Image Image Image Image Image Image Image Image Image

2015 אוגוסט

כל העדכונים האחרונים מהבלוג

30 אוגוסט

By

No Comments

זו הסיבה שהאנשים השליליים עדיין נמצאים בחייך

30 באוגוסט 2015 | By | No Comments

הכוונה רוחנית

כאנשים שצועדים בדרך של התפתחות אישית ורוחנית, אנחנו נופלים לייאוש, כאשר אנו עושים את העבודה הרוחנית, אך אנשים שליליים עדיין נשארים בחיינו. ואנחנו תוהים בינינו לבין עצמנו, מדוע הם עדיין שם? האם הם לא היו אמורים כבר להיות במקום אחר? האם אנחנו כבר לא היינו אמורים להיות במקום אחר? מדוע הם פשוט שם ועדיין נוגעים לנו בנקודות הרגישות ביותר?

עולה בתוכנו תחושה של אשמה עצמית, על כך שעשינו כבר צעדים משמעותיים, קראנו ספרים, ניקינו דפוסים שליליים, מדטנו והתפללנו, ועדיין בכל פעם שאנחנו פוגשים בהם שומעים עליהם או נזכרים בהם, אנחנו מרגישים ישר בחוסר נוחות, והאשמה גדלה, כשאנחנו מתרגזים, מתפרצים או בוכים בעקבות אותם מפגשים או זיכרונות.

ואז, בגלל שאנחנו כבר יודעים שכולנו מאוחדים, אנחנו מנסים לאהוב אותם בכוח. הטעות שלנו, היא שזו עוד אחת מהדרכים המניפולטיביות של האגו, לגרום לדברים לקרות. אנחנו חושבים שאם כבר עשינו כברת דרך, אנחנו כבר אמורים לאהוב אותם, אך עדיין כועסים על עצמנו כשאנחנו נכנסים למוד של הקורבן כשאנחנו נזכרים בהם. למה? כי מצב אחד, להיכנס למוד של הקורבן כבר מרגיש לא טבעי וקצת מזויף, אבל מצד שני, אנחנו עדיין כועסים…וזה כל היופי של התהליך.

אצל מי נמצא המפתח לחופש?

בקורס בניסים, יש את הדימוי של המפתחות והכלא. כשאני שופטת את האדם שאני לא אוהבת, אני סוגרת אותו בתא הכלא של השיפוט שלי, המפתחות נמצאים אצלי, אבל מי זאת בעצם שצריכה לשמור כל הזמן על המפתחות בכדי שהוא לא ייברח? את מי זה משאיר בעמדת התגוננות ושמירה תמידיים? האם זה שאני שופטת אותו גורם לי להיות רגועה יותר, שלווה יותר? האם זה גורם לי להקרין שמחת חיים? השמירה וההגנה הנצחיים על השיפוטיות שלי, משאירים אותי באותו תא כלא בדיוק. מי נשפט בסופו של דבר, אני או אתה? נקודה חשובה למחשבה.

"בכל פעם שאתה נמצא עם אח, אתה לומד מה הנך כי אתה מלמד מה הנך. הוא יגיב או בכאב או בשמחה, בהתאם לסוג המורה שבדרכיו אתה בוחר ללכת. הוא ייכלא או ישוחרר על פי החלטתך, וכך גם אתה". (פרק 8 : 3 רומי : פיסקה 5 – תודה לקרן ובתיה המדהימות)!

"עוד לא סלחת"? 

בתהליך של השינוי, בתהליך של הסרת המכשולים שלנו לשלווה פנימית, אנחנו כועסים על עצמנו כשאנחנו רואים את האהבה כמשהו לא שלם, כאילו שמישהו עומד עם סטופר מעלינו ואומר, "נו עוד לא סלחת"? "עוד לא הגעת לאהבה ללא תנאים"? "יש לך עוד ים עבודה, אני לא מקנא בך"…לאהבה יש סבלנות אין קץ. לנו יש סבלנות אין קץ, הכל בסדר, אף אחד לא מלחיץ מלבד האשמה העצמית שלנו. הדרך לשחרר את נקודת המבט הזו היא פשוט להגדיל את הנכונות, תוך כדי תהליך.

