Image Image Image Image Image Image Image Image Image

admin

כל העדכונים האחרונים מהבלוג

14 דצמבר

By

No Comments

להניח לתפקיד הקורבן

14 בדצמבר 2018 | By | No Comments

קצת אחרי שאבא שלי נפטר, עברנו אני והמשפחה שלי הליך ירושה משפטי מאוד ארוך שנמשך הרבה שנים. את התהליך הזה לא יזמנו אנחנו. יום אחד פשוט קיבלנו כתב תביעה עם שליח, ובכתב התביעה הזה היו כתובים המון המון דברים שפשוט גרמו לי להרגיש שהחיים שלי כפי שהכרתי אותם עד היום נגמרו באותו רגע. תערובת של פחד, גועל, חשש לבאות ויותר מכל קורבנות, הקיפו אותי והיו נוכחים בכל נשימה ונשימה שלי. הייתי טבועה בעולם האכזר שראיתי, ולא ראיתי שום דבר מעבר. כל העולם שלי היה המשפט הזה והרצון והאמונה שלי, שאני צריכה לנצח לא משנה מה, ולהוציא את הצדק אל האור.

לא האמנתי שהיחסים שהיו לי עם אבא שלי, שנגדעו יום אחד פתאום ללא שום אזהרה, יסתיימו כך. ישאירו לי טעם כל כך מר בפה. לא האמנתי שלא אראה אותו יותר, אבל יותר מהכל, לא האמנתי שלא אוכל להיכנס לבית שלו, להריח חולצה אחרונה, להרגיש את האנרגיה שלו. פשוט כלום. לא האמנתי שיכול להיות כל כך הרבה רוע. הייתי רגילה להיות זאת שכולם איכשהוא מסכימים לתת את מה שהיא רוצה, בגלל הנחמדות שאימצתי לי, הקול המתחנחן ,מרחמים או מרצון טוב.

הייתי מלאה בכעסים על העולם. הייתי מלאה בזעם, ורצון לצאת מהמצב הזה. רציתי שהסיוט הזה יסתיים. ביקשתי מאלוהים, שלא משנה מה יהיה, אני חייבת לנצח. אני חייבת שהמצב הזה ייפסק. זה היה כמו להיות בכיסא עינויים ללא שום הפסקה. כיוון שהטראומה מהמוות לא קיבלה שום מענה, וישר מהטראומה היינו צריכים להיות בהתגוננות, הגעתי למצב של הישרדות רגשית ורצון להיות מנותקת מכל דבר שלא קשור לניצחון שכל כך רציתי.

הזדהות עם התפקיד

והיום אני יודעת, שהייתי מזוהה עם התפקיד שבחרתי לי. בחרתי להיות המנצחת, אבל בדרך לשם, בחרתי להיות גם הקורבן. כיוון שאם לא הייתי מאמינה בבסיס שלי שאני קורבן, לא הייתי מחפשת דרכים לנצח. כשאנחנו מאמינים שאנחנו קורבן, או שאנחנו פגיעים, אנחנו מנסים למצוא עדויות לכך שבאמת נרגיש כך. האגו בוחר תפקיד, התפקיד הזה מגיע על מנת לגרום לנו לחשוב שאנחנו מנותקים מההוויה הטבעית שלנו שהיא האהבה ואלוהים. אנחנו לא באמת יכולים להתנתק מההוויה שלנו, אבל אנחנו חושבים שכן. אי אפשר לגרום לאהבה לחדול מלהתקיים, כי היא הדבר היחיד שקיים. אנחנו יכולים להתעלם מהאהבה, או לא לרצות לראות אותה, אך זה לא אומר שהיא לא תהיה קיימת.

התפישה הבסיסית שלנו הוא שאנחנו קורבן. ואנחנו מנסים לעשות הכל כדי להגן על התפישה הזאת. התפישה הזאת משרתת אותנו. היא נותנת לנו להרגיש עצמאות, שייכות, נותנת לנו להרגיש קיימים, מיוחדים. שהסיפור שלנו הוא הכי קשה, שהסיפור שלנו הוא הכי מיוחד. אנחנו מנסים לעשות הכל כדי להגן על הסיפור שלנו. מזוהים עם הסיפור, מזוהים עם התפקיד.

אבל למעשה, התפקיד העיקרי שלנו, הוא לשנות את התפישה שלנו לגבי עצמינו. התפקיד העיקרי שלנו, הוא לגאול את עצמינו מהמחשבות ההרסניות שקבענו על עצמינו. מהערך שקבענו לעצמינו. הערך האמתי שלנו נקבע בשמיים, והוא מושלם. שום דבר שעשית עד היום, לא שינה את ערכך הממשי. התפקיד העיקרי שלנו הוא להסכים לראות את האמת בקשר לעצמינו. הריפוי מתרחש ברמת המחשבה. כל הריפוי כולו מתרחש בשכל שחושב יחד עם אלוהים. עיקרון מס' 4 בקורס בניסים אומר: "כל הניסים משמעותם חיים, ואלוהים הוא נותן החיים. קולו ינחה אותך לפרטי פרטים. ייאמר לך כל אשר עלייך לדעת". החיבור לתקשורת עם הקול האוהב של אלוהים, זה שלא שופט, זה שיודע את הזהות האמתית שלנו, התקשורת הזאת, מזכירה לנו מי אנחנו באמת. לכן, גם כשאנחנו נמצאים בתקופה שבה אנחנו מזוהים עם תפקיד שבו אנחנו מרגישים צמצום, מצוקה, לחץ, קורבן, דיכאון, ייאוש. שם, יש לנו אפשרות לראות כיצד אנחנו מחוברים ומזוהים עם התפקיד הזה.

עצם ההתבוננות, מביאה את החושך אל האור. אנחנו מבהירים את המחשבות שלנו, ומתחילים לבדוק האם התפקידים האלה משרתים אותנו עדיין היום? אולי אנחנו כבר רוצים להיות במקום אחר? אולי התפקיד הזה כבר לא בשבילנו? אולי עייפנו ממנו? אולי עייפנו מלהיות קורבן? כי שם, באמונה הזאת שאנחנו מתחזקים בכל יום ויום, אנחנו מחכים ומצפים להמשיך להיות כך. למה? כי אנחנו מגנים על התפישה. מגנים על התפקיד. ואז כשדברים קורים, אנחנו אומרים. "הנה אלוהים, אמרתי לך. אתה רואה? אני הקורבן". "הם עוד פעם עשו כך וכך". "הם עוד פעם אמרו כך וכך".

השאלה שאנחנו יכולים לשאול את עצמינו היום היא:

נתבונן על מצב שבו אין לנו שלווה פנימית. מצב שאותו היינו רוצים לפתור ונשאל:

מה התפקיד העיקרי שאותו בחרתי?

איך אני מנסה להגן על התפקיד הזה?

מחכה לשמוע את התובנות והתגובות שלכם.

באהבה ענקית!

נילי

לוותר על תפקיד הקורבן

09 דצמבר

By

No Comments

איך לשחרר את הצורך באישורים מאנשים בחייך?

9 בדצמבר 2018 | By | No Comments

בתקופה האחרונה, אני מוצאת את עצמי בהתבוננות עמוקה על החלטות שלקחתי בכל מיני תקופות בחיים שלי. זיהיתי שעברתי תהליך של ריפוי בקבלת אישורים מאנשים שרציתי אישור מהם, וזה מאוד מאוד שימח אותי. ולרגע אני לא חושבת שסיימתי כאן משהו, אבל אני כן יכול לאמר לעצמי בשיא השחרור והכנות, שאת הצורך הזה שהיה לי, אני כבר מרגישה ממש ממש מעט. אז אני רוצה לכתוב כאן במה זה התבטא, ונקודות חשובות שאני עבדתי איתן כדי להעביר את הרעיון הזה הלאה, בידיעה שהשיתוף שלו רק ירחיב אותו הלאה והלאה.

