עם קנאה?

מתי בפעם האחרונה מצאת את עצמך מקנאה? כולנו ללא יוצא מהכלל מקנאים. מקנאים במשהו, במישהו או במצב מסוים. בגלל שחלק נכבד מהעבודה עם הקורס בניסים הוא להתבונן פנימה ולהיות סופר כנה עם עצמך, אני יכולה להגיד שבשבועיים האחרונים קינאתי לפחות פעמיים.

במה קינאתי? במצבים שראיתי אנשים אוכלים סופר בריא וזה גרם לי להרגיש אשמה עצמית שמאז שהתחיל להיות קר הייתה בי פחות נכונות להכין שייקים. והאגו התחיל להשתולל. כי לא משנה שזה טבעי להרפות קצת מדברים, עדיין הוא ינסה לגרום לך לעשות את מה שלא בריא לך, ואז להרגיש רע עם זה. קנאה על דבר פעוט שהאגו מנסה להגדיל ולהעצים.

נכון שפעם הייתי מוצאת את עצמי מקנאה יותר, אבל גם היום הרגש הזה מלווה אותי ואני עדיין עובדת על ללמוד מה הוא בא להראות לי, מה הוא בא ללמד אותי, מה הוא מנסה להגיד לי.

הקנאה היא בעצם שיעור מאוד עצמתי שבא להראות לי שמישהו אחר בעצם עושה את מה שאני רוצה לעשות, את מה שאני מאמינה שנמצא בתוכי בגדר פוטנציאל, והוא פשוט משקף לי את זה שאני יכולה לעשות את זה.

שמישהו הגיע להישג שאני חלמתי להגיע אליו ועכשיו אני מרגישה רע עם עצמי כי ויתרתי לעצמי ולא עשיתי את מה שרציתי בזמן. העדפתי להמשיך הלאה כרגיל מבלי להקשיב לקול הפנימי שניסה להגיד לי, "היי, בואי נעשה זאת יחד, את יודעת בתוך תוכך שאת יכולה"…

הקנאה הזאת בעצם שייכת למערכת החשיבה של האגו.

הקנאה מעמיקה את הפירוד שאני חושבת שיש ביני לבין אנשים אחרים

הקנאה מעמיקה את הפירוד שאני חושבת שיש ביני לבין אלוהים

הקנאה מעמיקה את הפירוד שאני חושבת שיש ביני לבין האהבה

אחד הדברים שהאגו משתמש בהם כדי לתחזק  את הקנאה יותר ויותר הם לתת לנו להרגיש תחושת אשמה עצמית כשאנחנו מקנאים.

הרבה פעמים אנחנו חושבים שבגלל שאנחנו אנשים שנמצאים בדרך רוחנית הקנאה בעצם לא שייכת לעולם הזה יותר. אנחנו כל כך רוצים להיות כל הזמן במקום גבוה ונטול רגשות שליליים שכשמתי שזה קורה, אנחנו מרגישים רע.

מרגישים לא מספיק. היא אומרת לי שאני לא מספיק. לא מספיק רוחנית, לא מספיק בוגרת קוסמית, לא מספיק טובה.

לפי הקורס בניסים, כל מה שהוא לא אהבה הוא בעצם קריאה לאהבה. כל מה שהוא פחד, הוא קריאה לאהבה. אז איך בעצם הקנאה קוראת לאהבה?

הקנאה בעצם קוראת לי להביא לידי ביטוי את מה שאני רוצה להעביר לעולם ולהגשים את החלומות הכי גדולים שלי.

הקנאה בעצם קוראת לי למצוא בתוכי את הכוח הפנימי להגשים את מי שאני באמת

הקנאה קוראת לי לרפא אותה ולסלוח לעצמי.

הקנאה קוראת לי להבין שאני אנושית ושיש לי רגשות מסוימים שאני עדיין עובדת עליהם שוב ושוב ושוב ושזה בסדר!

אין שום תועלת בלהרגיש רע בגלל הקנאה. מה שפשוט צריך לעשות כדי להיפטר ממנה הוא לעטוף אותה באהבה. להבין שהיא באה להעיר אותי, להאיר בתוכי משהו שעכשיו אני עובדת על השיעור הרוחני שלו.

כשאני פועלת ממקום אמתי ומחובר מתוכי ולא ממקום של פחד שחייב להשיג משהו כדי להיות מסופק או מאושר, אז הקנאה תוביל אותי לפריצת דרך כי היא תדרבן אותי לעשות את מה שאני בדרך הגבוהה ביותר שתביא את התוצאות הטובות ביותר כי העשייה תהיה מתוך השראה וייעוד.

כשאני פועלת ממקום שרוצה להשיג משהו מסוים שמגיע מהאגו כמו לעשות משהו כי מישהו אחר עושה אותו ומשם אפשר להרוויח הרבה תהילה,  אז הקנאה תכרסם בתוכי, היא לא תיתן לי מנוח, היא תמשיך להזין את האשמה ואני ארגיש מרוקנת ולא על המסלול הנכון.

ומה התגובה של ההדרכה הפנימית על כל הפעמים שבהם אני מרגישה קנאה?