מה שבטוח הוא שזה לא יעזור לומר לאותו אדם (ושוב, מדובר על אותם אנשים שאנחנו במודע, לא רוצים שיהיו יותר בחיינו) שאנחנו אוהבים אותו בכוח, בזמן שיש לנו גוש של תיעוב בגרון, אכזבה, ציפיות שלא הגשמנו. האהבה לא מבקשת מאיתנו לרמות את עצמנו. כל עוד אנחנו לא מרגישים שחרור שבא ממקום אמיתי שבאמת רוצה והתרחבות בלב, אנחנו יכולים לבקש מהמורה הפנימית שלנו, לראות אותו מתחת לטעויות שלו, לראות אותו מתחת לדברים שהוא בחר להגיד או לעשות בזמן שאנחנו חושבים עליו.

שני הצדדים מרגישים, גם באופן לא מודע, כשזה מגיע ממקום לא בשל ומאולץ.

אז מה אנחנו יכולים לעשות?

איך לשחרר אותם אחת ולתמיד מהחיים שלנו?

אנחנו לא אמורים לאהוב אותם בכוח

אנחנו לא אמורים לקשט את המציאות ולנסות לייפות אותה

אנחנו לא אמורים להסכים לקבל התנהגות מזיקה פיזית או נפשית וגם לא להסכים להיות שם כקרבן כשהאנשים השליליים משליכים עלינו את ה – $%&%# שלהם!
אך אנחנו כן יכולים לבחור לראות בדרך אחרת, זה הדבר הנשגב ביותר שניתן לנו, וזה באמת עובד. להמשיך ולעבור עם עצמנו תהליך של שחרור מלא של כל מה שאותו אדם או גורם, מפעיל אותנו בתוכנו. התכונות שאותם אנחנו לא מקבלים בו, (שנאה, קנאה, כסף, כבוד, אהבה נכזבת, אכזבה, חוסר אהבה) הם אותם היבטים שלא מוארים בתוכנו, או מזכירים לנו משהו מהעבר שלנו שממשיך להקרין את עצמו שוב ושוב לעתיד וגורם לנו לא להבחין במקור של העניין, אלא רק בבעיה עצמה.

הנשף

היו ימים רבים, של תסכול וייאוש כשהייתי בהתמודדות עם אנשים לא קלים ולא אמינים בחיי, ואז ברגע אחד של נכונות, שבו הסכמתי לוותר על צורת ההסתכלות שלי והתחייבתי באמת, מהלב, ההדרכה הפנימית הראתה לי נשף מסיכות גדול, שבו כל האנשים באולם, רוקדים בשמחה, היו על פניהם מסיכות של קורבן ושל רשע וכולם היו קשורים אחד לשני בחוטי זהב, מה שהיה מאוד בולט בנשף הזה, הוא שכולם יחד הסכימו על ריקוד מסוים שבו, כל אחד אחד רואה את עצמו בתפקיד שהוא ייעד לעצמו, הריקוד נמשך שנים רבות, אך הרקדנים לא התעייפו והמשיכו לרקוד בזוגות, כשהם מתעלמים לחלוטין מהזמן, או מהחוטים שקישרו ביניהם.

בסיום הנשף, קול מלטף וסמכותי אמר שאין צורך כלל במסכות, אין צורך ומעולם לא היה. באותו רגע כל הנוכחים באולם, הורידו את המסכות, ובשבריר שניה, המסכות, השמלות והחליפות התאדו וכל האנשים הפכו לנקודות אור.

משחק התפקידים נגמר

וכולם השתחררו בדרך מלאה, כולם הבינו שהזמן בנשף היה רק אשליה שהם בחרו להיאחז בה, אבל שאפשר ללמוד ממנה מי הם באמת. אפשר להפוך את המסע הזה בחיים למשהו אחר, למשהו שהכי כיף לקום עבורו בכל בוקר. כל מערכות היחסים שלנו הן משימות באהבה עצמית ובהיזכרות מי אנחנו באמת.

