2015 יוני

אהבה עצמית – למה לא לשפר את עצמך?

שיעור 2 באהבה עצמית – למה לא לשפר את עצמך?

האם נתקלת פעם בהרגשה שלא משנה כמה את עובדת על עצמך, זה אף פעם לא מספיק?

את מרגישה שההערכה העצמית שלך עולה לכמה ימים אבל אז משהו קורה, מישהו אומר משהו שנוגע לך בנקודות הכי רגישות, או שניסית לעשות דברים ממקום לא אמיתי שמנסה לרצות אנשים אחרים במקום להקשיב לקול הפנימי שלך ואת מרגישה שבעצם לא השגת כלום?

אם כן, יש לי חדשות טובות בשבילך.

כדאי לך לעצור עכשיו.

למה?

כי זה אף פעם לא יספיק. 

זה פשוט לא עובד יותר. לא משנה כמה ננסה לשפר את עצמנו, עצם זה שאנחנו חושבים שיש מה לשפר, זאת הנקודה החשובה ביותר שצריך לעבוד עליה כדי לאהוב את עצמנו כפי שאנחנו באמת. הערכה עצמית אותנטית, היא לא להתמקד יותר בעצמי ממקום של נסיון לשפר, אלא להתמקד בעצמי ממקום של לקבל ולאהוב את כל ההוויה האמתית שלי.

רק קבלה מוחלטת ואהבה מוחלטת ללא שום תנאים, תגרום לנו להיות האני שאנחנו רוצים ואמורים להיות.

אז אני מזמינה אותך ללחוץ play ולצפות בסרטון, ומחכה לתגובה שלך בתחתית הפוסט (בתיבת התגובות)

תסריט הסרטון:

היי לכולם, נילי מהחופש להתבוננות פנימית.

והיום אני רוצה לדבר אתכם על שיפור עצמי, ואיך לנסות להפסיק לשפר את עצמינו בכוח?

אז הרבה פעמים המטרות שלנו והמטרות המוגדרות שלנו לשיפור עצמי, מגיעות ממקום שאנחנו רוצים ליצור דימוי מסוים של עצמינו.

אנחנו רוצים להיראות בעיני הסביבה אנשים מצליחים יותר, אנחנו רוצים להצליח עבור מישהו אחר, ולאו דווקא עבור עצמינו, וזה כן מניע אותנו וגורם לנו לפעול, אבל אנחנו מוצאים שמאוד קשה לנו להתאים את עצמנו לציפיות של הסביבה.

אז החדשות הן, שאנחנו לא אמורים לנסות לשפר את עצמנו. ולמה?

כי אין שום כמות של שיפור עצמי מסוימת שאנחנו נוכל להגיע אליה ולהגיד שזה בעצם הצליח. בין אם מדובר במשקל של גוף, בין אם מדובר במערכת יחסים מסוימת שאנחנו רוצים להצליח להגשים את עצמינו בתוכה.

אנחנו לא באמת יכולים לשפר את עצמנו, כי אין שום עצמי שצריך שיפור. כמו שהאגו רואה את הדמות הזאת שיש לה אישיות, והיא צריכה לשפר את עצמה, תמיד יהיה שם מה לשפר, תמיד יהיה מה לעבוד, ובכל המקרים האגו לא יהיה מרוצה. כי תמיד יהיה מה לשפר, תמיד יהיה מה לעשות כדי לרצות או את הסביבה, או להרגיש מספיק טוב.

האני האמתי שלנו, מה שמסתתר מתחת לאישיות, מתחת לאופי, מתחת לקוי האישיות שלנו, לא דורש שום שיפור, הוא דורש פשוט קבלה. זאת אומרת, אנחנו יכולים לקבל את מי שאנחנו באמת ולהתחיל להוציא אותו החוצה, ובמקום לנסות לקבל מבחוץ איזה שהוא אישור, שיראה לנו שאנחנו מספיק מצליחים, שווים, או רצויים.

כל מה שאנחנו מנסים ליצור, לא באמת צריך שניצור אותו, כי הכל כבר קיים. אנחנו פשוט צריכים להיכנס למערכת החשיבה הזאת שמראה לנו שזה כבר קיים בתוכנו. ומערכת החשיבה הזאת היא בעצם הבחירה במחשבות שמראות לנו מי אנחנו באמת.