צורך באישורים ומצפן פנימי:

מכירים את זה שאתם עושים פעולה כל שהיא? מוציאים פוסט, מעלים תמונה לאינסטגם או לפייסבוק, מתלבשים בדרך מסוימת, מנסים למשהו לגרום בכוח, כדי שמישהו ייראה את מה שעשיתם? כמה יפה התקדמתם מבחינה רוחנית, כמה אתם נראים ומרגישים טוב וכו? בכל פעם שיש צורך כזה באישור, ואנחנו עושים את הפעולה, מיד אחרי כן האגו מתעורר לחיים ואומר כמה שהיא (הפעולה שעשיתם), לא טובה. ויש בתוכינו ממש מצפן פנימי שיכול לעזור לנו להבין מה זה מעור בנו. צריך רק לעצור ולהתבונן. זה יכול להתבטא בגוש או מחנק בגרון, באי נוחות בגוף, בתזזיתיות או חוסר שקט או חוסר נחמדות ואפילו כעס על אנשים אחרים שבמקרה נמצאים בסביבה שלכם באותו רגע. הדבר שלי הכי הרבה עזר כשזה היה קורה, זה לעצור, ולשאול את עצמי: מה רצית להשיג בפעולה הזאת? בשיא הכנות, תגידי לעצמך בלי לברוח. ממש להסתכל במראה הפנימית שלנו עמוק פנימה ולא לוותר. להודות בזה בינינו לבין עצמינו, כבר משחרר אותנו מהדרמה ומהפחד מכך שלא נקבל את האישור שרצינו.

מה יוצא לי מזה?

מה באמת ניסיתי להשיג? מה אני מאמינה שיש באדם או באנשים האלה שחסר בתוכי? במקרה שלי זאת הייתה אמונה שכישרון מסויים חסר לי כדי להצליח במה שאני רוצה להצליח בו ולעשות את מה שאני אוהבת. אז ניסיתי לחפש את האישור הזה מאנשים שהאמנתי שיש בהם את הכישרון והם עושים את מה שהם אוהבים. והם באמת עד היום אנשים נפלאים, וזה בכלל לא באמת קשור אליהם. זה קשור רק אליי ואל החוסר שהאמנתי שקיים בי. האגו תמיד מנסה לגרום לנו להתחבר לאנשים שיתנו לנו את מה שאנחנו מאמינים שחסר בנו. וגם שם, אנחנו מרגישים בהתחלה נפלא, אבל אז מתחיל להתעורר בנו חוסר שקט, כי אנחנו מרגישים שגנבנו או שדדנו משהו ממישהו. וגם כאן, רק ההודאה העצמית עוזרת לנו לשחרר את הצורך הזה. היום כשאני מתבוננת על אותם אנשים, אני מרגישה שחרור מאוד גדול בתוכי, ולא מרגישה צורך יותר לעשות דברים כדי לקבל מהם איזה שהוא משוב או אישור.

 

העבר נפרם בתוך ההווה:

וכאן, זה החלק הכי חשוב מבחינתי בכל התהליך הזה, ממש הגרעין של כל התהליך. לראות מה המקור של הצורך הזה. וזה תהליך שהגילוי שלו יכול להיות ממש בטיפות קטנות בכל פעם, יחד עם הבנות גדולות. מבינים בכל פעם עוד קצת ועוד קצת. כמה שאנחנו יכולים להכיל באותו רגע. אצלי היה צורך מאוד גדול באישור מאבא שלי. במשך כל החיים שלי. ניסיתי וניסיתי בכל מיני דרכים. תמיד חלמתי שהוא ייראה אותי במיטבי, כבר כנערה רציתי שהוא יראה אותי כאישה ויהיה גאה בי. דמיינתי איך תיראה האישה הזאת ודמיינת איך אבא שלי מסתכל עליי בהערצה. אבל הצורך הזה התחיל מהימים הכי ראשונים שלי. ובתהליך של ההתבוננות פנימה הבנתי מה הייתה האווירה שיצרה את הצורך הזה, אבל אני אפרט על החלק הזה ספציפית כבר בפוסט אחר. וזה התהליך הכואב ביותר, כי להרגיש את הכאב, ולוותר על הצורך הזה ועל המיוחדות של הסיפור הזה ביני לבין עצמי, היה תהליך מאוד קשה וכואב. אבל גם הכי הכי משחרר. העניין כאן הוא להתבונן על העבר כדי לפרום את החוטים שלו בכל פעם קצת, עד שאנחנו מרגישים שחרור בהווה. כי כל צורך שאנחנו סוחבים איתנו, מגיע מהאמונות, המחשבות והגישות שלנו שמגיעות מהעבר.

אהבה עצמית

 

לחבור לשכינה שממלאה את כל הצרכים שלנו:

אחרי שהבנו מה אנחנו מנסים להשיג באמת, מה המניעים האמתיים שלנו בלי להרגיש אשמה, מה יוצא לנו מזה, ופורמים את חוטי העבר, אנחנו מוסרים את הצורך הזה לשכינה. השכינה, עוזרת לנו לפרש כל מצב שחווינו בחיינו בדרך אחרת. היא מרפאה את כל התהליכים שעברנו אי פעם, בידיעה מוחלטת שהיא יודעת בדיוק לאן אנחנו אמורים להגיע, ומה התוצאה הטובה והאיכותית ביותר בשביל מסע החיים שלנו. התוצאה היא תמיד אהבה. והתוצאה תמיד שווה לכל הצדדים. אף צד לא יוצא מופסד, וכולם מרוויחים. היא נמצאת בתוך כל אחד ואחד מאיתנו, מחכה לרגע שבו נקרא לה בקריאה יחידה וחד משמעית. אנחנו יכולים ממש לפנות אליה כבר בבוקר, או ממש לפני השינה, או בכל רגע שבו אנחנו יכולים להיות רק עם עצמינו, בשקט שלנו, ולנהל איתה שיח פנימי: "זיהיתי את הצורך שלי באישורים מ – X, ואני רוצה יותר מכל לוותר על הצורך הזה. כי אני יודעת שהוא רק מסמן לי שאני מאמינה שמשהו חסר בי. אני יודעת שאת תראי לי שיש בי כבר את כל מה שאני מחפשת ללא שום מוצא ותוצאה שמשמחת אותי לאורך זמן. אני מוסרת לך את הצורך הזה, ואני יודעת, שאת תראי לי, שאת תובילי אותי למקום הנכון, לדבר הנכון הבא שאני צריכה לראות. אני מסכימה לראות את האמת שבתוכי, ולוותר על הצעיפים שאני בעצמי הנחתי שם, כדי לראות את האמת". ואז, פשוט לשהות שם, בשקט הזה, ולתת לה להוביל.

כתבתי כאן כרגע ממש פעם ראשונה על זה, ואני מאמינה שיעלו עוד הרבה דברים ויהיו עוד שינויים במבנה של התהליך.

ולסיום, אני כן מאמינה שיש משהו מאוד מפריד בלהגיד לעצמינו, ש"אף אחד לא יכול לתת לי אישור". כי האגו ישר מנסה לקחת את זה גם למקום האישי שלו, למקום המיוחד שלו, לסיפור שלו. מה שאומר, שהצורך הזה עדיין קיים או שיש שם עדיין כאב ואשמה. אבל הכוונה שלי כאן היא לראות את הצורך הזה דרך עיני השכינה, ולא דרך עיני האגו שמנסה לשמר את הפירוד. אלא להיפך, לראות את הצורך באישור כדי לשחרר את עצמינו ואת האנשים האחרים, ולא כדי להרגיש יותר מיוחדים או לשמר את מחשבות הפירוד בינינו.

שחרור לעומת פירוד.

באהבה ענקית,

נילי

מפגשים אישיים ותהליכי טיפול

מחשבות אוהבות מפגשים אישיים

23 ספטמבר

By

2 Comments

סליחה במערכות יחסים

23 בספטמבר 2018 | By | 2 Comments

מערכות יחסים, הן הדרך הטובה ביותר ללמוד להתעורר למהות האמתית שלנו. יחד עם האדם שאיתו אנחנו נמצאים במערכת יחסים אנחנו לומדים מה מכעיס אותנו, מה גורם לפצעים הלא מרופאים שלנו לכאוב שוב ושוב, מה המילים שהכי מכאיבות לנו וכו'…

תכנית הלימודים של השכינה

בכל חוויה אנושית יש תכנית שמותאמת אישית. התכנית הזאת מוכנה כל הזמן, היא הייתה מוכנה מהרגע שבחרנו לשכוח מי אנחנו באמת. היא נמצאת עמוק בזיכרון שלנו. התכנית האישית שלנו תוכננה בעדינות רבה על ידי אחת שיודעת בדיוק את מה שאנחנו חווים, את מה שחווינו, ואת המקום שאליו אנחנו אמורים להגיע. היא יודעת בדיוק את מי עלינו לפגוש כדי להגיע לריפוי של אמונות ודפוסים שמכאיבים לנו פעם אחר פעם. היא יודעת שהדברים בתוכנו שקוראים לאהבה, מתאימים את עצמם לדברים שקוראים לאהבה אצל האדם שפגשנו. ממש מערכת מתואמת שיודעת שדרך המפגש הזה, כל אחד מאיתנו יוכל לרפא את הפצעים שלנו בדרך המקסימלית ביותר.

