Image Image Image Image Image Image Image Image Image

2018 יוני

כל העדכונים האחרונים מהבלוג

28 יוני

By

No Comments

ההופעה של א-הא בישראל – חלומות מתגשמים גם אחרי שנים

28 ביוני 2018 | By | No Comments

כשתמי אחותי ואני היינו קטנות, כל העולם שלנו היה מלא במוסיקה. מוסיקה עזרה לנו להתמודד עם הכל. אני זוכרת סיטואציות שבהן היינו בלחצים כל כך גדולים, שהבריחה היחידה והשפויה שלנו הייתה, להקשיב למוסיקה, לשיר, לכתוב או לצייר. כל מה שתמי אהבה לשמוע, אהבתי גם. היא מבחינתי הייתה האחות הגדולה, הדי ג'יי, והאדם עם הטעם הכי טוב במוסיקה.

תמי אהבה את ג'ורג' מייקל, וגם את ווהאם כמובן, ובגלל זה גם אני.

תמי אהבה את מדונה, דוראן דוראן, א-הא, וגם אני.

ורק בגיל ההתבגרות, התחלתי להתחבר לסוגי מוסיקה שונים ולמצוא את המקום שלי. אהבתי להקשיב למוסיקת רוק. אקסטרים היו הלהקה האהובה עליי, מיד אחריהם אירוסמית, ובמקום השלישי היו מטאליקה.

עד היום אנחנו שולחות שירים אחת לשניה, ובתחתית של הלינק כותבות, "את חייבת לשמוע". "תגידי לי מה חשבת", ותמיד יש בינינו את הכבוד ההדדי הזה למוסיקה. אנחנו מכבדות אחת השנייה דרך ההאזנה לשירים שאנחנו בטוחות שהשנייה תאהב. הקשר שלי ושל תמי תמיד היה טוב, והוא רק הלך והתחזק עם השנים. בבסיס שלנו תמיד היינו אחת בשביל השנייה, כאילו היינו ישות אחת, אני לא יכולה להסביר במילים כמה אני אוהבת אותה, ובטוחה בכמה שהיא אוהבת אותי. תמי תמיד הייתה זאת שמעודדת אותי שהרגשתי לבד, שהרגשתי מכוערת, שהרגשתי לא אהובה, דחויה, לא רצויה. תמיד כל מה שהיא אמרה לי, היה מלא בתקווה. את תראי שבגיל 18 את תהיי כך וכך, ותמיד למילים שלה היו השפעה חיובית על המקום הזה בתוכי שרצה שהכל יהיה בסדר. היא אף פעם לא הייתה פסימית, ותמיד כל הדברים החיוביים שהיא אמרה לי שיקרו, קרו. בתור ילדה, הייתי זקוקה למילים האלה. הייתי זקוקה למישהו שיעזור לי לעלות למעלה ולקוות לדברים טובים. במשך כל השנים לאחר מכן, החיים שלנו היו מלאים בשיעורים לא פשוטים, בייחוד לאחר שאבא שלנו נפטר. ותמיד לא משנה מה, חיזקנו אחת את השניה.

בתחילת החודש, תמי שלחה לי הודעה. מה את עושה ב 21 ליוני? בדקתי ביומן, ואמרתי לה שאין לי משהו מיוחד באותו יום. "יופי, כי קניתי לנו כרטיסים להופעה של א-הא, מתנה ליום הולדת שלך". אני לא יודעת למה, אבל התחלתי ישר לבכות. הכל עלה לי שוב, כל הילדות שלנו, כל המקום שנתנו למוסיקה בחיים שלנו, כל ההתמודדויות. רציתי כל כך שהיום הזה של ההופעה יגיע. חיכיתי כל כך, וזה היה שווה כל רגע. הגענו לפארק רעננה, וכבר שראיתי את הבמה עם כל הציוד והכלים של הלהקה, התרגשתי.