בכל בוקר, אפשר לבקש מההדרכה הפנימית שלנו, שתעזור לנו לראות מי אנחנו באמת. מי נמצא מתחת לדמות הזאת שנושאת את השם שלנו. אנחנו יכולים לקום, ולבקש היום לחוות את מי שאנחנו באמת ולא לנסות ליצור איזה שהיא דמות שתנסה לרצות את הסביבה, או תנסה לרצות את העולם, אלא פשוט להיכנס למקום הזה, שבו אנחנו מתחילים להרגיש ולגלות מה נמצא מתחת לדמות שלנו.

מה נמצא מתחת לבגד הזה שהוא הגוף שלנו. ופשוט משם, להתחיל לקבל את מי שאנחנו באמת. ברגע שאנחנו מחליטים לקבל את מי שאנחנו באמת, אנחנו צעד צעד עוברים עם ההדרכה שלנו, על כל נסיבות החיים שלנו. קורה לנו משהו במהלך היום? אנחנו יודעים שזה משהו שבא להראות לנו, מי אנחנו באמת. יש איזה משבר? איזה משהו לא צפוי? כל הדברים האלה נועדו להראות לנו מי אנחנו באמת.

אנחנו רוצים להשיג מטרה מסוימת?  אנחנו יכולים לחשוב מי זה שרוצה להשיג את המטרה הזאת. האגו שלי שמנסה ליצור דמות מסוימת כד להראות למישהו שהצלחתי? או האהבה שרוצה לעזור לי לקבל את מי שאני באמת.

בכל רגע נתון, יש לנו את הבחירה, בין אם לשפר את עצמנו עבור משהו חיצוני, או לקבל את עצמנו עבור מה שנמצא כאן ועכשיו. כי האושר נמצא כאן ועכשיו, והוא לא נמצא בנקודה מסוימת בעתיד, שמתי שנגיע אליה אז נהיה מאושרים.

התפקיד שלנו הוא לקבל את עצמנו עכשיו, ממש כמו שאנחנו באמת. זה יכול להיות מאוד מאוד מאתגר. זה נראה לאגו מאוד קשה, כי עדיין הדברים לא קרו כמו שרצינו שהם יקרו. אבל זה המקום היחיד שבו בעצם שינוי אמתי יכול להתרחש, רק כאן ועכשיו, ומהנקודה הזאת, להתחיל לבחור עם ההדרכה שלנו, לגלות ולקבל את מי שאנחנו באמת מתחת לכל הדמות שאנחנו רגילים לראות בבוקר מול המראה ולזהות אותה כאישיות שלנו.

#משימות לשיעור

1. אז השבוע הזה המשימה שלנו תהיה בכל פעם שאנחנו מביטים על עצמנו במראה, להתחיל לבקש מההדרכה שלנו לראות את עצמנו כמו שאנחנו באמת ופשוט להתחיל לקבל את עצמנו.

2. לכתוב לעצמנו מכתב שבו אנחנו באמת באמת מבטאים את כל הדברים שאנחנו כן אוהבים בעצמנו ולראות את כל הנקודות מהשבוע האחרון ומהתקופה האחרונה, שבאמת הצלחנו לעשות את זה, שבאמת הצלחנו להקשיב לאינטואיציה לשנו, למה שקורה בתוכנו, ולא לנסות להתאים את עצמנו למה שקורה בחוץ, אלא לקבל את עצמנו כמו שאנחנו עכשיו.

ועכשיו אלייך: אני רוצה לשמוע מכם, אם יש לכם איזה שהיא דרך שגיליתם שבה אתם מתחילים לקבל את עצמכם כמו שאתם באמת ולאהוב את עצמכם כמו שאתם באמת, אני רוצה לשמוע מכם, מה הדרך הזאת?

או שלחלופין, אם אתם מרגישים איזה שהוא קושי בלקבל את עצמכם כמו שאתם באמת, מה הקושי הזה? ספרו לי כאן בתיבת התגובות, ואענה לכם כאן.

לא הספקתי…(למה אנחנו באמת דוחות דברים)?

איך את יודעת שאת ממוקדת בחוסר? במה שלא קורה במקום בדברים הנפלאים שכן קורים?

