Image Image Image Image Image Image Image Image Image

admin

כל העדכונים האחרונים מהבלוג

18 יוני

By

No Comments

תקשורת עם הילד הפנימי

18 ביוני 2018 | By | No Comments

הילד הפנימי שלנו.

הרבה פעמים אנחנו מרגישים שפצעים מהילדות שלנו מונעים מאיתנו להיות איפה שחשבנו שמגיע לנו להיות היום. פצעים רגשיים שעד היום מונעים מאיתנו להיות במקום של שלווה והשלמה. אולי זאת נקודה ספציפית, משהו שקרה במשפחה, או משהו שנאמר לנו. משהו שרצינו לעשות ולא הצלחנו, מקומות שלא האמינו בנו בתור ילדים.

המצב הטבעי שכולנו נולדנו איתו, הוא מצב של אהבה. באנו ממקום של אהבה, ביטחון ושלמות. אהבה ללא שום תנאים או שיפוטים. אבל בגיל מסויים, משהו קרה. באיזה שהוא שלב, הבנו שלא הכל מושלם כמו שחשבנו. עד לאותה נקודה היה נראה שהכל מושלם כי לא חשבנו על חוסר שלמות. ומאותו רגע, כאילו משהו נשבר בנו, ונראה שהוא איים על השלווה שלנו. והשכל אומר לנו בעצם שהתעוררנו לעולם האמיתי.

 מחשבות אוהבות

ובגלל שאנחנו באים ממקום כל כך תמים ואוהב, הרבה פעמים זה נראה כאילו החיים שלנו נחלקים לשניים. מה שהיה עד אותו יום, ומה שקרה שגרם לנו להרגיש שזכוכית התנפצה ולא ידענו שאנחנו בתוך איזו שהיא אשליה או בחשיבה שהכל מושלם.

מה שאני רוצה להגיד היום, שזה ההיפך. דווקא עד לאותה נקודה היינו בהוויה האמיתית שלנו. עד לאותה נקודה, היינו במקום הרבה יותר ממשי, אמיתי, שלם, ומאותו רגע כאילו עברנו איזה שהוא פירוד מהמקום הזה. כשאנחנו עושים תהליכי מודעות וחיבור לילד הפנימי, או כשאנחנו מתרגלים מדיטציה, יוגה, תפילה או את הקורס בניסים, אנחנו בעצם מנסים להשיב לעצמינו את החשיבה המאוחדת הזאת. חשיבה של שמחה ואחדות. מדובר פה על רמת חשיבה. ומאותו יום, התחלנו להתחבר למערכת השיעורים שלנו, ולכישורים שבאנו לפתח כאן.

לאף אחד מאיתנו לא הייתה ילדות קלה

ובעצם מאותו רגע שקרה אותו מקרה, זה יכול להיות שההורים שלנו התגרשו, יכול להיות שאחד ההורים אמר לנו איזה שהוא משפט שעד היום אנחנו זוכרים כי הוא מהדהד לנו באוזניים. אנחנו רואים את זה שוב ממש כמו בטלנובלה שחוזרים בזמן אחורה ורואים את כל הדמויות והנפשות הפועלות.

והיום, אם נתבונן על החוויה הזאת שחווינו, נראה שמעורבים בה אשמה ובושה. בושה של הילד הפנימי שלנו שמרגיש שהוא לא בסדר, או שבגללו קרה מה שקרה. או אשמה על כך שאנחנו מאמינים שהיינו צריכים לנהוג אחרת, או שהטילו עלינו אחריות מאוד גדולה ולא הצלחנו לעמוד בה אז עד היום אנחנו מרגישים שנכשלנו.

בושה ואשמה

הבושה והאשמה של הילד הפנימי שלנו, מלווים אותנו היום, כשאנחנו רוצים ליזום משהו חדש, ליצור, למצוא זוגיות, לתקשר אחד עם השני, להתקבל למקום עבודה, להצליח בעסק או להגשים מטרה שחשובה לנו. כמו קול פנימי שמזכיר לנו את האשמה הזאת ואת הבושה.