ברגע שבחרנו את הבחירה העדינה ביותר, לזכור מי אנחנו באמת, התכנית נכנסת לפעולה, ואז יתחילו לעלות דברים במערכות יחסים. כעסים, טינות, דברים שייראו לנו גרועים מאוד. אנחנו נחשוב שפגעו בנו, בגדו בנו, העליבו אותנו, אכזבו אותנו, ואז נראה שיש לנו שתי אפשרויות. א. להעמיק את האמון בפירוד ובשיפוטיות. ב. הזדמנות למפגש קדוש של סליחה עמוקה.

איך לסלוח

 

הדרך שבה גדלנו, גרמה לנו ללמוד על ידי המשפחה מה זו אהבה. אז אם גדלנו באמונה שאהבה היא שליטה, או אהבה ותשומת לב מגיעות על ידי מניפולציות, אמונה שאנחנו קורבן, או שקרים, אלו הנסיבות שנמשוך אלינו אחר כך כשנגדל, כדי לרפא את האמונות שלנו בנוגע לאהבה.

מהי סליחה?

סליחה היא שחרור מוחלט של שיפוטיות. אחת הסיבות שאנחנו מתקשים כל כך לסלוח לאנשים, היא ההיאחזות האינסופית שלנו בשיפוטיות. מה היה צריך לקרות, מה לא היה צריך לקרות, מה הייתי צריך לעשות ומה לא לעשות, מה הוא אמר ומה הוא לא אמר. אמונות וסטנדרטים שיש לנו כלפי העולם שלא מתממשות ומעוררות בנו אכזבה, כאב, חרטה איומה. כל אלו הן מחשבות השיפוט שלנו, והן הדבר העיקרי שמונע מאיתנו לסלוח לאנשים בחיים שלנו ויותר מכל לעצמינו.

לפעמים אנחנו באמת מאמינים שסלחנו למישהו, אבל כשאנחנו נזכרים במה שהוא עשה, עולה בנו שוב כעס. במצב כזה אנחנו יכולים להיות בטוחים שלא סלחנו ממקום שלם. לא וויתרנו עד הסוף על הכעס והשיפוטיות שלנו. מה בעצם גורם לנו לתדלק שוב ושוב את הכעס, השיפוטיות והמחשבות ההרסניות שלנו? חוסר הרצון שלנו לשחרר את השיפוט, והרצון שלנו להיאחז בו. מי נהיה בלי מחשבות השיפוט שלנו? אנחנו לא יודעים. לא מכירים את עצמינו במובן הזה של להיות אוהבים, כי באנו לכאן כדי לשרוד ושכחנו מי אנחנו באמת.

כל מה שמכעיס אותנו לא קרה באמת. זה קרה במקום בשכל שממנו אנחנו נאבקים להשתחרר ובו זמנית נאבקים להגן כי זה מה שאנחנו מכירים, ומה שאנחנו מכירים מרגיש לנו הרבה יותר בטוח. גם אם זה מעורר בנו כאב. השחרור מהכאב הרבה יותר מפחיד אותנו כי אם נשתחרר מהכאב נדע מי אנחנו באמת. כל מה שמכעיס אותנו לא יכול להיות אמיתי, כי האמת נועדה לשחרר אותנו ולא להכעיס אותנו

ניסים במערכות יחסים

כל נסיבות החיים שלנו, תוכננו בעדינות על ידי אחת שהמטרה שלה היא הטובה ביותר עבורנו. היא יודעת שדרך החוויה הזו יכול להיות שנבחר בצעד קטן לזכור שחייבת להיות דרך אחרת, ואז נבחר שוב, ונבחר שוב, גם תוך כדי מאבק, וגם תוך כדי כך שקורים דברים, אבל לבסוף נגיע לנקודה שבה נתבונן ונראה איך בכל פעם שבחרנו לעצור את התגובות האוטומטיות שלנו ובחרנו באהבה, התחרש נס. משהו אחר לגמרי ממה שלמדנו שיכול לקרות.

איך לשחרר את השיפוט?

איך אנחנו משחררים את השיפוטיות שלנו? אנחנו מתחייבים להפסיק להשקיע בה. מתחייבים לוותר עליה. ויודעים שכל מה שאנחנו רואים, מרגישים וחווים כרגע מגיע מתוך מחשבות השיפוט שלנו. כל אשמה, חרטה, כעס, אכזבה קשה ככל שתהיה, מגיעות מתוך מה שאנחנו מאמינים בו לגבי עצמינו וקשה לנו מאד לשחרר אותו. איך משחררים? מפסיקים להשקיע בשיפוט. מפסיקים להשקיע את האנרגיה, המחשבות וההתמקדות שלנו במה היה צריך לקרות, ובמה לא היה צריך לקרות. משהים את כל מה שקרה, פונים אל השכינה ומבקשים נס. מבקשים לפתוח פתח קטן שבו היא תיתן לנו את התפיסה המתוקנת, ואז נראה איך דברים משתנים לנו מול העיניים.

לכן ככל שנתחייב לעצמינו להאציל אהבה ולא להמשיך להפריד על ידי האגו, נראה איך נס אחרי נס מתרחשים בחיים שלנו. נתחבר יותר ויותר לתכנית האישית שלנו ובמקום כעס יתפנה מקום לשלווה שתופסת את המקום הטבעי שלה מבפנים.

שאלה:

באילו שיפוטים, דעות וטינות אנחנו אוחזים ולמה?

חדש – מפגשים אישיים בקליניקה בתל אביב:

בפגישה אישית איתי, תקבלו מרחב בטוח לשיחה רגשית עמוקה. במקום שקט ונעים בתל אביב, עם חניה (לשעתיים חינם), במרחק 2 דקות הליכה. הפגישה היא בת שעה. בפגישה נגיע יחד לבהירות במחשבות. השיחה עוזרת לנו להגיע לשינוי תפיסה על כל מצב קיים. על ידי התבוננות פנימה וזיהוי הדרך בה למדנו שצריך לקבל אהבה מהעולם, זיהוי הדפוסים שלנו, זיהוי כל המקומות בהם אנחנו בוחרים נגד עצמינו, אנחנו לוקחים אחריות על החלק שלנו בכל מצב.

לכל הפרטים על המפגשים לוחצים כאן 

מחשבות אוהבות קליניקה

30 אוגוסט

By

No Comments

מכעס לשלווה במערכות יחסים

30 באוגוסט 2018 | By | No Comments

d

בכל פעם שאנחנו מרגישים כעס על מישהו במערכות יחסים, אנחנו יכולים לדעת שיש לנו אמונה שמשהו בעולם החיצוני יכול לפגוע בנו, ואת האמונה הזאת אנחנו רואים בהתנהגות של אותו אדם ספציפי כלפינו. התנהגות שמקשה עלינו וגורמת לנו להרגיש את הרגשות שמתעוררים בנו.  האמונה הזאת נמצאת בכלל בעולם הפנימי שלנו. אנחנו פשוט מאמינים שיש כוח שיכול לפגוע בנו, ואת הכוח הזה אנחנו מזהים בהתנהגות של אנשים אחרים כלפינו. זה יכול להתבטא בחוסר אמון כלפי אנשים מסוימים, בשקרים שהם סיפרו לנו, בהתפרצויות זעם, בזלזול של אנשים כלפינו, ובתחושה כללית שהם פשוט לא רואים אותנו ואת הצרכים שלנו. לא מבינים אותנו לעומק.

מה הקשר אלינו ואל המחשבות שלנו?

תכלס, מצד אחד, אני בעד להאשים. להפנות ישר את האצבע המאשימה החוצה. הרי הם התנהגו ככה, מה זה בכלל קשור אליי? אין לי שום קשר ואחריות להתנהגות של אנשים אחרים. אבל, מצד שני, עדיין זה לא משנה את התחושה הרעה, זה רק מחמיר אותה. ומרגע שאנחנו יודעים שיש לנו חלק נכבד מאוד במציאות שאנחנו חווים, אנחנו ממש מתקשים לחזור אחורה.