מתי שאת מגיעה למיטה בלילה ואת לא מרוצה.

מרגישה שמשהו חסר מבפנים…מרגישה שמשהו במשך היום היה יכול להיות טוב יותר או שונה.

לי זה קרה המון בתקופה האחרונה,

הגעתי לרגעים שלפני השינה, בתחושה שמשהו חסר לי, שאולי יכולתי לעשות דברים מסוימים אחרת. ואז, כשהסכמתי לשנות תפיסה, הגעתי להבנה שזה לא היה קשור בכלל למה שכן עשיתי או למה שלא עשיתי. זה היה קשור רק לנקודה שממנה אני רואה את העולם. הגעתי למסקנה שהרבה פעמים אני מתמקדת במה שלא הספקתי, במקום בכל הדברים הנפלאים שכן הספקתי.

בכל יום שעבר מאז, ישבתי עם עצמי קצת בטבע (אין כמו לשבת עם עצמך על הדשא ולהרגיש את הכוח של החיים מהאדמה והיופי של השמיים)!

לשבת על הדשא, להסתכל על השמיים, לקבל תשובות מההדרכה דרך הטבע…

שאלתי את עצמי, למה את באמת באמת מרגישה ככה?

התשובה שקיבלתי בכל פעם הייתה:

האגו תמיד ינסה להתמקד במה שלא השלמת, במה שדחית, במה שצריך לעשות עוד שבוע, וכשתהיי מרוצה ממה שכן הספקת, הוא ינסה מהר מאוד להחזיר אותך לעוד משהו שלא הספקת. הקורס בניסים אומר, שכל מה שמגיע מהאגו, אינו ממשי, אך בעיניים הפיזיות שלנו, הדברים שלא הספקנו, נראים מאוד מאוד ממשיים.

אם הספקנו משהו אחד, ברוב המקרים לא נסכים לחוות את הרגיעה שבהצלחה הזאת, כי האגו חייב לתפוס ברדאר שלו משהו נוסף שיעזור לו להתמקד בחוסר.

#אז למה לעשות את זה לעצמך?

התרגלנו כל השנים להשקיע במה שלא עובד, להתמקד במה שלא הצלחנו בו, כשאני מתמקדת במשהו הוא נהיה גדול יותר וגדול יותר. התפקיד שלי הוא לעצור.

לעצור את הטירוף הזה של מה שלא הספקתי, ליהנות כך כל ממה שכן הספקתי. לתת לעצמי נשימה עמוקה של הקלה והכרת תודה על מה שכן עשיתי, על מה שכן עבד היום.

השקענו כל כך הרבה שנים בלהתמקד על מה שאין לנו, על מה שחסר, אך במצב שלם, שום דבר לא יכול להיות לנו חסר, השלמות הזו נמצאת בתוכנו, אנחנו יכולות לנשום אותה, להרגיש את הדופק שלה, לקבל אותה, לקבל אותה באהבה.

המילים האלה, לא הספקתי…לא הספקתי לעשות היום….וגם לא הספקתי את מה שתכננתי לעשות לפני שבוע. הצורך לדחות דברים הרבה פעמים מגיע מהפחד להצליח, מהפחד להגשים את הייעוד שלי כשתהיה לי תמיד סיבה להיות בספקנות, באשמה, בחוסר.

#לא מספיק מה?

לא הספקתי = אני לא מספיק.

אני לא מספיק מה?

לא מספיק מתאימה להצליח

לא מספיק חשובה

לא מספיק טובה בשביל…

לא מספיק יפה

לא מספיק בריאה

לא מספיק רגועה

כל אחת מאיתנו יכולה להשלים בקלות את הלא מספיק שלה.

יש בנו מורה פנימי, מורה חכם שממנו אפשר לבקש עזרה, לאפשר לו לרפא את המחשבות שלנו, את המקומות הכי ספקניים בתוכנו. לבקש מהמורה הפנימי שלך עזרה, זה לעזור לעצמך ולעזור לעולם. כי ברגע שאת מקבלת את הגדולה שבך, את מאפשרת באופן לא מודע לאנשים נוספים לקבל את הגדולה שבהם.

האם השאלה הזאת עוצרת את החיים שלך?

זה כל כך מפחיד לקחת אחריות.