ודווקא אם כן נתקשר עם הקול הפנימי הזה, וכן נקשיב לו, אנחנו נראה הרבה פעמים שזה מגיע מהפצע של הילד הפנימי. כמובן שלאף אחד לא הייתה ילדות מושלמת וזה משהו שלדעתי משותף לכלל בני האדם בעולם, לכולם היה משהו שמשפיע עליהם עד היום. החיסרון באבא, הרצון שאמא תאשר ותאהב, הרצון שיקבלו אותנו כמו שאנחנו…

התקשורת הזאת עם המקום הפצוע יכולה לשנות את ההתמקדות שלנו מרמת הפצע, למקום של פתרון וריפוי. לראות אותו, להתבונן עליו ללא חשש. זה ממש קול של קריאה פנימית לאהבה. מקום פנימי שרוצה שנתייחס אליו.

אז לכל אחד יש את הילד הפנימי שבו, ואנחנו יכולים בהחלט להתחיל לנהל דיאלוג פנימי איתו ולראות מה באמת קורה שם בתוכו. פשוט לפנות לילד הפנימי שלנו ולהתחיל לתת לו מקום, לתת לו לבטא את הרגשות שלו, את המילים שלו, את הרגשות והפחדים שלו. לקחת אותו או אותה יד ביד לטיול במחשבה, ופשוט להקשיב.

יצרתי גם טיפול להקשבה וריפוי לילד הפנימי שלנו, ואפשר לרכוש אותו כאן להורדה: 

טיפול לריפוי הילד הפנימי

10 יוני

By

No Comments

תתארו לכם איך היו נראים השמיים יום לפני שנולדתם

10 ביוני 2018 | By | No Comments

תתארו לכם איך השמיים נראו יום אחד לפני הלידה שלכם. איזו התרגשות גדולה הייתה שם, כל הפמליה של הנשמות שאתכם ידעה שאתם יוצאים למסע שכבר הייתם בו, אבל הפעם בחרתם לחדד ולפתח עוד כישורים לחיים בתוככם. הם התרגשו גם בשבילכם וגם בשביל עצמם. כי ידעתם שאתם יחד כקבוצה, הולכים להגיע יחד לגבהים חדשים, למקומות חדשים שלא הכרתם, לעזור אחד לשני לשייף את היהלום הפנימי שלכם. אולי קבעתם שתהיו משפחה? אולי קבעתם שתהיו אמא של, אבא של, בן של, בת של… מה שלא קבעתם, ידעתם שההתרגשות שאתם מרגישים עכשיו, תהיה העוגן שלכם כשתהיו כבר בחוויה של החיים בכדור הארץ.

מה שידעתם יום לפני שהגעתם לכאן, זה שתשכחו את כל מה שידעתם בשמיים. ידעתם שתשכחו את האהבה האינסופית וחסרת התנאים שיש לכם אחד כלפי השני בשמיים. ידעתם, שתהיו גם אולי אויבים. ידעתם שהיחסים ביניכם יהיו מורכבים. ידעתם שתרצו כל כך לבקר אותם, כי הם יראו לכם כל כך לא הוגנים, לא מבינים, משוגעים וחסרי היגיון, קשים. אנשים קשים. אנשים שלא אכפת להם מכם ומהרצונות שלכם. ידעתם שיהיה לכם קשה להיזכר. אבל ידעתם שזה אפשרי, והבטחתם, שלא משנה כמה קשה יהיה כאן, אתם תזכירו אחד לשני את הבית האמיתי שלכם. ידעתם שלבית שיש בתוככם, אתם חוזרים יחד.

לכולנו יש שיעורים שבאנו ללמוד כאן. לכולנו יש הסכמים שסוכמו מראש על ידי הדרכה גבוה יותר שקיימת בתוכינו ושייכת לתכנית שמובילה אותנו בחזרה לאהבה. כיוון שאם בשכל שלנו החלטנו לפני שנים ועידנים, שאנחנו לא המהות האלוהית שלנו, זה מה שהבאנו לחוויה שלנו, ואז יצרנו בתוכינו את הפירוד. פירוד מאלוהים, ופירוד אחד מהשני. וכדי להגיע לתודעה של האחדות, שבה כל השכלים שלנו מחוברים, אנחנו עובדים, מחדדים, משייפים, נזכרים ושוכחים. שוכחים ונזכרים. באנו לכאן להפוך לאומנים בהיזכרות, וכדי להפוך לאומני היזכרות, אנחנו צריכים לשכוח, אחרת לא נדע שנזכרנו. אנחנו לומדים וגדלים דרך השיעורים שלנו. לכן, כשיש לנו נושא מרכזי בחיים, כמו נניח הערכה עצמית, משהו שאני עובדת עליו כמשימת חיים, אנחנו נפגוש את כל המקומות שבהם אנחנו לא מעריכים את עצמינו, וכל הנושא הזה יעלה מול ההורים, בני זוג, אחים, חברים, ותמיד נרגיש שיש איזה דמות מרכזית שנוגעת לנו בפצעים, דווקא במקום הזה. אנחנו נרגיש שזה פוגש אותנו כבר מהילדות. בואו ניזכר ברגע הראשון שבו הרגשנו שלא מעריכים אותנו. שלא רואים אותנו, שלא רואים אותנו כמו שאנחנו רוצים שיראו אותנו. זה לא שהם לא מעריכים אותנו, זה נראה לנו כאילו הם בכלל לא אוהבים אותנו, לא מאשרים את הקיום שלנו.