זה כאילו שגילו לנו את הסוד הכי גדול, שהחיים שלנו בידינו, ועכשיו אנחנו מנסים להסתיר את הסוד הזה מעצמינו בחזרה וזה ממש בלתי אפשרי, כי אנחנו יודעים שאנחנו מרמים את עצמינו ככה. בדרך כלל אחרי שאני מסיימת להאשים, אני מתחילה להתבונן פנימה ולראות איפה החלק שלי במה שאני חווה?

acim-day174

יש אנשים שנוגעים לנו בכפתורים הכי רגישים, מעוררים בנו רגשות ממש לא פשוטים. רגשות שאנחנו יודעים שברגע שאנחנו נמצאים ליד אותו בן אדם, בין אם פיזית ובין אם לא, אנחנו מבינים אנחנו לא אוהבים אותו ולא עושה לנו טוב לחשוב או להיות ליד האדם הזה, יש אנשים שבאמת ממש קשה לנו איתם. במילה אחת סלידה. אבל מתחת לסלידה, יכולה להסתתר אכזבה, ומתחת לאכזבה, מסתתר כאב מאוד גדול.

קשה לנו שהם לידינו, קשה לנו שהם מעוררים בנו כעס, קנאה, ממש לא נעים לנו שהם לידנו ואנחנו מעדיפים שהם יתרחקו מהחיים שלנו או שאם הם חשובים לנו, חשוב לנו שהם יבינו מה אנחנו רוצים, יראו אותנו, יראו את הצרכים שלנו, יראו מה חשוב לנו, יכבדו אותנו.

מדובר בנו. במערכת היחסים שלנו ועם עצמינו. החדשות הטובות הן שכל מערכות היחסים שלנו מדויקות בדיוק למה שאנחנו צריכים ללמוד באותו זמן נתון שאנחנו נמצאים עם האדם הזה. כל מערכות היחסים מדויקות לנו כי שם יש הזדמנות מקסימליות ללמוד על עצמינו. כל מי שנכנס לחיים שלנו צריך להיות שם. יש מטרה למערכות היחסים שלנו, גם אם הן מקשות עלינו, אף אחד לא נכנס לחיים שלנו בטעות.

גם אם זה כשאנחנו נמצאים ליד האנשים האלה או חושבים עליהם קשה לנו איתם, אין טעויות בתכנית של הנשמה שלנו להשתחרר מהתפיסות השגויות שלנו על עצמינו. יש תכנית מסוימת שבה אנחנו נפגשים עם אנשים מסוימים שהמטרה שלה היא להגיע לריפוי מקסימלי של שני הצדדים. אדם א' פוגש את אדם ב', כל אחד מביא למערכת היחסים את החבילה שלו, ושני הצדדים מחליטים באופן לא מודע להגיע יחד לריפוי מקסימלי. ריפוי של התפיסות שיש לנו לגבי עצמינו.

לקחת את מערכת היחסים ולהפקיד אותה בידי האהבה

אנחנו יכולים לקחת את מערכת היחסים הזאת, לפתוח אותה, להתחיל לפרום את הקשרים שבה, ולנסות לראות איך לעורר בנו את הזיכרון האלוהי שהיא מביאה בתוכה, זיכרון של בית קדום. איך אנחנו יכולים לקחת את המחשבות שלנו על מערכות היחסים האלה בייחוד אם אנחנו מרגישים קורבן? אנחנו יכולים להתבונן על הדרך שבה אנחנו תופסים את עצמינו כקורבן, ולראות איך אנחנו מזינים בכפית את המחשבות האלה. יש משהו שקורה לנו, שמחכה לנו שנסתכל עליו ונלמד אותו. בסופו של דבר, ברגע שנכנע ונפקיד את מערכת היחסים בידי השכינה, נתחיל לנתב את המחשבות שלנו בחזרה אל אלוהים, ונחווה שלווה.

אנחנו לא תמיד יודעים שיש כאן הזדמנות ללמידה, אנחנו יכולים ממש להרגיש עוינות כלפי אותם אנשים, להרגיש שאנחנו חסרי אונים, תקועים. יכול להיות שהכעס הקטן הזה שלנו, מסתיר הר געש גדול וענקי שרוצה להתפרץ החוצה. ברגע שאנו יודעים על מה הכעס, הרבה יותר קל לנו להסתכל על הדברים בבהירות ולבקש לראות מה השיעור שלנו כאן.

חלק מאוד גדול מכל תהליך סליחה, הוא לדעת בבהירות על מה אני כועס? וזאת כדי לדעת על מה עליי לסלוח כדי להשתחרר. סליחה על פי הקורס בניסים היא לזכור רק את המחשבות האוהבות שנתת וקיבלת בעבר, על מנת להיזכר בהן עכשיו, ולאפשר לנס להתרחש באופן טבעי. הנס לא יתרחש ללא הבקשה שלנו, כי השכינה לא תפר את הבחירה החופשית שלנו. כשאנחנו בוחרים בנס, משהו אחר קורה. גם אם זה לוקח זמן. המטרה היא לראות את עצמינו בדרך רכה יותר ולזכור שמתחת לכל הר געש מסתתרת קריאה לאהבה שלנו כלפי עצמינו, ואת הקריאה הזאת אנחנו רואים בהתנהגות של אנשים אחרים. כשאנחנו מסכימים לראות אותם כמו שהם באמת, אנחנו מסכימים לראות את עצמינו כמו שאנחנו באמת.

בכל מחשבה של נפרדות מאח, יש רסיס של מחשבת איחוד שאלוהים עצמו הניח בה. אלוהים לא יכול בכלל לחשוב על נפרדות, ולכן גם כשאנחנו מאמינים בנפרדות, משהו בתוכנו יודע שזה לא נכון באמת. זה הכוח האלוהי, הזיכרון האלוהי שטבוע בנו לא משנה עד כמה נאמין שאנחנו נפרדים. שכל שחושב על נפרדות, מנסה להכחיש את עצמו, אבל הוא פשוט לא זוכר שהוא מאוחד עם אלוהים.

אז איך אנחנו לוקחים אחריות על המחשבות שלנו?

אז בואו ננסה לראות איזה תפיסות יש לנו לגבי אותו אדם שמרגיז אותנו? לגבי עצמינו? אם נניח אני מאמינה שהייתי ילדה / נערה שאכזבה את אחד ההורים, נניח שאחד ההורים רצה שאיוולד בן, אבל נולדתי בת? אילו מחשבות יובילו אותי במהלך החיים? איך אנסה להתנהג כדי לקבל את האישור והאהבה שכל כך רציתי? איזה תלמידה הייתי בבית הספר כתוצאה מהאמונה הזאת? האם ניסיתי להביא ציונים טובים כדי להוכיח שאני לא טעות? או שמרוב כעס הייתי תלמידה לא "טובה"? איך המבט של ההורים הקפיא אותנו כשאמרנו משהו לא במקום? זה מה שניקח אותנו ונביא אותו למערכות יחסים מרכזיות. עם בני זוג, עם ילדים, עם חברים לעבודה וכו'.

נפגשו את השיעור הזה שוב ושוב ולא נוכל לברוח ממנו. למה אנחנו חושבים שאנחנו לא מספיק טובים? לראות איך האמונה הזאת וכעס הזה יוצרים שילוב שמצית שוב ושוב את האש שבתוכינו עלינו ועל אנשים אחרים, להרגיש שאנחנו במבחן תמידי, אם אנחנו מספיק טובים, מספיק חכמים, בעלי ערך וכו. אז בואו ניקח את הצעד האמיץ הזה ונסתכל על האמונות שלנו ללא חשש.

ספרו לי מה עלה לכם כשקראתם את הפוסט?

אשמח לשמוע את התגובות שלכם כאן.

נשיקות!

נילי

 

26 אוגוסט

By

2 Comments

להשתחרר מהאשמה ואשמה

26 באוגוסט 2018 | By | 2 Comments

הכל מתחיל בהחלטה של רגע. ברגע אחד שאנחנו בוחרים לתקוף מישהו במחשבה שלנו, ולהוציא את הכעס שלנו בלי לעצור. לפני ההחלטה הזאת היו הרבה מחשבות, הרבה כעסים, הרבה שיחות בדמיון של איך זה ייראה, איך זה יהיה…אבל בתוך תוכנו אנחנו יודעים שמי שמנהל באותם רגעים את ההצגה, זה הכעס והרצון שלנו להוכיח שהכעס שלנו מוצדק. ובגלל שהכעס שלנו מוצדק, אנחנו מרגישים מחויבים לו, ומחויבים להוציא אותו.