לקחת אחריות על איך אנחנו מרגישים, על איך אנחנו רואים את הקשיים בחיים שלנו.

לפעמים זה פשוט נראה לנו לא הגיוני. לא הגיוני שדברים פשוט קורים לנו ואנחנו צריכים להיות אחראיים לאיך אנחנו רואים את זה…

מה שאני רוצה להגיד לך היום, יישמע לך אולי באמת לא הגיוני.

כל מה שנראה לי שקורה לי מבחוץ, יש לו את הכוח להחליט על מצב הרוח שלי. אבל רק לי יש את הכוח להחליט על מצב הרוח שלי. אני נתתי לכל הדברים את הכוח הזה.

אם נראה לי שזה קורה לי, אז אני נותנת לזה כוח.

הקורס בניסים אומר שאנחנו נתנו את המשמעות לכל הדברים בחיים שלנו. אנחנו נותנים את המשמעות לקושי, אנחנו נותנים את המשמעות אפילו לספל שאנחנו רואים על השולחן שלנו. זה ממש כאילו אנחנו מוזגים לתוך הספל את המשמעות שיש לנו על ספלים. אם זה מזכיר לנו משהו רע, אנחנו רואים את זה כרע, אם זה מזכיר לנו משהו טוב, אז אנחנו רואים את זה כטוב. כלומר, השכל שלנו מלא בכוח, והבחירה שלנו היא אם לנתב אותו על פי המחשבות של האגו, או על פי המחשבות של אלוהים. לכל מקום שבו אנחנו מביאים את המחשבות של האגו, אנחנו בעצם נותנים אישור לחשיכה להיכנס, ועומדים מבחוץ כמו שומרי ראש, כדי לא לאפשר לפנס להאיר, או לאור לזרוח על הדברים.

כשאני מנותקת מאלוהים, אני רואה דברים שמשתנים. פעם זה טוב, פעם זה רע, אבל זה אף פעם לא שלם.

ולמה זה מפחיד?

כי כשאנחנו נמצאים בתהליך של התעוררות, הרבה פעמים אנחנו מלחיצים את עצמנו לראות את כל הדברים כטובים. זה מפחיד אותנו שאולי אם לא נאהב ישר את כל העולם לא נהיה מספיק רוחניים. קשה לנו לחשוב חיובי, כשאנחנו מאזינים לשני מורים. לשני מערכות חשיבה שונות. כשאני נאבקת עם האגו, אני בעצם משתמשת עם האגו, נגד עצמי. המטרה שלי בפוסט של היום, היא להפסיק את הצורך במאבק. אין מאבק, רק בראש שלי. שם נמצא הכל, ושם, אני יכולה לבחור להניח למאבקים בחיי. כשאני מניחה למאבקים בתוכי. האגו אוהב לסבך דברים ולהראות שהכל מורכב, אך האהבה היא הדבר הפשוט ביותר שיש, ועם זאת, גם הכי עצמתי. שום כוח לא יכול לסדר את כל תחומי החיים, כפי שהאהבה עושה זאת. איך? היא פשוט יודעת.

האגו מעוניין להשאיר אותנו תקועים בעבר או בעתיד הלא ממומש. בשביל האגו כל הדברים שמפריעים לנו נראים כמו סוף העולם ובשביל האהבה זה פשוט תהליך של למידה. תהליך של התעוררות למי שאנחנו באמת בלי טיפה אחת של ייאוש, כל פעם עוד צעד קטן ועוד צעד קטן.

אולי את מורה ליוגה, אולי את בלוגרית שרוצה להפיץ את המסרים שלה לעולם, אולי את עובדת עם ילדים, אולי את נמצאת במשרד מהבוקר עד אחה"צ ועדיין את מרגישה שיש בך קריאה פנימית, ליצור, לעשות, להפיץ אהבה. לא משנה במה אנחנו עוסקים, עדיין יש לכולנו תפקיד אחד שמאחד את כולנו והוא לדעת מי אנחנו באמת.

ובחלק גדול מהחיים אנחנו שואלות את עצמנו – למה זה קרה לי?