השאלה היחידה שעלינו לשאול את עצמנו היא:

האם אני נכון לראות את אותו אדם אפילו מעט, אפילו באחוז אחד קטן בדרך אחרת על מנת לשחרר את עצמי לחופשי?

 נקודת אור לשבוע הקרוב:

תקשור

פגישת הכוונה רוחנית:

אם התלבטת האם לקבוע פגישה אישית לקראת השנה החדשה, להכניס אנרגיה ויותר זרימה לתחומים שאותם רצית לשנות ולשחרר מהשנים הקודמות, אפשר להזמין ולתאם כאן. (הפגישות מתקיימות בחודש ספטמבר)

את/ה מקבל/ת כלים פרקטיים להפסיק להתמקד ברמת הבעיה שממנה מרגישים תקיעות תמידית, ולהתחבר למקור הפתרונות שקיים בתוככם אשר ממנו מרגישים חופש, בהירות ומוטיבציה.

תקשור

 

21 אוגוסט

By

No Comments

10 שנים בלעדייך

21 באוגוסט 2015 | By | No Comments

לפני המון המון זמן, לא זוכרת בדיוק מתי, חשבתי איך זה יהיה 10 שנים בלעדייך?
10 שנים שבהם עברנו כל כך הרבה, כל כך הרבה בלעדייך,

10 שנים של יום אזכרה שמיד יום לאחריו יש יום לי יום הולדת…
כאילו הייתה לי הרגשה ש 10 שנים בלי אבא זה כל כך הרבה זמן, שעד אז הכל יחלוף.

אז זה לא בדיוק ככה, זה הרבה הרבה מעבר לזה.
ב 10 שנים האלה, למדתי בזכותך…

מה זה לאהוב כשהלב שלך נסדק
מה זה להרגיש געגוע ששום דבר שקיים בעולם לא יכול למלא
מה זה למצוא תקווה במקומות שבהן כל דלת נטרקת
מה זה לדבר איתך כשאתה לא פה, אבל לדעת שאתה פה יותר מכל מקום אחר
מה זה לרצות חיים פשוטים, בזמן שהכל מבחוץ נראה לוחם וסוער

מה זה לרצות כל כך לזהות אויב כאח
מה זה להישבר וליפול ולקום שוב בכל פעם מחדש
מה זה לבכות בכי טוב ומשחרר, כזה שמגיע מהבטן ושהדמעות לא מפסיקות לרדת.

מה זה לשמוח, לשמוח באמת מהלב, בלי לתלות אושר או שמחה בשום דבר חיצוני.
מה זה להסתכל על השמיים סתם, בלי סיבה מיוחדת ולהתפעל מהיופי שלהם או לשבת על הדשא , להתבונן ולהרגיש את הטבע כפי שהוא באמת.

מה זה להתחייב למצוא את האמת ורק את האמת, מבלי להתפשר.
מה זה להוציא את כל המגננות, הרגשות הרעילים והשריון מבלי לפחד
מה זה לתת לאלוהים להוביל את החיים מבלי לחשוש יותר, ולדעת שזה הדבר הכי אחראי שיש.

מה זה לבטוח שבכל הדברים הקשים ביותר יש את המתנות הגדולות ביותר.
מה זה להסתכל לילדים שלי בעיניים ולדעת שלכל דבר יש המשך
מה זה להקשיב לדברים שנאמרים מתחת למילים ולמצוא שם את האמת.

אוהבת אותך לנצח אבא!

11872208_1028157697236452_8470124896007475215_o

נילי ווצ'ינה

 

כתבו גם מכתב משלכם:

אתם יכולים לכתוב גם מסרים לאנשים שאתם מתגעגעים אליהם, פשוט, מהלב, בלי לערוך יותר מידי, בלי להתאמץ יותר מידי, פשוט להוציא את הכל על הדף.

אם אתם מרגישים את הצורך גם לשתף אותי במה שכתבתם, אשמח לראות מאוד, כאן בתיבת התגובות, וכך נוכל ליצור שרשרת מכתבים לאנשים היקרים לנו ולסגור מעגלים.

16 אוגוסט

By

4 Comments

רוחניות – מה לעשות כשמאבדים אמון?