כל מה שמכעיס אותנו נותן לנו הזדמנות לריפוי

הרבה פעמים אנחנו מתחרטים אחר כך, אבל דווקא באותם רגעים שאנחנו כועסים על מישהו, אנחנו מקבלים מאותו אדם הזדמנות לתרגל את כל מה שלמדנו עד היום על סליחה, חמלה, התבוננות פנימה וזיהוי ההשלכות שלנו. לוותר על הכעס ולתקשר אותו ברמה אחרת, ברמת שיח שמפגיש אותנו כזהות אלוהית לזהות אלוהית. אז זה לא אומר שאנחנו לא צריכים להקשיב לכעס. אבל יש לנו בעצם הזדמנות גם להקשיב לו, ולנתב אותו למקום של ריפוי.

בכל פעם שאנחנו תוקפים מישהו בחיים שלנו, (כועסים, מפנים אצבע מאשימה, חושבים על שיחות שננהל איתם ועל כמה הכעס שלנו מוצדק), זה בא ממקום שאנחנו רוצים להיפטר מאשמה. אנחנו מרגישים אשמה, בתוכינו, לגבי משהו שקשור אלינו, אבל אנחנו לא יודעים מה לעשות איתה, זה כואב מידי להתעסק עם אשמה, לכן, אנחנו מעבירים אותה הלאה, משליכים אותה, לא מוכנים לקבל שזה משהו ששייך לנו. הטלת האשמה נותנת לנו בדיעבד, אם אנחנו מסכימים, הזדמנות להתבונן על מושג הזמן המוזר של האגו.

אז אם קרה שהאשמתם מישהו לאחרונה
התבוננות מעמיקה על דרך הראייה של האגו יכולה לעזור לכם לשחרר קצת מטענים. לי באופן אישי, זה עוזר להרגיש המון המון הקלה.

האגו רואה את הזמן באופן מוזר. הוא משקיע הרבה בעבר. מבחינת האגו, העבר הוא הדבר המשמעותי ביותר בזמן, כי כך הוא יכול להתמקד בכאב ולהמשיך ולהביא אותו לעתיד. לנו זה נראה מאוד טבעי, כיוון שהתרגלנו לכך מאוד. אבל ההתמקדות של האגו בעבר, גורמת לו ליצור רצף של עבר עתיד, ללא מרווח נשימה של רגע ההווה. כן, הוא יודע שיש הווה, אבל בהווה הוא ממשיך לשחזר את העבר, הוא מגיב לאנשים רק מנקודת מבט של עבר, של צודק לא צודק, צריך לא צריך, וכל זאת על מנת שהעבר יקבע את העתיד.

הקשיבו לרצף של המנגינה הזו כדי להשתחרר ממטענים של רגשות שליליים. 

לכן, כשאנחנו מגיבים ממקום של כעס על מישהו שאנחנו פוגשים בהווה, (זה יכול להיות בן משפחה, חבר, מישהו שעובד איתנו וכו'), זה ממקום שהאגו הכתיב לנו איך להגיב. הוא אמר לנו להגיב מתוך תפיסה וראייה של עבר. אז אנחנו רואים את האדם שאתנו במפגש באופן מטושטש, לא רואים אותו כפי שהוא באמת, ואנחנו מגיבים לו כאילו הוא מישהו אחר ולא הוא בכלל. ממש כאילו שמנו צעיף על העיניים וביקשנו לא לראות אותו כמו שהוא עכשיו. ולמה זה מוזר? כיוון שהפגישה מתרחשת בהווה, ממש ממש עכשיו, אבל התגובה שלנו מגיעה מהעבר.

התפקיד שלך בשמיים הוא לברוא, והתפקיד שלך באדמה הוא לרפא

הקורס בניסים אומר, שהתפקיד שלנו בשמיים הוא לברוא, והתפקיד שלנו בעולם הוא לרפא. האגו אומר, שאין לנו שום תפקיד, אבל הציות לחוקים המוזרים שלנו עולה לנו במחיר של כאב. ולכן הרבה פעמים אנחנו מרגישים שאין משמעות לדברים שאנחנו עושים, או שמערכות היחסים שלנו הן חסרות תכלית ושאנחנו חייבים ללמוד דרך כאב, לקבל את הכאב כעובדה, ושרק דרך כאב אפשר לצמוח.

כל מערכת יחסים שנמסרת לשכינה, חווה ריפוי. ריפוי תפיסות, ריפוי של אשמה, ריפוי של דרך הראייה שלנו.

השכינה תשתמש בכל מערכת יחסים שנמסור לה, למטרות שלה, וגם כאן, אם האשמנו מישהו, אנחנו יכולים למסור את כל ההאשמות שלנו אליה, כדי שהיא תיקח אותם בעדינות, ותחזיר אותם אלינו כך שנראה את אותו אדם בדרך אחרת, אנחנו נראה את ההאשמות שלנו בדרך אחרת. אמנם זה לא יהיה קל, אבל זה יוביל לפתרון שביקשנו הרבה הרבה זמן בתוכינו.

וזה לא משנה באיזו מערכת יחסים מדובר, לשכינה אין מגבלות, היא יודעת בדיוק איך לפנות אלינו, איך לדבר איתנו, איך לתפוס את תשומת הלב שלנו באופן המדויק ביותר, אנחנו יכולים לסמוך עליה שהיא תדע איך ומתי להעניק לנו תפיסה חדשה. אנחנו רק צריכים להסכים ולא לראות מערכת יחסים אחת כחשובה או משמעותית יותר מאחרת. אפשר להתחיל עם מערכת יחסים שבה אנחנו ממש מרגישים שמישהו לוחץ לנו על הכפתורים הכי חמים, שם גם נמצאת המתנה שלנו שהיא שחרור ושמחה.

לכן, כל פעם שמישהו מעצבן אותנו, הוא מציע לנו הזדמנות לפגוש את התפיסות שלנו, את האשמות שלנו, הוא מציע לנו שחרור מכבלים. ככל שנתרגל להתבונן על כך ועל התפיסות שלנו, התגובות האוטומטיות שלנו יגיעו פחות ופחות. נכון, זה לוקח זמן, אבל עם עקשנות טובה ועם רצון ונכונות לא לוותר לעצמינו ולא להרגיש אשמה על הפעמים שכן הגבנו כך, נצליח ונגיע למטרה שהיא לאהוב את עצמינו ואת האנשים בחיים שלנו ולהשתחרר מאשמה.

#מחשבותאוהבות

acim-day173

 

 

09 יולי

By

No Comments

זה בסדר להיות מי שאת

9 ביולי 2018 | By | No Comments

יושבת וכותבת את התכנים לסדנא של ריפוי הילד הפנימי.

באחד התרגילים, המשתתפים צריכים לכתוב את רשימת הכעסים שלהם על ההורים.

להוציא את הכל, בלי להתבייש, כי הבושה הזאת נעולה בתוכינו וגורמת לנו להתהלך בעולם עם צללים פנימיים ואי יכולת להיות ממש אנחנו בחופשיות ובשחרור.

אחד מהדברים שכתבתי כשאני תרגלתי את התרגיל הזה בעצמי, היה כעס על אבא שלי ז"ל, שאני כל כך אוהבת, על הדרך שבא הוא היה מדבר אליי כשחזרתי מאסיפות הורים.

הייתי ילדה מאוד מאוד טובה. ילדה ממושמעת שלא מחפשת בעיות. העניין היה שלא הייתי טובה בלימודים בבית הספר היסודי. הייתי יושבת בשקט, לא מפריע בשיעורים, אבל לא הבנתי כמעט כלום ממה שהמורה דיברה עליו. היום כשאני חושבת על זה, הרגשתי שאני בתוך בועה אבל אף פעם לא יכולתי להבין שאני בבועה הזאת, כי לא ראיתי אותה. הרגשתי פשוט באופן תמידי שמשהו לא בסדר אצלי. הרגשתי את זה לפי התגובות של המורות שלי. הן היו כועסות, אבל אף פעם לא הבנתי למה. הן היו צועקות, אבל אף פעם לא הבנתי על מה ולמה. איך הן יכולות לכעוס אם אני לא עושה כלום? הרגשתי כמו טפט מהלך, שלא מזיק לסביבה, שפשוט יושב בשקט ולא מפריע, כדי לא לעורר יותר מידי תשומת לב. אבל כנראה שזה יצר את האפקט ההפוך, לפחות בכל מה שקשור לגיל הבית ספר היסודי. הייתי גם בשיעורים פרטיים, וזה די עזר לי, כי אז היה מישהו אחד שהקשיב לי וראה נקודתית איפה קשה לי וזה בדיוק מה שהייתי צריכה אז.