השאלה הזאת מובילה אותנו לשאול את השאלות האמתיות והמהותיות בקשר למסע החיים שלנו, או שהיא גם עוצרת אותנו. תלוי כמה זמן אנחנו בוחרים להישאר אתה. וכשאנחנו מרגישות בשלות לקחת את האחריות על הראייה שלנו, זאת הנקודה שממנה אין דרך חזרה.

הנקודה שלפעמים אנחנו חווים אותה כהכי כואבת אבל שממנה החיים באמת מתחילים.

כשאנחנו מגיעות לשלב הזה, זאת המתנה הגדולה ביותר עבורנו. אבל אנחנו עדיין לא רואים אותה. צריך עין מיומנת מאוד שיודעת לסנן את התפל ולראות רק את מה שאמתי. הקורס בניסים אומר שהכול מתחיל בשכל שלנו, העין תראה רק מה שהשכל ינחה אותה לראות.

יכול להיות שחווינו אובדן של מערכת יחסים, מקום עבודה או אפילו מתכון שתכננו ועבדנו עליו קשה התפקשש לנו וזה הרס לנו את כל הכיף בארוחה. העין הזאת, הראייה הפנימית שלנו עוזרת לנו בתהליך שאנחנו עוברים, לראות את מה שאמתי ולוותר על האשליה.

למה זה קורה לי?

השאלה הזאת העסיקה אותי ימים ולילות, בכל שיעור עם המורה שלי הייתי מתעמקת בשאלה הזאת עד שבשלב מסוים פשוט הרגשתי שאני מוכנה לוותר על הקורבנות שלי קצת ולהבין באמת מה השאלה הזאת אומרת.

ואז הבנתי שהשאלה הזאת לא מדויקת ולא רק שהיא לא מדויקת, היא גם לא רלוונטית עבורי. כי לפי נקודת המבט הרוחנית, שום דבר באמת לא קרה לך. השאלה שבאמת הייתי צריכה לשאול את עצמי מלכתחילה  במקום, "למה זה קרה לי"?

היא:

האם זה באמת קרה לי?

ולאחר מכן את השאלות, "האם באמת יש כוח שיכול להחליט אם אהיה מאושרת או לא"?

"בידי מי אני מפקידה את האושר לי"?

"עד כמה אני משקיעה אנרגיה ומאמץ במה שנתפס בעיני כשלילי"?

"האם זה באמת סוף העולם"?

"האם לא עברתי דברים כאלה בעבר והצלחתי להתמודד איתם"?

והשאלה הכי חשובה:

"מה האהבה רוצה שאלמד מהמצב הזה"?

אולי היא רוצה שאלמד לקבל את עצמי ללא תנאי?

אולי היא מנסה לעורר אותי לכוח של הסליחה?

אולי היא מנסה לגרום לי לזכור מי אני באמת?

ועכשיו אלייך:

מה האהבה רוצה שתלמדי מהמצב שנראה לך הכי הכי קשה כרגע בחיים שלך?

אני רוצה לשמוע ממך.

כאן למטה בתיבת התגובות.

באהבה ענקית,

נילי

איך לשחרר ציפיות?

איך לנקות ציפיות שלא מתממשות?

ציפיות הן דרך מתוחכמת לשלוט על העתיד או הדרך של האגו להסוות את הבהירות והצלילות של הרגע הזה.

כשהן לא מתממשות, די קשה לנו להרפות ולתת לדברים להסתדר, כי אנחנו נאחזים בציפורניים בתוצאה הרצויה, וכשהן כן מתממשות, יש מן אי שקט פנימי שחושש שאולי הפעם זה לא ממש יצליח או לא יסתדר כמו בפעם האחרונה.

כל עוד אנחנו מצפים ממישהו למשהו, סביר להניח שנמצא את עצמינו באי שקט. תמיד נהיה בתחושה שאנחנו כבר רוצים שזה יקרה, רוצים שזה יגיע. נגיד כל הפעמים האלה שאנחנו רוצים שמישהו ישלח מייל שאנחנו ממש מחכים לו, ושכלום לא מגיע ואנחנו עושים ריפרש על האינבוקס, זה גם לא ממש עוזר.

אז איך אני יכולה לשחרר ציפיות ממשהו שאני כל כך רוצה שיקרה? אם האגו שלי תמיד מנסה לאחוז בדברים בכוח, והוא חייב לגרום לדברים לקרות כמו שהוא חושב שהכי טוב שהם יקרו, איך אני משחררת את המקום הזה?