קצת לאחר מכן עלה הזמר אדם להופעה ממש מרגשת ויפה, אחר כך עלו החברים של נטאשה עם הופעה מעולה, ואז בערך בתשע וחצי, עלו א-הא. הקהל השתגע, כולם התלהבו, הסאונד היה מאלף, התאורה מיליון דולר, ואנחנו חזרנו להיות הנערות שרק רוצות לשמוע מוסיקה וליהנות. מוסיקה כדי לחיות, או לברוח מהתמודדויות, או פשוט להכיל את הכאבים של החיים באיזה שהיא דרך.

הם שרו הרבה שירים שלא הכרנו, והרבה שירים שאהבנו מאוד. הם שרו את, The sun always shine on T.V, ואת Hunting Hige and low…חיכינו כל כך לשיר, Take on me, ובסוף ההופעה הוא סוף סוף הגיע. מכירים את זה שאתם לא מאמינים שאתם רואים משהו ולא מאמינים שזה קורה במציאות? עכשיו, לא ידעתי אם רק להתבונן ולהיות אחד עם המוסיקה, או לצלם וידאו, ולרגעים פשוט איבדתי את הרגע, כי לא ידעתי איך להכיל אותו במלואו. הם נראו בדיוק כמו שהיינו ילדות, ואפילו טוב יותר. והדבר היחיד שיכולתי לחשוב עליו היה, כל כך הרבה זמן חיכינו לשמוע את השיר הזה בלייב, והנה דברים מתגשמים לפעמים גם אחרי הרבה שנים, יותר מעשרים. לשנייה כעסתי על עצמי ואמרתי, אל תחזרי לדפוסים ישנים, תהני מעכשיו, אל תחשבי על וידאו, איך זה ייראה, זה הורס את החוויה, אבל בסוף צילמתי ביד אחת ובכל שאר ההוויה שלי הייתי שם J יש תמיד משהו מרגש בהרמוניה שנוצרת כשכמה אנשים חוברים יחד ונותנים למוסיקה לעבור דרכם, החיבור הזה הוא לא סתם. זה חיבור שנקבע הרבה הרבה לפני כן. המוסיקה מעוררת בנו ריפוי טבעי, ומזכירה לנו את החיבור האמיתי שלנו אחד לשני. וזה היה הזמן שלנו ביחד. אני רק מוקירה את הרגעים האלה בחיים, שבהם מרגישים את הביחד, ונותנים לכוח גדול יותר להוביל אתה הדברים, כי כשנותנים את זה, אנחנו מובלים בדיוק למקום שאליו אנחנו אמורים להגיע. לחוויה של אהבה.

 

מחשבות אוהבות

18 יוני

By

No Comments

תקשורת עם הילד הפנימי

18 ביוני 2018 | By | No Comments

הילד הפנימי שלנו.

הרבה פעמים אנחנו מרגישים שפצעים מהילדות שלנו מונעים מאיתנו להיות איפה שחשבנו שמגיע לנו להיות היום. פצעים רגשיים שעד היום מונעים מאיתנו להיות במקום של שלווה והשלמה. אולי זאת נקודה ספציפית, משהו שקרה במשפחה, או משהו שנאמר לנו. משהו שרצינו לעשות ולא הצלחנו, מקומות שלא האמינו בנו בתור ילדים.

המצב הטבעי שכולנו נולדנו איתו, הוא מצב של אהבה. באנו ממקום של אהבה, ביטחון ושלמות. אהבה ללא שום תנאים או שיפוטים. אבל בגיל מסויים, משהו קרה. באיזה שהוא שלב, הבנו שלא הכל מושלם כמו שחשבנו. עד לאותה נקודה היה נראה שהכל מושלם כי לא חשבנו על חוסר שלמות. ומאותו רגע, כאילו משהו נשבר בנו, ונראה שהוא איים על השלווה שלנו. והשכל אומר לנו בעצם שהתעוררנו לעולם האמיתי.

 מחשבות אוהבות

ובגלל שאנחנו באים ממקום כל כך תמים ואוהב, הרבה פעמים זה נראה כאילו החיים שלנו נחלקים לשניים. מה שהיה עד אותו יום, ומה שקרה שגרם לנו להרגיש שזכוכית התנפצה ולא ידענו שאנחנו בתוך איזו שהיא אשליה או בחשיבה שהכל מושלם.