16 באוגוסט 2015 | By | 4 Comments

כמה פעמים חווינו נפילה בדרך הרוחנית שלנו?

יכול להיות שאנחנו מחפשים את הדרך שלנו, יכול להיות שכבר מצאנו, אבל בשני המקרים יש משהו אחד שהוא בלתי נמנע, ואלו הרגעים שאנחנו מאבדים את האמון.

אין דרך נכונה או לא נכונה, אבל בכל דרך שהיא אנחנו חווים עליות וירידות.

אחרי כל נפילה אנחנו יודעים שאנחנו גם קמים.

היו לנו רגעים של אמון מלא, ופתאום משהו קרה, בהתחלה לא ממש נכנענו לחוסר האמון, אבל הקול הפנימי הזה שמנסה להראות לנו שהמציאות היא דראק אמר לנו, "אמרתי לך".

יכול להיות שמישהו אמר לנו משהו שפגע בנו, או שאנחנו תוך כדי שיחה עם מישהו מרגישים, שלא משנה כמה עבודה עשינו, אנחנו לא מרגישים את החוזק  הפנימי הזה שהרגשנו לפני הנפילה. אנחנו מרגישים שאין ערך למה שכבר עברנו, והמשהו הזה הזכיר לנו פתאום שיש עוד כל כך הרבה עבודה, ושאם יש כל כך הרבה עבודה, אין בכלל עוד למה להתאמץ, ושאם אין עוד בכלל למה להתאמץ אין תקווה, ושאם אין תקווה אין משמעות לכלום, ואם אין משמעות לכלום, ומשם, הדרך לשום מקום מובטחת.

#אז מה עושים?

זה חלק מהדרך שלנו, זה חלק מהתהליך שלנו, זה מה שעוזר לנו להמשיך ולגדול בדרך. אם הכל היה מושלם, תכלס, מה היה לנו לעשות פה? המצב כפי שאנחנו רואים אותו עכשיו, בעיניים הפיזיות שלנו, הוא לא ככה, הוא לא מושלם. אבל מנקודת המבט של האני השלם שלנו, הכל באמת מושלם, המשימה שלנו היא לגלות את המושלמות שלנו ואת האחדות שלנו עם השלם הזה.

#מה דורש ריפוי מבפנים?

את זה אנחנו נדע ברגע הבא כשנרגיש – עצב, כעס, חוסר אונים, רצון לבכות, רצון להטיח האשמות במישהו, רצון לשלוט על איזה שהיא תוצאה או מצב, שנאה עצמית.

בכל פעם שאנחנו מרגישים את זה, זה לא אומר שאנחנו צריכים לתת לרגשות האלה להוביל אותנו, אלא להיפך, אנחנו אמורים לעבוד עם המקומות האלה כדי לרפא אותם.

ריפוי הוא הדרך שאנחנו עושים בשביל מפחד לאהבה.

איזה מחשבות רצות לנו בראש כשאנחנו חווים את הרגשות האלה?

לפעמים, אנחנו מפחדים לראות.

גדלנו על תפיסה שלהיות רוחני זה להיות אדם רגוע. כל עוד אנחנו נמצאים בכדור הארץ ומקומות של דואליות, טוב ורע, צדק ואי צדק, אנחנו מתמודדים עם דברים שקורים לנו מבפנים ואנחנו לא תמיד מוכנים לראות אותם. לראות אותם זה לקחת עליהם אחריות ולשנות אותם.

#ולמה זה הדבר הכי הכי מדהים וטוב ומעולה שיכול לקרות לך?

כי אז, אנחנו יכולים לשים לב, שמבלי שראינו בכלל, אנחנו מתנהלים מהמקומות הכואבים האלה.  אנחנו מתנהלים מהמקומות שאנחנו לא אוהבים בעצמינו. ממקומות של נזקקות, של רצון לאישורים, של חוסר בטחון, של רצון לשלוט, מפחד להישאר לבד. אז מה עדיף לנו בעצם? להתנהל מהמקומות האלה ולא לדעת מזה, או לראות את זה ולהבין איך שרשרת האירועים מתרחשת בחיים שלנו מהרגע של המחשבה עד לרגע של התוצאה שאנחנו רואים?