הרגע הראשון הזה, יכול להיראות כמו נקודת משבר, אבל הוא נקודת החזרה הביתה, כיוון שמשם, מהסדק הזה שנוצר, אנחנו מבינים שיש משהו אנחנו אמורים להתייחס אליו. זה בלתי נמנע שלא נרגיש שם משהו, אכזבה, פגיעה, כאב, משהו שיוביל אותנו וינחה אותנו לבקש דרך אחרת לחוות את הדברים. זה יכול לקחת שנים, עד שנחליט שאנחנו רוצים לרפא את הפצעים האלה, אבל הקריאה לריפוי קיימת עוד הרבה לפני שהשמענו אותה בינינו לבין עצמינו, בינינו לבין אלוהים. אחרת לא היינו כאן בכלל.

כל השרשרת של האירועים בחיים שלנו, משתחררת על ידי הסליחה. סליחה למחשבות שלנו על עצמינו, על הדרכים שבהן שפטנו את עצמינו. סליחה על דברים נוראיים שאמרנו לעצמינו וסליחה לכל אדם ואדם שאיתו אנחנו נמצאים במערכת יחסים. ראינו את עצמינו כחלשים, חסרי אונים, כקורבן. ראינו את עצמינו כנפרדים. והפירוד במחשבה, יוצר פירוד בחוויה. מה יכול לרפא פירוד חוץ מאשר מחשבות על אהבה? על האהבה שאנחנו? ואני לא מדברת על חשיבה חיובית, אני מדברת על חשיבה שאם אני, פוגשת פצע בתוכי, והאדם שאיתו אני מתמודדת עכשיו פוגש פצע בתוכו, הוא נמצא ממש לידי, כמו קצה של קרן שמש. בקצה התחתון אנחנו נראים כנפרדים, אבל כשאנחנו מביטים למעלה, אנחנו רואים שבאנו בדיוק מאותו מקום. המקור שלנו הוא אותו המקור. ובמקור הזה אנחנו אחד, גם אם כאן למטה בקצה זה רק נראה כאילו אנחנו נפרדים ויש מרחב בינינו.

אז באנו לסלוח, ובאנו לשכוח, ובאנו לזכור ובאנו לאהוב, ובאנו לעשות את כל אלה על ידי כך שלא נאהב, ולא נסלח, ונרצה רק להאשים ולהעביר ביקורת, ולא נרצה לראות את המקומות בתוכינו שרוצים ריפוי, שזה בכלל קשור למחשבות שלנו, ולא נרצה בכלל לראות את עצמינו כאחד, וכל ההתנגדויות האלה ייראו לנו יום אחד אולי כבר חסרי טעם, מה הטעם בלא לסלוח? וכמה סבל אני מוכן לשלם בשביל זה? ואיזה מחיר באמת שילמתי כל השנים האלה? בבריאות שלי? בסבל שלי? באובדן שלי? והאם זה באמת שווה את זה? והאם האדם הזה שאני לא רוצה לשחרר אותו מהכעס שלי באמת עד כדי כך נורא? ואולי אתמקד בדברים הנפלאים והטובים שהוא מביא לחיים שלי? אולי אתמקד במהות האמיתית שלו? באנו לראות שהמעמסה הזאת בשלב מסוים כבר לא תואמת את מי שהפכנו להיות. ככל שאנחנו נזכרים יותר, אנחנו משילים יותר, ואז עדיין דברים עולים, אבל הפעם זה הופך להיות משחק זיהוי. משחק היזכרות, והכל מקבל כבר משמעות אחרת.

אז תתארו לכם עכשיו, איך היו נראים השמיים, בדיוק ביום המדויק שנולדתם.