מה שאני רוצה להגיד היום, שזה ההיפך. דווקא עד לאותה נקודה היינו בהוויה האמיתית שלנו. עד לאותה נקודה, היינו במקום הרבה יותר ממשי, אמיתי, שלם, ומאותו רגע כאילו עברנו איזה שהוא פירוד מהמקום הזה. כשאנחנו עושים תהליכי מודעות וחיבור לילד הפנימי, או כשאנחנו מתרגלים מדיטציה, יוגה, תפילה או את הקורס בניסים, אנחנו בעצם מנסים להשיב לעצמינו את החשיבה המאוחדת הזאת. חשיבה של שמחה ואחדות. מדובר פה על רמת חשיבה. ומאותו יום, התחלנו להתחבר למערכת השיעורים שלנו, ולכישורים שבאנו לפתח כאן.

לאף אחד מאיתנו לא הייתה ילדות קלה

ובעצם מאותו רגע שקרה אותו מקרה, זה יכול להיות שההורים שלנו התגרשו, יכול להיות שאחד ההורים אמר לנו איזה שהוא משפט שעד היום אנחנו זוכרים כי הוא מהדהד לנו באוזניים. אנחנו רואים את זה שוב ממש כמו בטלנובלה שחוזרים בזמן אחורה ורואים את כל הדמויות והנפשות הפועלות.

והיום, אם נתבונן על החוויה הזאת שחווינו, נראה שמעורבים בה אשמה ובושה. בושה של הילד הפנימי שלנו שמרגיש שהוא לא בסדר, או שבגללו קרה מה שקרה. או אשמה על כך שאנחנו מאמינים שהיינו צריכים לנהוג אחרת, או שהטילו עלינו אחריות מאוד גדולה ולא הצלחנו לעמוד בה אז עד היום אנחנו מרגישים שנכשלנו.

בושה ואשמה

הבושה והאשמה של הילד הפנימי שלנו, מלווים אותנו היום, כשאנחנו רוצים ליזום משהו חדש, ליצור, למצוא זוגיות, לתקשר אחד עם השני, להתקבל למקום עבודה, להצליח בעסק או להגשים מטרה שחשובה לנו. כמו קול פנימי שמזכיר לנו את האשמה הזאת ואת הבושה.

ודווקא אם כן נתקשר עם הקול הפנימי הזה, וכן נקשיב לו, אנחנו נראה הרבה פעמים שזה מגיע מהפצע של הילד הפנימי. כמובן שלאף אחד לא הייתה ילדות מושלמת וזה משהו שלדעתי משותף לכלל בני האדם בעולם, לכולם היה משהו שמשפיע עליהם עד היום. החיסרון באבא, הרצון שאמא תאשר ותאהב, הרצון שיקבלו אותנו כמו שאנחנו…

התקשורת הזאת עם המקום הפצוע יכולה לשנות את ההתמקדות שלנו מרמת הפצע, למקום של פתרון וריפוי. לראות אותו, להתבונן עליו ללא חשש. זה ממש קול של קריאה פנימית לאהבה. מקום פנימי שרוצה שנתייחס אליו.

אז לכל אחד יש את הילד הפנימי שבו, ואנחנו יכולים בהחלט להתחיל לנהל דיאלוג פנימי איתו ולראות מה באמת קורה שם בתוכו. פשוט לפנות לילד הפנימי שלנו ולהתחיל לתת לו מקום, לתת לו לבטא את הרגשות שלו, את המילים שלו, את הרגשות והפחדים שלו. לקחת אותו או אותה יד ביד לטיול במחשבה, ופשוט להקשיב.