 

#אז מה לעשות בפעם הבאה כשמישהו לוחץ לנו על הכפתורים שמפעילים אותנו?

1. לשנות את הדרך שבה אני רואה אותו. ממישהו שאני רוצה להתקיף חזרה בין אם במחשבה או בין אם במילים, לשאול את עצמי, מה האדם הזה מראה לי כרגע על עצמי?

2. לבקש מההדרכה הפנימית שלנו להוביל אותנו למחשבה הזאת שתראה לנו מאיזה מקום אנחנו מתנהלים בהקשר למערכת היחסים הזאת?

אהבתם את הפוסט הזה?

שתפו אותו עם מישהו שיכול להיעזר בו. (חברים, קרוב משפחה, מישהו שחווה עכשיו תקופה של שינוי והוא רוצה לקבל הכוונה מנקודת מבט גבוהה על המצב).

 

 

 

 

04 אוגוסט

By

2 Comments

לצחוק על הרעיונות המטורפים של האגו

4 באוגוסט 2015 | By | 2 Comments

קורס בניסים

לאהבה העצמית שלך, יש השפעה עצומה על כל תחומי החיים שלך. האהבה העצמית שלך מגיעה איתך בבוקר לעבודה, לכל שיחת טלפון, לכל אינטראקציה במערכת יחסים, לכל מבט שאת שולחת במעלית או ברחוב באופן אקראי או מכוון,  לאוכל שלך וגם לאנרגיה שמוקרנת מהגוף הפיזי שלך.

כדי להיות במקום שאת רוצה להיות, את תצטרכי לאהוב ולחבק את עצמך ולחשוב רק  מחשבות עדינות על עצמך. כן, אני יודעת שעכשיו את חושבת שזה נשמע ניו אייג'י מידי, אבל עדיין בתוך תוכנו, אנחנו יודעות שקיים צליל הרחוק הזה, של הנשמה שלנו, שמנסה להזכיר לנו מי אנחנו באמת בכל רגע ורגע.

אני חושבת שאפשר להתבונן על כל יום שאנחנו חיות בו, בשני אופנים. בראשון, כשאנחנו זוכרות מי אנחנו, ובשני שאנחנו בשיכחה. הדבר היפה ביותר הוא לחבר בין השניים ולראות כמה כיף להיזכר בשקט הפנימי שלנו, בזמן שבחוץ אנחנו רואות כאוס ובלגאן. הדבר הטוב ביותר שאנחנו יכולות לעשות עצמנו זה לצחוק. על מי לצחוק? על הרעיונות המטורפים שהאגו מנסה למכור לנו בקשר לעצמנו.

הנה 2 דברים סופר חשובים שעזרו לי ועדיין עוזרים להיות במקום של יותר אהבה עצמית ואני רוצה לשתף אותך בהם:

#לזהות את האגו ו"להיקרע עליו מצחוק"

לפי הקורס בניסים, הדרך לראות את עצמנו כפי שאנחנו באמת, היא דרך התבוננות על העולם החשוך של האגו שלנו ועל הרעיונות המטורפים שלו. ולא רק לראות אותם אלא גם לצחוק עליהם. פירוד, אשמה, שיפוטיות, מחשבות תקיפה, שנאה עצמית וכו'…אם הכל בסופו של דבר הכל מתקשר אלינו, וכל אדם או מצב מראה לנו מה שקורה בעולם הפנימי שלנו, אנחנו יכולות או לצחוק, או לבכות. גם שניהם זה ממש משחרר. אנחנו לא יכולים יותר להכחיש את החשיכה שבנו, עלינו להגיע עם החשיכה הזו, בדרך של התבוננות נטולת שיפוט עצמי, עד שנמצא את הכפתור שמדליק את האור. עד שנמצא את הכפתור שנוגע בנו בנקודות הכי עמוקות, וכן, גם בנקודות הכי כואבות, שנוכל לזהות איפה אנחנו בדיוק פועלות ממקומות של נזקקות, של פחד, של אשמה ואז פשוט לרפא ולוותר על המקומות האלה. וזהו תהליך הריפוי. מהמקום הזה, יש לנו תקווה ליצור עתיד שונה ממה שחווינו עד עכשיו.