IMG_5074

טיפול להקשבה וריפוי הילד הפנימי 

innerchildtherapyheader

04 יוני

By

No Comments

האור שמתחת לכעס

4 ביוני 2018 | By | No Comments

מעולם לא ידעתי שיש דבר כזה תקשור, עד שאבא שלי נפטר. זה היה ממש כמה חודשים אחרי שהוא עבר למצב אחר. החלטתי ללכת ולנסות לדבר איתו על המצב העגום הזה שחווינו במשפחה. הייתי עדיין במקום הזה של לא להבין עד הסוף שהוא כבר לא פה, מן מצב כזה שחווים באובדן שהכל עדיין רועד מתחת לרגליים. מקום שמצד אחד זורמים כי הכל נראה חסר משמעות, וצרות של אחרים נראות פתאום טיפשית וקטנות, ומצד שני, מקום שרוצה תשובות. מקום שמתעקש ויודע שחייבת להיות איזה שהיא דרך לפתור את הקשיים בחיים האלה. המפגש עם נאור המתקשר, היה אחד הרגעים הכי חשובים שלי בחיים האלה על כדור הארץ. מהמפגש הזה נולד כל מה שאני מביאה לחיים שלי היום בכל יום ויום. התבוננות, הסכמה לוותר על הקורבן שחשבתי שאני, הסכמה לפגוש את הפחדים שלי, והכל לאט לאט, צעד צעד ובקצב שאני מרגישה שהכי נכון לי.

לשחרר את הכעס ולראות מה יש מתחתיו

היו בפגישה הזאת עם המתקשר כל כך הרבה דברים, היו שם כל כך הרבה תובנות, היו שם כל כך הרבה דברים שאבא שלי אמר לי, אבל היום אני חושבת רק על דבר אחד שמלווה אותי כבר כמה ימים בהקשר לנושא אחר בכלל. זה פשוט עלה לי שוב, כי פגשתי את זה ממקום אחר. נאור אמר לי אז באותה פגישה לפני שנים, "שחררי את הכעס שיש לך, ואת תראי את האור". והמשפט הזה עורר בי המון תהיות.

איך אני יכולה לשחרר את הכעס? איך אני יכולה לשחרר כעס על עולם שמלא במרמה, פשע, ועוד לוותר על הכבוד האחרון של אבא שלי? אני לא יכולה לעשות את זה לא רק לי, אלא גם לא לאבא שלי, ולא למשפחה שלי.  אבל עברו הרבה ימים מאז, וביום שהסכמתי לשקול לוותר טיפ טיפה על הכעס, לא ראיתי אור. ראיתי וחוויתי רק עצב. העצב הסתתר מתחת לכעס שנים. הוא הסתתר שם הרבה הרבה לפני העזיבה של אבא שלי. העצב הזה בעצם שיקף ממש את מערכת היחסים שהרגשתי שכל כך רציתי שתהיה לי איתו. וכשנתתי לעצב הזה לעלות, הוא פשוט סחף אותי למקום שלא ידעתי איך להכיל אותו, אבל פשוט נתתי לו לעלות בלי לפחד יותר. אז עצב, אז אהיה עצובה, אז מה? אף אחד לא ימות מלהיות קצת עצוב. העצב הזה היה הדבר הכי טוב שקרה לי אז. העצב הזה גרם לי להיזכר בכל נקודה ונקודה בקשר שלי עם אבא שלי, בכל נקודה ונקודה שהרגשתי שאני הבת שלו, ושהוא אבא שלי, ובכל נקודה שהרגשתי את החוסר שלו, וככל הנראה גם הוא את החוסר שלי. העצב הזה היה על דברים שאמרתי ועל דברים שלא אמרתי, וגם בשבילו, על דברים שהוא אמר, ודברים שאני מאמינה שהוא רצה לומר. עצב כזה שאפשר להיות איתו, כי אין כלפיו יותר התנגדות.

acim-day69

נקודת ההתחלה

אז נקודת ההתחלה של הכעס הייתה מקום שרצה לכסות את העצב, כדי לא להתמודד איתו. והגילוי הזה של העצב, עזר לי בהחלט לראות אור גדול. כי מערכות יחסים נמשכות גם אחרי שאנשים כבר לא נמצאים לידינו, והריפוי אפשרי תמיד, בכל רגע של בחירה. ושום דבר לא חייב להיות מושלם, לפחות לא באותו רגע שמתמודדים עם הרגשות האלה, ועם ההבנות שעולות. והיום אני מבינה שהמצב הזה שרציתי שהכל יהיה מושלם, זה בכדי להימנע מלהרגיש את העצב, ואיזה יופי שבסוף דווקא הכניסה אליו הביאה כל כך הרבה אור.