יצרתי גם טיפול להקשבה וריפוי לילד הפנימי שלנו, ואפשר לרכוש אותו כאן להורדה: 

טיפול לריפוי הילד הפנימי

10 יוני

By

No Comments

תתארו לכם איך היו נראים השמיים יום לפני שנולדתם

10 ביוני 2018 | By | No Comments

תתארו לכם איך השמיים נראו יום אחד לפני הלידה שלכם. איזו התרגשות גדולה הייתה שם, כל הפמליה של הנשמות שאתכם ידעה שאתם יוצאים למסע שכבר הייתם בו, אבל הפעם בחרתם לחדד ולפתח עוד כישורים לחיים בתוככם. הם התרגשו גם בשבילכם וגם בשביל עצמם. כי ידעתם שאתם יחד כקבוצה, הולכים להגיע יחד לגבהים חדשים, למקומות חדשים שלא הכרתם, לעזור אחד לשני לשייף את היהלום הפנימי שלכם. אולי קבעתם שתהיו משפחה? אולי קבעתם שתהיו אמא של, אבא של, בן של, בת של… מה שלא קבעתם, ידעתם שההתרגשות שאתם מרגישים עכשיו, תהיה העוגן שלכם כשתהיו כבר בחוויה של החיים בכדור הארץ.

מה שידעתם יום לפני שהגעתם לכאן, זה שתשכחו את כל מה שידעתם בשמיים. ידעתם שתשכחו את האהבה האינסופית וחסרת התנאים שיש לכם אחד כלפי השני בשמיים. ידעתם, שתהיו גם אולי אויבים. ידעתם שהיחסים ביניכם יהיו מורכבים. ידעתם שתרצו כל כך לבקר אותם, כי הם יראו לכם כל כך לא הוגנים, לא מבינים, משוגעים וחסרי היגיון, קשים. אנשים קשים. אנשים שלא אכפת להם מכם ומהרצונות שלכם. ידעתם שיהיה לכם קשה להיזכר. אבל ידעתם שזה אפשרי, והבטחתם, שלא משנה כמה קשה יהיה כאן, אתם תזכירו אחד לשני את הבית האמיתי שלכם. ידעתם שלבית שיש בתוככם, אתם חוזרים יחד.

לכולנו יש שיעורים שבאנו ללמוד כאן. לכולנו יש הסכמים שסוכמו מראש על ידי הדרכה גבוה יותר שקיימת בתוכינו ושייכת לתכנית שמובילה אותנו בחזרה לאהבה. כיוון שאם בשכל שלנו החלטנו לפני שנים ועידנים, שאנחנו לא המהות האלוהית שלנו, זה מה שהבאנו לחוויה שלנו, ואז יצרנו בתוכינו את הפירוד. פירוד מאלוהים, ופירוד אחד מהשני. וכדי להגיע לתודעה של האחדות, שבה כל השכלים שלנו מחוברים, אנחנו עובדים, מחדדים, משייפים, נזכרים ושוכחים. שוכחים ונזכרים. באנו לכאן להפוך לאומנים בהיזכרות, וכדי להפוך לאומני היזכרות, אנחנו צריכים לשכוח, אחרת לא נדע שנזכרנו. אנחנו לומדים וגדלים דרך השיעורים שלנו. לכן, כשיש לנו נושא מרכזי בחיים, כמו נניח הערכה עצמית, משהו שאני עובדת עליו כמשימת חיים, אנחנו נפגוש את כל המקומות שבהם אנחנו לא מעריכים את עצמינו, וכל הנושא הזה יעלה מול ההורים, בני זוג, אחים, חברים, ותמיד נרגיש שיש איזה דמות מרכזית שנוגעת לנו בפצעים, דווקא במקום הזה. אנחנו נרגיש שזה פוגש אותנו כבר מהילדות. בואו ניזכר ברגע הראשון שבו הרגשנו שלא מעריכים אותנו. שלא רואים אותנו, שלא רואים אותנו כמו שאנחנו רוצים שיראו אותנו. זה לא שהם לא מעריכים אותנו, זה נראה לנו כאילו הם בכלל לא אוהבים אותנו, לא מאשרים את הקיום שלנו.