אז באסיפות ההורים, בדרך כלל אמא ואבא שלי היו מגיעים איתי ביחד, וכבר בדרך לשם, הרגשתי גוש ענקי בגרון, פחד אימים, באמת שהרגשתי כאילו הרגתי מישהו ומגיע לי להיענש. הייתי מזיעה, הייתי מרגישה ממש את הידיים שלי מזיעות, ואת הלב שלי דופק. כשהיינו חוזרים הביתה, אבא שלי היה שואל אותי, "למה הפרעת למורה"? וכבר אז, הרגשתי שמשהו בשאלה הזאת לא הוגן. מה עם הרגשות שלי? איך שמים את המורה לפני? לפני מה שאני מרגישה? לפני מה שאני חווה? הרגשתי מבוטלת. כאילו אני אוויר. איך דילגו עלי וישר עברו למורה?

דבר שני, עלה בי כעס שרציתי לצעוק החוצה. כעס על זה שאני חושבת שבכלל לא הפרעתי למורה, ולמען האמת, המורה היא זאת שהפריעה לי. היא הפריעה לי בזה שהיא לא ראתה אותי, בזה שהיא תמיד צעקה עליי, זה שהיא ראתה את הבעיות החברתיות שלי אבל לא ידעה לטפל בהם. וכן, אני יודעת שהיום הייתי לוקחת אחריות 100 אחוז על הרגשות שלי, אבל אז כילדה, באמת שלא ידעתי איך לעשות את זה וזה בסדר.

ואז, האמונה הזאת ששמים מישהי / מישהו אחר תמיד לפניי, לפני הצרכים שלי, לפני הרגשות שלי, יצרה אצלי חור מאוד עמוק בלב, ותמיד ניסיתי למלא אותו בזה שאעשה ההיפך. קודם אני אבין מה הצד השני מרגיש, כדי לא להרגיש בעצמי את הכאב הזה עוד פעם. עד שעם השנים, לאט לאט ותוך כדי תהליך, התחלתי לעצור ולשאול את עצמי ממש בכל שעה. מה את מרגישה עכשיו? למה את מרגישה ככה? וממש לשים לב כמו בלשית, למה שאני מרגישה כדי לאשר לעצמי את הרגשות שלי. מבפנים, שהאני הגדולה תאשר לאני הקטנה את הרגשות שלה, ותגיד לה שזה בסדר. זה בסדר להרגיש כעס, זה בסדר להרגיש פחד, זה בסדר להרגיש שמחה. זה בסדר להיות מי שאת.

acim-day69

הצטרפו לסדנא הקרובה לריפוי הילד הפנימי

סדנא לריפוי הילד הפנימי - אינסטגרם

07 יולי

By

No Comments

הכאב הגדול ביותר של הילד הפנימי – הפחד להרגיש לא רצוי

7 ביולי 2018 | By | No Comments

הכאב הגדול ביותר של הילד הפנימי

הפחד להרגיש לא רצוי

אחד הכאבים הגדולים ביותר של הילד הפנימי, הוא ההרגשה שהוא נולד לעולם שבו הוא לא רצוי.

אנחנו מרגישים את זה

אנחנו יודעים את זה מבפנים, משהו סביב המסרים שקיבלנו באופן לא מודע במהלך ההריון, או הילדות המוקדמת שלנו אומר לנו, אתם מהווים נטל על אחד ההורים או שניהם. זה יכול להיות שאחד ההורים לא רצה את ההריון, או שהיה מצב כלכלי לא פשוט בבית וההורים חששו מאיך הם יגדלו אתכם. מה שמשותף לכל הסיפורים האלה, הם ההרגשה של – אני לא רצוי פה, אני מהווה נטל. ואחד הדרכים שאנחנו מנסים להתמודד עם הכאב הזה הוא לבחור להוכיח כל הזמן שאנחנו בסדר. שאנחנו ראויים להיות כאן. להוכיח שאף אחד לא עשה טעות, שאנחנו לא טעות, ושרק יראו ויבחינו כמה אנחנו משתדלים, כמה אנחנו בסדר, כמה אנחנו רק נהיה פה בלי להפריע לאף אחד.

והמענה שאני רוצה להציע היום בסרטון הזה:

הוא לאשר את הקיום של הילד הפנימי לעצמינו. הרי הוא חלק מאיתנו, כפי שיש לנו כל כך הרבה חלקים, ואנחנו אחראים על החלק הזה בתוכינו. ממש לפנות אליו ולאמר לו, אני כל כך שמחה שאתה כאן איתי. אני כל כך שמח שאתה כאן איתי וכו…ממש כמו שגננת מקבלת את פני הילדים בבוקר בשמחה, שהיא מתכופפת כדי לתקשר איתם בגובה העיניים, להביט לו עמוק בעיניים ולהתכוון לזה מכל הלב, אני שמח / שמחה שאת / אתה כאן איתי.

ספרו לי איך זה הרגיש לכם לעבוד עם התרגיל הזה, אני ממש אשמח לשמוע.

הצטרפו לסדנא לריפוי הילד הפנימי

סדנא לריפוי הילד הפנימי - אינסטגרם

28 יוני

By

No Comments

ההופעה של א-הא בישראל – חלומות מתגשמים גם אחרי שנים

28 ביוני 2018 | By | No Comments

כשתמי אחותי ואני היינו קטנות, כל העולם שלנו היה מלא במוסיקה. מוסיקה עזרה לנו להתמודד עם הכל. אני זוכרת סיטואציות שבהן היינו בלחצים כל כך גדולים, שהבריחה היחידה והשפויה שלנו הייתה, להקשיב למוסיקה, לשיר, לכתוב או לצייר. כל מה שתמי אהבה לשמוע, אהבתי גם. היא מבחינתי הייתה האחות הגדולה, הדי ג'יי, והאדם עם הטעם הכי טוב במוסיקה.

תמי אהבה את ג'ורג' מייקל, וגם את ווהאם כמובן, ובגלל זה גם אני.

תמי אהבה את מדונה, דוראן דוראן, א-הא, וגם אני.

ורק בגיל ההתבגרות, התחלתי להתחבר לסוגי מוסיקה שונים ולמצוא את המקום שלי. אהבתי להקשיב למוסיקת רוק. אקסטרים היו הלהקה האהובה עליי, מיד אחריהם אירוסמית, ובמקום השלישי היו מטאליקה.

עד היום אנחנו שולחות שירים אחת לשניה, ובתחתית של הלינק כותבות, "את חייבת לשמוע". "תגידי לי מה חשבת", ותמיד יש בינינו את הכבוד ההדדי הזה למוסיקה. אנחנו מכבדות אחת השנייה דרך ההאזנה לשירים שאנחנו בטוחות שהשנייה תאהב. הקשר שלי ושל תמי תמיד היה טוב, והוא רק הלך והתחזק עם השנים. בבסיס שלנו תמיד היינו אחת בשביל השנייה, כאילו היינו ישות אחת, אני לא יכולה להסביר במילים כמה אני אוהבת אותה, ובטוחה בכמה שהיא אוהבת אותי. תמי תמיד הייתה זאת שמעודדת אותי שהרגשתי לבד, שהרגשתי מכוערת, שהרגשתי לא אהובה, דחויה, לא רצויה. תמיד כל מה שהיא אמרה לי, היה מלא בתקווה. את תראי שבגיל 18 את תהיי כך וכך, ותמיד למילים שלה היו השפעה חיובית על המקום הזה בתוכי שרצה שהכל יהיה בסדר. היא אף פעם לא הייתה פסימית, ותמיד כל הדברים החיוביים שהיא אמרה לי שיקרו, קרו. בתור ילדה, הייתי זקוקה למילים האלה. הייתי זקוקה למישהו שיעזור לי לעלות למעלה ולקוות לדברים טובים. במשך כל השנים לאחר מכן, החיים שלנו היו מלאים בשיעורים לא פשוטים, בייחוד לאחר שאבא שלנו נפטר. ותמיד לא משנה מה, חיזקנו אחת את השניה.