מפגשים אישיים על בסיס הקורס בניסים – לכל הפרטים

קורס בניסים

23 מאי

By

No Comments

לשאול מה שלומך? ולהתכוון לזה באמת

23 במאי 2018 | By | No Comments

פעם שהייתי בת 17, קראתי בספר שדיבר על דרכים להצליח בחיים, (לא זוכרת את שמו), שכדי להצליח בדברים שאנחנו רוצים להשיג, צריך להתעניין באנשים. לשאול אותם, מה שלומם? אני זוכרת שהיה כתוב משהו כמו: בפעם הבאה שתפגוש מישהו, תשאל אותו, "מה שלומך"?  "איך אתה מרגיש"? ובאמת תתעניין. ואז כנערה חשבתי, שכדי לשאול את השאלות האלה, צריך למצוא מישהו להתעניין בו.

החלטתי לנסות את זה ושאלתי איזו שהיא קרובת משפחה רחוקה, "מה שלומך"? והאמת, שאני אפילו לא זוכרת מה היא ענתה לי. למה אני לא זוכרת? רק בגלל שזה לא באמת עניין אותי. עניין אותי מה יחשבו עליי, איך אני נתפסת, איך אני נראית בעיני הסביבה, ולאו דווקא איך הם מרגישים. כמובן שחוץ מהאנשים הכי קרובים אליי שתמיד עניין אותי איך הם מרגישים. שאלתי את זה והרגשתי מזויפת. כאילו אני עושה משהו אסור, שכתוב בספר כדי "להשיג" משהו ממישהו. בתוך תוכי הרגשתי שאני עושה משהו לא בסדר. מה רציתי להשיג? שוב, תשומת לב, מחמאות, אישורים. אבל כל עוד זה הגיע ממקום של להסתכל רק החוצה, ולא לראות את המניע האמיתי מבפנים, זה הרגיש מאולץ, לא אמיתי וריק מתוכן. משהו היה כבוי בתוכי, ואפילו לא ידעתי.

רק שנים אחר כך ותוך כדי תהליך, הבנתי שכדי להתעניין במישהו באמת, קודם כל אני צריכה להתעניין בעצמי. רק כשאתעניין בעצמי, בעולמות האינסופיים והעשירים שנמצאים שם, אוכל להבין מה זה להתעניין במישהו אחר. והאמת, שבכלל לא היה שום מאמץ בלהתחיל להתעניין באנשים, כי ככל שהתעניינתי בעצמי, ולא ממקום של ריכוז עצמי, אלא ממקום של ריפוי וצמיחה והתבוננות פנימה בכל יום ויום, התחלתי להתעניין באנשים אחרים, ולהתעניין באמת. וזה מדהים. כי ככל שאנחנו מתעניינים בעצמינו, אנחנו רואים אנשים אחרים באמת.

ואז ההתעניינות, תשומת הלב, השמחה בלדעת מה באמת קורה איתם, ומה הם עוברים? ואיך הם רואים דברים שקורים בחיים שלהם? והתהליך של הריפוי והצמיחה שלהם, הופכים לנקודה הכי מבורכת. הם הופכים למפגשים שבהם שני אנשים רואים אחד את השני לא כנפרדים יותר. יש נקודה בחיים שדברים מתרככים, וגם כשיש משברים, וריבים, ורגעים ממש ממש קשים, ככל שמתרגלים אהבה, אז חוזרים הביתה הרבה יותר מהר.

קורס בניסים

הקורס בניסים אומר, "כשאתה פוגש מישהו זכור שזהו מפגש קדוש. כפי שתראה אותו כך תראה את עצמך. כפי שתתייחס אליו כך תתייחס לעצמך. כפי שתחשבו עליו כך תחשוב על עצמך. את הדבר הזה אל תשכח לעולם, כי בו תמצא את עצמך או תאבד את עצמך". ואני חוזרת בלב על המילים, אל תשכח לעולם, כי כשאתה פוגש מישהו, אתה פוגש את עצמך.