הרגע הראשון הזה, יכול להיראות כמו נקודת משבר, אבל הוא נקודת החזרה הביתה, כיוון שמשם, מהסדק הזה שנוצר, אנחנו מבינים שיש משהו אנחנו אמורים להתייחס אליו. זה בלתי נמנע שלא נרגיש שם משהו, אכזבה, פגיעה, כאב, משהו שיוביל אותנו וינחה אותנו לבקש דרך אחרת לחוות את הדברים. זה יכול לקחת שנים, עד שנחליט שאנחנו רוצים לרפא את הפצעים האלה, אבל הקריאה לריפוי קיימת עוד הרבה לפני שהשמענו אותה בינינו לבין עצמינו, בינינו לבין אלוהים. אחרת לא היינו כאן בכלל.

כל השרשרת של האירועים בחיים שלנו, משתחררת על ידי הסליחה. סליחה למחשבות שלנו על עצמינו, על הדרכים שבהן שפטנו את עצמינו. סליחה על דברים נוראיים שאמרנו לעצמינו וסליחה לכל אדם ואדם שאיתו אנחנו נמצאים במערכת יחסים. ראינו את עצמינו כחלשים, חסרי אונים, כקורבן. ראינו את עצמינו כנפרדים. והפירוד במחשבה, יוצר פירוד בחוויה. מה יכול לרפא פירוד חוץ מאשר מחשבות על אהבה? על האהבה שאנחנו? ואני לא מדברת על חשיבה חיובית, אני מדברת על חשיבה שאם אני, פוגשת פצע בתוכי, והאדם שאיתו אני מתמודדת עכשיו פוגש פצע בתוכו, הוא נמצא ממש לידי, כמו קצה של קרן שמש. בקצה התחתון אנחנו נראים כנפרדים, אבל כשאנחנו מביטים למעלה, אנחנו רואים שבאנו בדיוק מאותו מקום. המקור שלנו הוא אותו המקור. ובמקור הזה אנחנו אחד, גם אם כאן למטה בקצה זה רק נראה כאילו אנחנו נפרדים ויש מרחב בינינו.

אז באנו לסלוח, ובאנו לשכוח, ובאנו לזכור ובאנו לאהוב, ובאנו לעשות את כל אלה על ידי כך שלא נאהב, ולא נסלח, ונרצה רק להאשים ולהעביר ביקורת, ולא נרצה לראות את המקומות בתוכינו שרוצים ריפוי, שזה בכלל קשור למחשבות שלנו, ולא נרצה בכלל לראות את עצמינו כאחד, וכל ההתנגדויות האלה ייראו לנו יום אחד אולי כבר חסרי טעם, מה הטעם בלא לסלוח? וכמה סבל אני מוכן לשלם בשביל זה? ואיזה מחיר באמת שילמתי כל השנים האלה? בבריאות שלי? בסבל שלי? באובדן שלי? והאם זה באמת שווה את זה? והאם האדם הזה שאני לא רוצה לשחרר אותו מהכעס שלי באמת עד כדי כך נורא? ואולי אתמקד בדברים הנפלאים והטובים שהוא מביא לחיים שלי? אולי אתמקד במהות האמיתית שלו? באנו לראות שהמעמסה הזאת בשלב מסוים כבר לא תואמת את מי שהפכנו להיות. ככל שאנחנו נזכרים יותר, אנחנו משילים יותר, ואז עדיין דברים עולים, אבל הפעם זה הופך להיות משחק זיהוי. משחק היזכרות, והכל מקבל כבר משמעות אחרת.

אז תתארו לכם עכשיו, איך היו נראים השמיים, בדיוק ביום המדויק שנולדתם.