אני לא מה שאני עושה

אני לא מה שיש לי

אני לא מה שאני חושבת שאני צריכה לעשות כי מישהו אחר עושה

אני מה שהאהבה החליטה שאני.

מה שהאהבה החליטה שאני לא קשור להישגים, לא קשור לדברים, לא קשור לכמויות, לא קשור לתוצאות. מה שהאהבה החליטה שאני הוא פשוט שלווה. שקט פנימי. דממה נצחית שמתוכה הכל קורה. המקור של כל מה שיש, ושם אין מחסור, אין צורך בלאחוז במשהו בכוח. יש רק ידיעה של מי שאנחנו באמת.

מדיטציה – מה עושים כשאין חשק לעשות מדיטציה?

מה לעשות כשאין חשק לעשות מדיטציה?

היום אני רוצה לדבר על הקטע הזה שאנחנו מרגישים שאין כוח וטעם לעשות מדיטציה.

כשאנחנו מתחילים להיכנס לאיזה שהוא מסלול או תרגול יומיומי של דרך מסוימת, שיטה מסוימת ולא משנה בעצם לאיזה דרך רוחנית או שיטה אנחנו מחוברים, ברוב השיטות או ברוב הדרכים מאוד מומלץ לעשות מדיטציה.

אבל בואו נודה, הרבה פעמים אין לנו חשק לעשות את זה. אני מודה :).  לפעמים קמים בלחץ להתחיל את היום, דברים קורים, נכנסת לנו שיחת טלפון והכל נראה מאוד חשוב, רק לא לעשות מדיטציה.

אבל למה זה חשוב לא לוותר על ההרגל הזה ומה בעצם אנחנו מפספסים כשאנחנו מוותרים עליו?

אז ברגע שאנחנו מתחילים בדרך שלנו, בדרך של הצמיחה האישית שלנו, כמו בכל דרך יש עליות וירידות. כשהכל טוב אנחנו נוטים לשכוח כמה קשה היה לנו בעבר ואנחנו מתחילים לעשות לעצמינו הנחות. "לא צריך, הכול כבר בסדר, לא כדאי"…ואז פתאום מגיע איזה שהוא בום ואנחנו אומרים לעצמנו, "חבל שלא עשיתי קודם, חבל שהייתה לי הזדמנות, ההדרכה שלי נתנה לי סימן, הייתי צריכה לעשות"…

#לא לשפוט את עצמינו

אז קודם כל, אין טעם לשפוט את עצמינו, זה לא הכיוון, זו לא המטרה. המטרה היא בעצם להרגיל את עצמינו כמו שאנחנו קמים בבוקר לצחצח שיניים, להתחיל לעשות מדיטציה. להתחיל לעשות משהו עבור עצמינו. משהו שיוביל את עצמינו להתחיל את היום, את השעה, או את הערב באופן שבו אנחנו מחוברים להוויה האמתית שלנו.

#להיות מחויבים רק לאור

ברגע שהחלטנו שאנחנו מחויבים לאור ואנחנו לא מחויבים יותר לחשכה הפנימית הזאת, לבלגן ולעולם של החוסר והאגו, אנחנו בעצם מתחייבים לאור. ברגע שאנחנו מתחייבים לאור אנחנו צריכים לתחזק אותו ברמה כזאת שכל הזמן אנחנו נהיה מודעים אליו.

האור כל הזמן קיים בתוכינו, ההדרכה הפנימית שלנו כל הזמן איתנו. האנרגיה של האהבה כל הזמן אתנו, אבל אנחנו הרבה פעמים בוחרים באופן לא מודע להתנתק מהמקום הזה ועוד פעם ללכת למקומות שהאגו מנסה להוביל אותנו אליהם. למקומות חשוכים, להרפתקאות שכבר מיצינו אותם ונמאס לנו מהם. ועדיין אנחנו מוצאים את עצמינו חוזרים לדפוסים ישנים שאנחנו יודעים שלא משרתים אותנו יותר.

ברגע שאנחנו מחוברים לאור, אנחנו מחויבים להטעין את עצמינו באור, ולתת לאור להוביל אותנו ולא לחשכה.

מדיטציה זאת אחת מהדרכים שאנחנו יכולים להשתמש בהם, אחד מהכלים הכי זמינים, היא לא עולה לנו כסף, והיא תמיד שם עבורנו. פשוט להתחיל לעשות אותה, כל יום, מבלי לוותר לעצמינו.

אני יכולה להגיד מהניסיון האישי שלי שבתקופות שהייתי מוותרת לעצמי ולא עושה מדיטציה, אז הייתי בסוף היום סחוטה נפשית, רגשית ופיזית. בתקופה שהתחלתי לתרגל את שיעורי הקורס בניסים שבהם יש בעצם 365 מדיטציות, מדיטציה אחת בכל יום, אז בשנה הראשונה זה היה מאוד מאתגר, והרבה פעמים לא היה לי חשק להתמיד ולפעמים בחרתי פשוט להניח לזה ולא להמשיך או לתרגל שיעור אחד במשך מס' ימים עד שהייתי מרגישה סוג של פתיחות בלב והקלה.