וככה ממש, כל התהליך הזה, של לנסות להצליח בדברים שאנחנו רוצים תוך כדי שאנחנו מסתכלים החוצה, ממש עוזר לנו לראות מה אנחנו מאמינים שחסר בתוכינו,  הזיהוי הזה כל כך מקסים ועצמתי בעיני. וכל ההגדרות האלה שאנחנו פוגשים בתוכינו על הצלחה, ומה זאת הצלחה, ומה זה כישלון, ומה זה מטרות, ומה זה בכלל אני? כי ברגע שאנחנו מבינים מה הרגשנו שחסר בתוכינו, אנחנו יכולים לרפא, ולתת מקום לשינוי תפיסה עמוק להתרחש, ואין דבר שיותר מרחיב את הלב, ממפגשים שבהם אנחנו מתעניינים באנשים בחיים שלנו. מתעניינים באמת, רואים אותם באמת, רואים אותנו באמת.

לתיאום מפגשים אישיים ולכל הפרטים לוחצים כאן 

 מחשבות אוהבות מפגשים אישיים

12 מאי

By

No Comments

כשציפיות לא מתממשות אפשר לשאול…

12 במאי 2018 | By | No Comments

לכולנו יש ציפיות, זה משהו שמחזיק אותנו, זה משהו שמחייה אותנו, זה משהו שגורם לנו להתרגש לקראת הדברים שעומדים להגיע.
אבל מה קורה כשאנחנו מצפים שמשהו או מישהו ישתנה וזה לא קורה? הקורס בניסים אומר שכעס מתעורר מתי שאני מאמין שהותקפתי, שתקיפת הנגד שלי מוצדקת, ושבשום אופן אינני אחראי על כך. מסקנה לא שפויה שמגיעה מהנחה לא שפויה. מה המסקנה הלא שפויה? שמישהו ראוי לתקיפה יותר מאשר לאהבה. כשמישהו לא ממלא מה שציפינו ממנו, מתעורר בנו כעס, אכזבה, כאב…

ואז אנחנו מתחילים לתקוף אותו במחשבה, לשפוט אותו, לומר כמה הוא לא בסדר, כמה הוא לא היה צריך להתנהג ככה וכו'… אבל גם כאן, הציפייה הייתה ברוב המקרים לאכזבה, הייתה אנרגיה של זה לא יקרה, זה לא מגיע לי, שאפילו לאו דווקא קשורה לאותו אדם, אלא לעניין שיש לנו סביב הנושא שציפינו ממנו למשהו. כבר לפני כן היה שם כאב, הכאב הזה פשוט בא לידי ביטוי דרך אותו אדם שציפינו ממנו למה שציפינו.

אם נחשוב על זה לעומק, כל דבר הוא ציפייה. יש בתוכינו ציפיות חיוביות מאנשים, ויש בתוכינו ציפיות שליליות מאנשים. הכל תלוי מה החלטנו לקחת מכל התנסות שחווינו. אם פירשנו אותה כשלילית, בדרך כלל נצפה למשהו שלילי שיקרה שוב ושוב ושוב. עד שנחליט לשים לזה סוף, ולראות דברים מנקודת מבט אחרת.

איך אנחנו יכולים לדעת למה אנחנו מצפים? פשוט מתבוננים על זה. מה הציפיות שלנו מהחיים? ואני מדברת דווקא על הציפיות השליליות. איך יודעים מה הן? פשוט מסתכלים על השיפוטים שלנו, ולפי זה נדע ממש בקלות. ציפייה ושיפוט קשורות אחת לשניה מאוד.

אם אני שופטת אדם מסוים שאני מאמינה שפגע בי, נגיד הוא אמר שהוא יתקשר והוא לא התקשר, או הוא הבטיח משהו והוא לא קיים, כמו לקוח שקבע פגישה וביטל ברגע האחרון, או בני זוג שלא רואים את הצרכים האחד של השני, יש שם ציפייה שלא התממשה, אבל הציפייה הייתה שלילית מלכתחילה, כי מסביב לאותו נושא, מסביב לאותו סיפור, יש לנו כאב. כשציפייה לא מתממשת, זה מדויק מאוד ומכוון אותנו להתבונן על מערכת האמונות שלנו שקשורות לאותו הנושא.