IMG_5074

טיפול להקשבה וריפוי הילד הפנימי 

innerchildtherapyheader

04 יוני

By

No Comments

האור שמתחת לכעס

4 ביוני 2018 | By | No Comments

מעולם לא ידעתי שיש דבר כזה תקשור, עד שאבא שלי נפטר. זה היה ממש כמה חודשים אחרי שהוא עבר למצב אחר. החלטתי ללכת ולנסות לדבר איתו על המצב העגום הזה שחווינו במשפחה. הייתי עדיין במקום הזה של לא להבין עד הסוף שהוא כבר לא פה, מן מצב כזה שחווים באובדן שהכל עדיין רועד מתחת לרגליים. מקום שמצד אחד זורמים כי הכל נראה חסר משמעות, וצרות של אחרים נראות פתאום טיפשית וקטנות, ומצד שני, מקום שרוצה תשובות. מקום שמתעקש ויודע שחייבת להיות איזה שהיא דרך לפתור את הקשיים בחיים האלה. המפגש עם נאור המתקשר, היה אחד הרגעים הכי חשובים שלי בחיים האלה על כדור הארץ. מהמפגש הזה נולד כל מה שאני מביאה לחיים שלי היום בכל יום ויום. התבוננות, הסכמה לוותר על הקורבן שחשבתי שאני, הסכמה לפגוש את הפחדים שלי, והכל לאט לאט, צעד צעד ובקצב שאני מרגישה שהכי נכון לי.

לשחרר את הכעס ולראות מה יש מתחתיו

היו בפגישה הזאת עם המתקשר כל כך הרבה דברים, היו שם כל כך הרבה תובנות, היו שם כל כך הרבה דברים שאבא שלי אמר לי, אבל היום אני חושבת רק על דבר אחד שמלווה אותי כבר כמה ימים בהקשר לנושא אחר בכלל. זה פשוט עלה לי שוב, כי פגשתי את זה ממקום אחר. נאור אמר לי אז באותה פגישה לפני שנים, "שחררי את הכעס שיש לך, ואת תראי את האור". והמשפט הזה עורר בי המון תהיות.

איך אני יכולה לשחרר את הכעס? איך אני יכולה לשחרר כעס על עולם שמלא במרמה, פשע, ועוד לוותר על הכבוד האחרון של אבא שלי? אני לא יכולה לעשות את זה לא רק לי, אלא גם לא לאבא שלי, ולא למשפחה שלי.  אבל עברו הרבה ימים מאז, וביום שהסכמתי לשקול לוותר טיפ טיפה על הכעס, לא ראיתי אור. ראיתי וחוויתי רק עצב. העצב הסתתר מתחת לכעס שנים. הוא הסתתר שם הרבה הרבה לפני העזיבה של אבא שלי. העצב הזה בעצם שיקף ממש את מערכת היחסים שהרגשתי שכל כך רציתי שתהיה לי איתו. וכשנתתי לעצב הזה לעלות, הוא פשוט סחף אותי למקום שלא ידעתי איך להכיל אותו, אבל פשוט נתתי לו לעלות בלי לפחד יותר. אז עצב, אז אהיה עצובה, אז מה? אף אחד לא ימות מלהיות קצת עצוב. העצב הזה היה הדבר הכי טוב שקרה לי אז. העצב הזה גרם לי להיזכר בכל נקודה ונקודה בקשר שלי עם אבא שלי, בכל נקודה ונקודה שהרגשתי שאני הבת שלו, ושהוא אבא שלי, ובכל נקודה שהרגשתי את החוסר שלו, וככל הנראה גם הוא את החוסר שלי. העצב הזה היה על דברים שאמרתי ועל דברים שלא אמרתי, וגם בשבילו, על דברים שהוא אמר, ודברים שאני מאמינה שהוא רצה לומר. עצב כזה שאפשר להיות איתו, כי אין כלפיו יותר התנגדות.

acim-day69

נקודת ההתחלה

אז נקודת ההתחלה של הכעס הייתה מקום שרצה לכסות את העצב, כדי לא להתמודד איתו. והגילוי הזה של העצב, עזר לי בהחלט לראות אור גדול. כי מערכות יחסים נמשכות גם אחרי שאנשים כבר לא נמצאים לידינו, והריפוי אפשרי תמיד, בכל רגע של בחירה. ושום דבר לא חייב להיות מושלם, לפחות לא באותו רגע שמתמודדים עם הרגשות האלה, ועם ההבנות שעולות. והיום אני מבינה שהמצב הזה שרציתי שהכל יהיה מושלם, זה בכדי להימנע מלהרגיש את העצב, ואיזה יופי שבסוף דווקא הכניסה אליו הביאה כל כך הרבה אור.

מפגשים אישיים על בסיס הקורס בניסים – לכל הפרטים

קורס בניסים