#לזהות את הציפייה
הדבר הראשון והחשוב ביותר הוא פשוט להתחיל לזהות מתי אני מצפה למשהו שיכול לעזור רק לי, ומתי אני מצפה למשהו שיכול לעזור גם לזולת.

כשאני מצפה למשהו שקשור לא רק אליי ויש לו מטרה גבוהה, הרבה יותר קל לי לזכור שמתחת למטרה יש לי זהות הרבה יותר עמוקה ממה שהתרגלתי לחשוב במשך כל השנים, וזה מה שעוזר לי להתחיל לצפות מתוך פתיחות וגמישות.

נגיד אם יש לי יצירת אומנות שאני רוצה למכור, ואני מצפה שהרבה אנשים ירכשו אותה, אני יכולה לצפות ממקום שאני רוצה שירכשו אותה כי השקעתי בה המון זמן ומחשבה, ואני רוצה תגמול על זה, או שאני יכולה לצפות ממקום של אני השקעתי משהו שקיבלתי מתוך השראה ואני מעבירה אותו הלאה, והאנשים שיקבלו את היצירה הזו יקבלו את מה שהאהבה העבירה דרכי. במצב הזה, הגמול שהוא כסף, מנוטרל מהמשמעות שנתתי לו, הציפייה היא כבר לא אם כן יהיה לי או לא יהיה לי, אלא שהאנשים שירכשו את היצירה ייהנו מההרגשה שהעברתי ביצירה וגם אני אהנה מהידיעה שעשיתי משהו שנתן למישהו משהו בעל ערך, ואז הגמול נכנס הרבה יותר בקלות כי אני מאפשרת לו להיכנס עם פחות אשמה.

כשאני מצפה למשהו ממישהו, אני מצפה לאותו דבר מעצמי, וכשזה לא קורה, אני בעצם מאשימה אותו, בזמן שבכלל אני מאשימה את עצמי. אני יוצרת השלכה של הדבר שאני מצפה ממנו מעצמי על מישהו אחר.

אם לדוגמא אני מצפה ממישהו שיהיה יותר מסודר, אני בעצם מצפה מעצמי לאותו הדבר. גם אם אני האדם המסודר ביותר בעולם, עדיין יש לי אשמה מסוימת בכל מה שקשור לסדר ונקיון, ואת האשמה הזאת אני משליכה על האדם הזה כדי להימנע מלראות את זה בתוכי.

ההתבוננות על ציפייה עוזרת לי להבין בעצם מה אני מצפה מהעולם ולמה אני מצפה מעצמי. איפה אני מאשימה את עצמי ואני לא רואה.

#לבקש להרגיש שמחה
הדבר השני שעוזר לשחרר ציפיות זה פשוט לבקש מההדרכה הפנימית שלי לחוות קודם כל שמחה. להרגיש את מה שאני רוצה להרגיש לפני שהדברים מתבטאים בעולם הפיזי.

אני מצפה לאהבה? אני מבקשת מההדרכה שלי להרגיש אהבה, לחוות אהבה בתוכי, אהבה אותנטית שלי לעצמי, אהבה שלא קשורה כלל לאהבה רומנטית, אלא לאהבה של האני הבלתי מותנה שלי.

כשאני מזמנת שמחה, אהבה, שלווה, ובוחרת להרגיש אותן כאן ועכשיו, אני מתחילה להסיר את המכשולים שמונעים ממני להרגיש. וכאן נמצאות כל המתנות הטובות ביותר עבורי. התהליך שאני חווה עם עצמי עוזר לי לראות את כל התפישות שהיו לי עד היום, את כל הדפוסים שכבר כל כך לא מתאימים לי.

כל ההתבוננות הזאת עוזרת לי לראות מה אני רוצה להשאיר, מה אני רוצה לשחרר באמת באמת. ואז בעצם דברים מתחילים לקרות. הציפיות לבד ומבלי שננסה בכוח מתמוססות, והדברים מסתדרים מעצמם..

ויש לי גם שאלה אליכם: מה הקושי הכי גדול שלכם בלצפות למשהו שלא מתממש? ממש אשמח לקרוא את התגובות שלכם ולענות חזרה