מחשבות אוהבות

אנחנו יכולים לאפשר לכל אדם ומצב למלא את התפקיד שלו בחיים שלנו מבלי לנסות לשלוט על הדברים, את התפקיד שהוא מרגיש שהוא רוצה למלא בעצמו ומבלי שנכריח אותו לעשות זאת. גם אם אנחנו לא מכריחים אותו לעשות משהו במילים, באנרגיה מרגישים את זה. כשזה נפסק לגמרי, כשאני מוותרת על הצורך להחזיק בציפיות ובוטחת בתכנית הגדולה יותר, משהו אחר קורה ומבלי שאנחנו מנסים או דוחפים בכוח, דברים מתחילים לקרות ולהסתדר.

הצטרפו אליי למפגשים אישיים – להתחיל את הקיץ באנרגיות חיוביות

מחשבות אוהבות מפגשים אישיים

29 מרץ

By

No Comments

חופש זה עניין פנימי

29 במרץ 2018 | By | No Comments

 

אומרים שאם משהו חוזר על עצמו שוב ושוב בחיים שלך, כנראה שיש כאן שיעור שצריך ללמוד אותו. כזה היה אחד מהשיעורים שלי אחרי שאבא שלי נפטר. שיעור שנמשך שנים על גבי שנים. בשבילי זה היה כמו נצח. ובמהלך השנים האלה כל כך הרבה קרה. כל כך הרבה עליות וירידות, כל כך הרבה אכזבות וכאב לב, כל כך הרבה רצון רק להתאבל ורק להיאחז בדברים הפשוטים של החיים, רק להתפלל שיגיעו ימים אחרים, ימים שאפשר לדבר על מתכונים או לעבוד בעבודה כיפית, בלי לחשוש מה יהיה מחר? איך אקח עוד פעם חופש כדי לטפל בעיניינים האלה? למה החיים כל כך לא הוגנים וכו'…

ועל זה, אני רוצה להתעכב קצת. על חתיכה אחת קטנה מתוך הפאזל הזה שהיה נראה לי באותם שנים כמו הדבר הכי מסובך להרכבה או להבנה, כיוון שהלמידה שלי שם הייתה לא להעניק כוח לדברים חיצוניים להחליט עבורי מה להיות, מי להיות, ואיך להיות, מהסיבה הפשוטה שאין דברים חיצוניים. ועצם ההסכמה להבין שאין דברים חיצוניים, גורמת לנו להבין שצריך למצוא את העצמה בתוכינו פנימה. העניין היה שעוצמה הייתה תמיד נראית לי כמו כוח שיש באמת בעולם, אבל לא לי.

חשבתי נגיד על אישה עוצמתית כעל אישה עם עיניים טובות, כזאת שגם מסוגלת להעמיד אנשים במקום כשהם לא בסדר, ושאף אחד לא יעז לפגוע בה, ומצד שני גם לאהוב ולהסתדר עם כולם. לפני שחשבתי על עצמה ככה, חשבתי עליה ועלה לי המון כעס. כעסתי על העצמה, כעסתי כי לא ידעתי מי היא ואיך אני יכולה להרגיש אותה בתוכי. ראיתי אותה בצורה מעוותת, בצורה של כוח ושל מלחמה וכאב גדול. אף פעם לא הרגשתי עצמתית כילדה, אולי רק בעולם חלומות פרטי שיצרתי. ולכן, ההתמודדות במציאות כפי שראיתי אותה אז, הייתה קשה. כי המציאות היא הפרשנות המדויקת לתפישות ולמחשבות שלנו של מי ומה שאנחנו באותו רגע, באותו המצב.

כי כשמתמודדים בשטח, הרבה יותר קשה. נכון שהליווי הרוחני תמיד (אבל תמיד) עוזר, אבל כשמאמנים את השריר, זה עדיין קשה להיאחז במשהו מוצק ויציב בלי לפחד שעדיין משהו ישתנה. ובבסיס היה כל כך הרבה פחד, שכל רוח קטנה שהגיע העיפה את כל המוטיבציה והאמון שבניתי.. הרגשתי שאני נמצאת בכלא, ולקח לי המון זמן להבין, שהמפתח נמצא אצלי. הכל היה ועודנו פנימי. הכלא או החופש, האובדן או החיים, הכל נמצא בפנים. המפתח לדלת נמצא בפנים. רק אנחנו מחליטים אם לנעול את עצמינו ולהביא למישהו את המפתח ולאמר לו, "אני כאן, עד שאחליט אחרת. עד שאחליט שאני רוצה לצאת". והאמת שכל מצב כזה יכול להיראות ככה.

איזה כוח אנחנו נותנים לאנשים ומצבים?