אך בשנה השנייה והשלישית וברגע שהחלטתי שאני מתחייבת לעשות את זה יום יום, אני לא יכולה להגיד שלא היו לי אתגרים, או עליות וירידות, אבל הדרך הייתה הרבה יותר פתוחה. דברים הרבה יותר זרמו. רגשות היו ממצים את עצמם. הייתי נותנת במה לרגשות הרבה יותר מהר וגם אם זה לא היה מהר זה היה מרגיש הרבה יותר בנוח, הרבה יותר בסדר.

המטרה של לעשות את המדיטציה בכל יום היא שנוכל להקשיב לקול הפנימי האוהב שלנו, להטעין את עצמינו באור שיהיה שם כל היום עבורנו. לנשום, להירגע ופשוט להתחבר להדרכה הפנימית שלנו. להתחיל לבקש פתרונות רוחניים, פתרונות יצירתיים, לקבל תובנות על איך להתמודד במצבים מסוימים.

זה לאו דווקא חייב להיעשות בתחילת היום, אפשר גם באמצע היום. בכל דקה אפילו.

#להתמקד באיכות ולא בכמות

מדיטציה לא חייבת להימשך שעות על גבי שעות, היא יכולה אפילו להימשך גם דקה. אחד הדברים ה"מתוחכמים" ביותר שהאגו עושה הוא להלחיץ אותנו בזמן, מזכיר לנו כל הזמן את המשימות שיש לנו לעשות היום, והוא מוביל אותנו לחוות את הזמן בדיוק בצורה ההפוכה שלשמו הוא נועד. הזמן נועד לעזור לנו להירפא ולהבין דברים, כשאנחנו מאפשרים לעצמנו להאט את עצמנו, הזמן מתרחב. כשאנחנו מלחיצים את עצמינו, הזמן מתכווץ. לכן, הכמות לא משנה כאן, מה שמשנה מאוד זאת האיכות. מה אני בוחרת להביא לדקה הזאת שאני בוחרת להתחבר להוויה האמתית שלי? להדרכה הפנימית שלי? לאלוהים שבתוכי? לכוח הזה שמניע את העולם? לא מהמקום של האגו אלא מהמקום של באמת להביא את עצמי למקומות טובים יותר.

אז כדי למצוא את הפתרונות היצירתיים האלה וכדי להתמודד במערכות יחסים ברמה הרבה יותר מתקדמת וגבוהה, בכדי להצליח לבטא את עצמינו יותר טוב, ולהרגיש טוב עם עצמינו מבפנים וגם להקרין את זה החוצה, אנחנו יכולים להתחייב לעשות מדיטציה על בסיס יומי.

#מה אני בוחרת להביא איתי לרגע הזה?

כשנביט בעוד חודש או שנה קדימה, נוכל לראות שההתמדה בעצם הצילה אותנו בכמה וכמה מצבים. עצם זה שלא וויתרנו לעצמינו. הדרך הכי טובה לדעתי להסתכל על זה היא לא להתייחס לכמות, אלא להתייחס לאיכות ולמה אנחנו בוחרים להביא אתנו למדיטציה. בין אם זה דקה, בין אם זה חמש דקות, בין אם זה ארבעים דקות. זה לא משנה. מה שמשנה הוא מה אני בוחרת להביא אתי לאותו רגע מקודש.

ותמיד לזכור שהאגו מנסה להראות לנו כמויות בזמן שההדרכה הפנימית שלנו מובילה אותנו לראות איכויות. ברגע שאנחנו בוחרים להתחבר להדרכה הפנימית שלנו, אנחנו בוחרים להתחבר לעצמה הפנימית שלנו. כי ההדרכה הזו היא העצמה הפנימית שלנו, ההדרכה שלנו היא מקום של כוח אותנטי ואמתי, כוח של נתינה, כוח של אהבה ולא כוח מניפולטיבי שמנסה לגרום לדברים לקרות בכוח או למצבים להשתנות ולדברים לקרות כדי שאנחנו נהיה שמחים או ננסה לשלוט על תוצאה מסוימת. זה לא הכיוון.

הכיוון הוא להתחבר לאני האמתי שלנו שהוא בעצם אוגר בתוכו אהבה, שלווה פנימית, שמחה, אור, יצירתיות, ואלו כל הדברים בעצם שמובילים אותנו ליצור את המציאות שלנו ברמה אחרת לגמרי. ברמה שאנחנו מרגישים שאנחנו לא נלחמים יותר במציאות. כיוון שאין במי להילחם. אין צורך להילחם. המלחמה מתרחשת בתוכי אבל אני גם יכולה לבחור אחרת. הכול בסדר, כל מה שקורה עכשיו הוא מה שצריך לקרות. אנחנו לומדים מהרגע הזה מה שאנחנו אמורים ללמוד ממנו.

אז לא לוותר לעצמנו, לעשות ולשבת, ולכתוב את התובנות שלנו אחרי המדיטציה או בסוף היום ושתפו אותי בתובנות שעולות לכם והכי הכי חשוב שיהיה המון בהצלחה