בתחילת החודש, תמי שלחה לי הודעה. מה את עושה ב 21 ליוני? בדקתי ביומן, ואמרתי לה שאין לי משהו מיוחד באותו יום. "יופי, כי קניתי לנו כרטיסים להופעה של א-הא, מתנה ליום הולדת שלך". אני לא יודעת למה, אבל התחלתי ישר לבכות. הכל עלה לי שוב, כל הילדות שלנו, כל המקום שנתנו למוסיקה בחיים שלנו, כל ההתמודדויות. רציתי כל כך שהיום הזה של ההופעה יגיע. חיכיתי כל כך, וזה היה שווה כל רגע. הגענו לפארק רעננה, וכבר שראיתי את הבמה עם כל הציוד והכלים של הלהקה, התרגשתי.

קצת לאחר מכן עלה הזמר אדם להופעה ממש מרגשת ויפה, אחר כך עלו החברים של נטאשה עם הופעה מעולה, ואז בערך בתשע וחצי, עלו א-הא. הקהל השתגע, כולם התלהבו, הסאונד היה מאלף, התאורה מיליון דולר, ואנחנו חזרנו להיות הנערות שרק רוצות לשמוע מוסיקה וליהנות. מוסיקה כדי לחיות, או לברוח מהתמודדויות, או פשוט להכיל את הכאבים של החיים באיזה שהיא דרך.

הם שרו הרבה שירים שלא הכרנו, והרבה שירים שאהבנו מאוד. הם שרו את, The sun always shine on T.V, ואת Hunting Hige and low…חיכינו כל כך לשיר, Take on me, ובסוף ההופעה הוא סוף סוף הגיע. מכירים את זה שאתם לא מאמינים שאתם רואים משהו ולא מאמינים שזה קורה במציאות? עכשיו, לא ידעתי אם רק להתבונן ולהיות אחד עם המוסיקה, או לצלם וידאו, ולרגעים פשוט איבדתי את הרגע, כי לא ידעתי איך להכיל אותו במלואו. הם נראו בדיוק כמו שהיינו ילדות, ואפילו טוב יותר. והדבר היחיד שיכולתי לחשוב עליו היה, כל כך הרבה זמן חיכינו לשמוע את השיר הזה בלייב, והנה דברים מתגשמים לפעמים גם אחרי הרבה שנים, יותר מעשרים. לשנייה כעסתי על עצמי ואמרתי, אל תחזרי לדפוסים ישנים, תהני מעכשיו, אל תחשבי על וידאו, איך זה ייראה, זה הורס את החוויה, אבל בסוף צילמתי ביד אחת ובכל שאר ההוויה שלי הייתי שם J יש תמיד משהו מרגש בהרמוניה שנוצרת כשכמה אנשים חוברים יחד ונותנים למוסיקה לעבור דרכם, החיבור הזה הוא לא סתם. זה חיבור שנקבע הרבה הרבה לפני כן. המוסיקה מעוררת בנו ריפוי טבעי, ומזכירה לנו את החיבור האמיתי שלנו אחד לשני. וזה היה הזמן שלנו ביחד. אני רק מוקירה את הרגעים האלה בחיים, שבהם מרגישים את הביחד, ונותנים לכוח גדול יותר להוביל אתה הדברים, כי כשנותנים את זה, אנחנו מובלים בדיוק למקום שאליו אנחנו אמורים להגיע. לחוויה של אהבה.

 

מחשבות אוהבות

18 יוני

By

No Comments

תקשורת עם הילד הפנימי

18 ביוני 2018 | By | No Comments

הילד הפנימי שלנו.

הרבה פעמים אנחנו מרגישים שפצעים מהילדות שלנו מונעים מאיתנו להיות איפה שחשבנו שמגיע לנו להיות היום. פצעים רגשיים שעד היום מונעים מאיתנו להיות במקום של שלווה והשלמה. אולי זאת נקודה ספציפית, משהו שקרה במשפחה, או משהו שנאמר לנו. משהו שרצינו לעשות ולא הצלחנו, מקומות שלא האמינו בנו בתור ילדים.

המצב הטבעי שכולנו נולדנו איתו, הוא מצב של אהבה. באנו ממקום של אהבה, ביטחון ושלמות. אהבה ללא שום תנאים או שיפוטים. אבל בגיל מסויים, משהו קרה. באיזה שהוא שלב, הבנו שלא הכל מושלם כמו שחשבנו. עד לאותה נקודה היה נראה שהכל מושלם כי לא חשבנו על חוסר שלמות. ומאותו רגע, כאילו משהו נשבר בנו, ונראה שהוא איים על השלווה שלנו. והשכל אומר לנו בעצם שהתעוררנו לעולם האמיתי.

 מחשבות אוהבות

ובגלל שאנחנו באים ממקום כל כך תמים ואוהב, הרבה פעמים זה נראה כאילו החיים שלנו נחלקים לשניים. מה שהיה עד אותו יום, ומה שקרה שגרם לנו להרגיש שזכוכית התנפצה ולא ידענו שאנחנו בתוך איזו שהיא אשליה או בחשיבה שהכל מושלם.

מה שאני רוצה להגיד היום, שזה ההיפך. דווקא עד לאותה נקודה היינו בהוויה האמיתית שלנו. עד לאותה נקודה, היינו במקום הרבה יותר ממשי, אמיתי, שלם, ומאותו רגע כאילו עברנו איזה שהוא פירוד מהמקום הזה. כשאנחנו עושים תהליכי מודעות וחיבור לילד הפנימי, או כשאנחנו מתרגלים מדיטציה, יוגה, תפילה או את הקורס בניסים, אנחנו בעצם מנסים להשיב לעצמינו את החשיבה המאוחדת הזאת. חשיבה של שמחה ואחדות. מדובר פה על רמת חשיבה. ומאותו יום, התחלנו להתחבר למערכת השיעורים שלנו, ולכישורים שבאנו לפתח כאן.

לאף אחד מאיתנו לא הייתה ילדות קלה

ובעצם מאותו רגע שקרה אותו מקרה, זה יכול להיות שההורים שלנו התגרשו, יכול להיות שאחד ההורים אמר לנו איזה שהוא משפט שעד היום אנחנו זוכרים כי הוא מהדהד לנו באוזניים. אנחנו רואים את זה שוב ממש כמו בטלנובלה שחוזרים בזמן אחורה ורואים את כל הדמויות והנפשות הפועלות.

והיום, אם נתבונן על החוויה הזאת שחווינו, נראה שמעורבים בה אשמה ובושה. בושה של הילד הפנימי שלנו שמרגיש שהוא לא בסדר, או שבגללו קרה מה שקרה. או אשמה על כך שאנחנו מאמינים שהיינו צריכים לנהוג אחרת, או שהטילו עלינו אחריות מאוד גדולה ולא הצלחנו לעמוד בה אז עד היום אנחנו מרגישים שנכשלנו.

בושה ואשמה

הבושה והאשמה של הילד הפנימי שלנו, מלווים אותנו היום, כשאנחנו רוצים ליזום משהו חדש, ליצור, למצוא זוגיות, לתקשר אחד עם השני, להתקבל למקום עבודה, להצליח בעסק או להגשים מטרה שחשובה לנו. כמו קול פנימי שמזכיר לנו את האשמה הזאת ואת הבושה.

ודווקא אם כן נתקשר עם הקול הפנימי הזה, וכן נקשיב לו, אנחנו נראה הרבה פעמים שזה מגיע מהפצע של הילד הפנימי. כמובן שלאף אחד לא הייתה ילדות מושלמת וזה משהו שלדעתי משותף לכלל בני האדם בעולם, לכולם היה משהו שמשפיע עליהם עד היום. החיסרון באבא, הרצון שאמא תאשר ותאהב, הרצון שיקבלו אותנו כמו שאנחנו…

התקשורת הזאת עם המקום הפצוע יכולה לשנות את ההתמקדות שלנו מרמת הפצע, למקום של פתרון וריפוי. לראות אותו, להתבונן עליו ללא חשש. זה ממש קול של קריאה פנימית לאהבה. מקום פנימי שרוצה שנתייחס אליו.