#להסכים לקבל את הגדולה שלך

כמה פעמים קרה שרצית ממש ממש להצליח במשהו והרגשת שאת באה מנקודת פתיחה נמוכה מידי? או מנקודת פתיחה גבוהה מידי?

דוגמא לנקודת פתיחה נמוכה:  שחשבת, "הנה, אני יכולה לעשות את זה אבל עשו את זה כבר לפני? מישהו אחר יקבל את מה שאני רוצה כי אין מספיק לכולם, כי היא / הוא עושים את זה טוב יותר? אין לי מספיק משאבים כדי להצליח במה שאני רוצה"…וכאילו כל החלומות שלנו מקבלים את הלא! לא! לא! את לא יכולה לעשות את זה, שחררי, עזבי, ותרי.

דוגמא לנקודת פתיחה גבוהה: אני נכנסת לחדר ואני יודעת שאני יודעת יותר. "אני יותר טובה, אני הספקתי לעשות את זה ואת זה ואת זה, מה אתם מבינים בכלל? אחחח, בא לי כבר לחזור הביתה, מעצבן לי להיות פה עם אנשים שנמצאים היום איפה שאני הייתי פעם". עד שהמטרה האמיתית שלשמה התחלת לחשוב על החלומות שלך התפוגגה בתפיסות השגויות של האגו.

ולמה הכוונה בדיוק? כשאני ממש רוצה שמשהו יתקדם בחיים שלי, אני כל כך בלחץ שאני שוכחת לכוון את הרדיו הפנימי שלי למרכז. אני מתייחסת למצב ולאנשים המעורבים בו כאילו הם גדולים ממני כי הם הספיקו יותר, כי להם יש יותר "קרדיט בחיים הארציים" כמו ספרים, המון מוצרים דיגיטליים, הרצאות לקהלים רחבים, בזמן שאני עדיין חושבת על המבנה של הספר שלי וכותבת לאט לאט. או שאני רואה את עצמי גדולה מהם כי אני הספקתי יותר מהם, אני מבינה הרבה יותר מהם וכו'…האגו תמיד ינסה להראות לי שאני גדולה או קטנה אבל לעולם לא שווה. שוויון עבורו זה הסוף. זה למשל רעיון אגו שאפשר לצחוק עליו מאוד: " אני גדולה ממך או שאני קטנה ממך". אבל עד שצוחקים עליו, אנחנו בוכים הרבה. בוכים על הזדמנויות שאנחנו מפספסים, על בזבוז של אנרגיה שגורמת לנו להרגיש מותשים, גם אם הדמעות לא יוצאות החוצה.

אני רוצה להרגיש את הגדולה שבי אבל לא נוח לי כי האגו משבש את המהות של גדולה אמיתית. הוא גורם לנו לחשוב שלהיות בגדולה שלך זה להתנשא. הורגלנו לחשוב שזה כל כך מתנשא, כל כך למעלה, כל כך גבוה שבסוף נישאר לבד וכולם יישארו שם למטה ב"חיים הרגילים והמשעממים"… אז זה מה שהאגו מנסה שנחשוב על עצמנו. כל כך מיותר, כל כך לא נכון, אנחנו כל כך מרגישים מזאת מהות של אהבה אמיתית כשאנחנו מביטים על האדם שעומד מולנו ורואים בו את עצמנו! לגמרי את עצמנו, שווה בשווה. לא גדול מידי, לא קטן מידי, אלא בדיוק באותו גובה, שנינו יחד הגענו מאותו מקום ואנחנו שבים לאותו מקום.

ואם נתבונן על זה ממש ממש מקרוב, נראה שזה קורה לנו בייחוד כשאנחנו מנסים לעבוד על אהבה עצמית, או להציב מטרות, או להתמיד במשהו שממש חשוב לנו.

איך הרעיונות האלה מגבילים אותנו? איך את מרגישה שהרעיונות האלה מגבילים אותך? תרשמי לי כאן בתגובות למטה, ואני אגיב לך בחזרה.