אז לכל אחד יש את הילד הפנימי שבו, ואנחנו יכולים בהחלט להתחיל לנהל דיאלוג פנימי איתו ולראות מה באמת קורה שם בתוכו. פשוט לפנות לילד הפנימי שלנו ולהתחיל לתת לו מקום, לתת לו לבטא את הרגשות שלו, את המילים שלו, את הרגשות והפחדים שלו. לקחת אותו או אותה יד ביד לטיול במחשבה, ופשוט להקשיב.

יצרתי גם טיפול להקשבה וריפוי לילד הפנימי שלנו, ואפשר לרכוש אותו כאן להורדה: 

טיפול לריפוי הילד הפנימי

10 יוני

By

No Comments

תתארו לכם איך היו נראים השמיים יום לפני שנולדתם

10 ביוני 2018 | By | No Comments

תתארו לכם איך השמיים נראו יום אחד לפני הלידה שלכם. איזו התרגשות גדולה הייתה שם, כל הפמליה של הנשמות שאתכם ידעה שאתם יוצאים למסע שכבר הייתם בו, אבל הפעם בחרתם לחדד ולפתח עוד כישורים לחיים בתוככם. הם התרגשו גם בשבילכם וגם בשביל עצמם. כי ידעתם שאתם יחד כקבוצה, הולכים להגיע יחד לגבהים חדשים, למקומות חדשים שלא הכרתם, לעזור אחד לשני לשייף את היהלום הפנימי שלכם. אולי קבעתם שתהיו משפחה? אולי קבעתם שתהיו אמא של, אבא של, בן של, בת של… מה שלא קבעתם, ידעתם שההתרגשות שאתם מרגישים עכשיו, תהיה העוגן שלכם כשתהיו כבר בחוויה של החיים בכדור הארץ.

מה שידעתם יום לפני שהגעתם לכאן, זה שתשכחו את כל מה שידעתם בשמיים. ידעתם שתשכחו את האהבה האינסופית וחסרת התנאים שיש לכם אחד כלפי השני בשמיים. ידעתם, שתהיו גם אולי אויבים. ידעתם שהיחסים ביניכם יהיו מורכבים. ידעתם שתרצו כל כך לבקר אותם, כי הם יראו לכם כל כך לא הוגנים, לא מבינים, משוגעים וחסרי היגיון, קשים. אנשים קשים. אנשים שלא אכפת להם מכם ומהרצונות שלכם. ידעתם שיהיה לכם קשה להיזכר. אבל ידעתם שזה אפשרי, והבטחתם, שלא משנה כמה קשה יהיה כאן, אתם תזכירו אחד לשני את הבית האמיתי שלכם. ידעתם שלבית שיש בתוככם, אתם חוזרים יחד.

לכולנו יש שיעורים שבאנו ללמוד כאן. לכולנו יש הסכמים שסוכמו מראש על ידי הדרכה גבוה יותר שקיימת בתוכינו ושייכת לתכנית שמובילה אותנו בחזרה לאהבה. כיוון שאם בשכל שלנו החלטנו לפני שנים ועידנים, שאנחנו לא המהות האלוהית שלנו, זה מה שהבאנו לחוויה שלנו, ואז יצרנו בתוכינו את הפירוד. פירוד מאלוהים, ופירוד אחד מהשני. וכדי להגיע לתודעה של האחדות, שבה כל השכלים שלנו מחוברים, אנחנו עובדים, מחדדים, משייפים, נזכרים ושוכחים. שוכחים ונזכרים. באנו לכאן להפוך לאומנים בהיזכרות, וכדי להפוך לאומני היזכרות, אנחנו צריכים לשכוח, אחרת לא נדע שנזכרנו. אנחנו לומדים וגדלים דרך השיעורים שלנו. לכן, כשיש לנו נושא מרכזי בחיים, כמו נניח הערכה עצמית, משהו שאני עובדת עליו כמשימת חיים, אנחנו נפגוש את כל המקומות שבהם אנחנו לא מעריכים את עצמינו, וכל הנושא הזה יעלה מול ההורים, בני זוג, אחים, חברים, ותמיד נרגיש שיש איזה דמות מרכזית שנוגעת לנו בפצעים, דווקא במקום הזה. אנחנו נרגיש שזה פוגש אותנו כבר מהילדות. בואו ניזכר ברגע הראשון שבו הרגשנו שלא מעריכים אותנו. שלא רואים אותנו, שלא רואים אותנו כמו שאנחנו רוצים שיראו אותנו. זה לא שהם לא מעריכים אותנו, זה נראה לנו כאילו הם בכלל לא אוהבים אותנו, לא מאשרים את הקיום שלנו.

הרגע הראשון הזה, יכול להיראות כמו נקודת משבר, אבל הוא נקודת החזרה הביתה, כיוון שמשם, מהסדק הזה שנוצר, אנחנו מבינים שיש משהו אנחנו אמורים להתייחס אליו. זה בלתי נמנע שלא נרגיש שם משהו, אכזבה, פגיעה, כאב, משהו שיוביל אותנו וינחה אותנו לבקש דרך אחרת לחוות את הדברים. זה יכול לקחת שנים, עד שנחליט שאנחנו רוצים לרפא את הפצעים האלה, אבל הקריאה לריפוי קיימת עוד הרבה לפני שהשמענו אותה בינינו לבין עצמינו, בינינו לבין אלוהים. אחרת לא היינו כאן בכלל.

כל השרשרת של האירועים בחיים שלנו, משתחררת על ידי הסליחה. סליחה למחשבות שלנו על עצמינו, על הדרכים שבהן שפטנו את עצמינו. סליחה על דברים נוראיים שאמרנו לעצמינו וסליחה לכל אדם ואדם שאיתו אנחנו נמצאים במערכת יחסים. ראינו את עצמינו כחלשים, חסרי אונים, כקורבן. ראינו את עצמינו כנפרדים. והפירוד במחשבה, יוצר פירוד בחוויה. מה יכול לרפא פירוד חוץ מאשר מחשבות על אהבה? על האהבה שאנחנו? ואני לא מדברת על חשיבה חיובית, אני מדברת על חשיבה שאם אני, פוגשת פצע בתוכי, והאדם שאיתו אני מתמודדת עכשיו פוגש פצע בתוכו, הוא נמצא ממש לידי, כמו קצה של קרן שמש. בקצה התחתון אנחנו נראים כנפרדים, אבל כשאנחנו מביטים למעלה, אנחנו רואים שבאנו בדיוק מאותו מקום. המקור שלנו הוא אותו המקור. ובמקור הזה אנחנו אחד, גם אם כאן למטה בקצה זה רק נראה כאילו אנחנו נפרדים ויש מרחב בינינו.

אז באנו לסלוח, ובאנו לשכוח, ובאנו לזכור ובאנו לאהוב, ובאנו לעשות את כל אלה על ידי כך שלא נאהב, ולא נסלח, ונרצה רק להאשים ולהעביר ביקורת, ולא נרצה לראות את המקומות בתוכינו שרוצים ריפוי, שזה בכלל קשור למחשבות שלנו, ולא נרצה בכלל לראות את עצמינו כאחד, וכל ההתנגדויות האלה ייראו לנו יום אחד אולי כבר חסרי טעם, מה הטעם בלא לסלוח? וכמה סבל אני מוכן לשלם בשביל זה? ואיזה מחיר באמת שילמתי כל השנים האלה? בבריאות שלי? בסבל שלי? באובדן שלי? והאם זה באמת שווה את זה? והאם האדם הזה שאני לא רוצה לשחרר אותו מהכעס שלי באמת עד כדי כך נורא? ואולי אתמקד בדברים הנפלאים והטובים שהוא מביא לחיים שלי? אולי אתמקד במהות האמיתית שלו? באנו לראות שהמעמסה הזאת בשלב מסוים כבר לא תואמת את מי שהפכנו להיות. ככל שאנחנו נזכרים יותר, אנחנו משילים יותר, ואז עדיין דברים עולים, אבל הפעם זה הופך להיות משחק זיהוי. משחק היזכרות, והכל מקבל כבר משמעות אחרת.

אז תתארו לכם עכשיו, איך היו נראים השמיים, בדיוק ביום המדויק שנולדתם.

IMG_5074

טיפול להקשבה וריפוי הילד הפנימי 

innerchildtherapyheader