למי אנחנו נותנים את המפתח?

לאיזה דמויות בסיפור של החיים שלנו נתנו את המפתח שלנו לשחרור שלנו?

הדמויות הרעות?

הנערצות?

הטובות?

אהבה

בדרך כלל מדובר פה במישהו שאנחנו רוצים או מייחלים שהיה עושה דברים אחרת. מישהו שאנחנו ממש ממש מאוכזבים מההתנהגות שלו, מישהו שנגע לנו בנקודות הכי רגישות שלנו ואפילו הביא אותנו למצב שהרגשנו על סף שיגעון. מישהו שגרם לנו להבין שחייבת להיות דרך אחרת להתמודד עם החיים שלנו. ואז, כשאנחנו מרגישים את הסף הזה, את הרצון הכל כך עז הזה למצוא את הדרך האחרת, דברים קורים. דברים משתנים. הם משתנים רק מהסיבה שבחרנו להתבונן על הקירות שבנינו סביבנו ועל כל הדברים שמנענו מעצמינו עצם השהייה שם .

באילו מקומות אנחנו לא מרגישים חופש? דווקא שם, השיעור שלנו הוא להבין מה באמת עובר עלינו. את מי אנחנו שופטים? למה אנחנו שופטים? איזה ציפיות לא ממומשות יש לנו שם? אילו כעסים יש לנו על עצמינו? כל המכשולים האלה מונעים מאיתנו להרגיש את השלום זורם בחופשיות בעורקים שלנו. כל המחשבות האלה יוצרות בתוכינו כלא פנימי. כלא שהוא לא ממשי כמובן. איזה אבן אנחנו מנסים להציב כל הזמן בינינו לבין מתנת השחרור שלנו?

גם האבן הזו, היא לא ממשית. בין ציפייה לאכזבה, מה אנחנו מרגישים? מה הפחד הבאמת גדול או שנראה לנו גדול שיושב שם? אני תמיד פחדתי להפסיד בהתמודדות הזאת שהייתה לי. הרגשתי שהפסד זה היה הדבר הגרוע ביותר בעולם. הפסד בעצם יאמר לי, שלא משנה מה אעשה בחיים האלה נועדתי להיכשל דווקא במשימה שהייתה לי הכי חשובה. משימת צדק, משהו שידעתי שאני חייבת להצליח בו והרגשתי שהחיים שלי ושל המשפחה שלי תלויים בהצלחה או בכישלון של המשימה הזאת.

אז מנעתי מעצמי שמחה רק כדי להיאחז ולהצדיק כאב.

אז מנעתי מעצמי חופש רק כדי להצדיק את הקורבנות והמסכנות שהרגשתי באותם הרגעים, באותן השנים.

אז מנעתי מעצמי את המפתח לשחרור שלי רק כי הרגשתי שאני צריכה ואני חייבת לאחוז בכבוד של אבא שלי, באהבה שהרגשתי כלפיו ובאהבה שהאמנתי שהוא הרגיש כלפיי.

וזאת הייתה התנסות. חוויה מבורכת של גילוי אהבה. לדבר בשיח פנימי על הדברים הכי חשובים ולהתבונן, ולהבין,  מה באמת חשוב בחיים האלה ומה פחות. ועדיין, אני בטוחה שאני מעניקה הרבה מפתחות להרבה מצבים ואני מחכה. מחכה להסכים להשתחרר מתפישות שגויות. והדרך מבורכת, ואני הכי שמחה עליה.

 

05 מרץ

By

No Comments

מה למדנו שצריך לעשות על מנת לקבל אהבה?

5 במרץ 2018 | By | No Comments

בימים האחרונים חשבתי הרבה על נושא שבכל פעם שהוא עולה בחיים שלי, אני רוצה לבחון אותו מכמה זוויות שונות, ואז טיפה לנוח ממנו, ואז לחזור שוב. היום חשבתי לשתף אתכם בתובנות שעלו לי מהנושא הזה ואני מאמינה שהנושא עצמו והמחשבות עליו מאוד יכולים לעזור.

והנושא הוא, הדרך שבה למדנו לקבל אהבה. הכוונה כאן בעצם היא מה למדנו כילדים שאנחנו צריכים לעשות על מנת לקבל אהבה? מה החוויות שהיו לנו כילדים שדרכם למדנו גם אם זה נראה לנו הכי הזוי ולא קשור שאנחנו צריכים לעשות כדי לקבל אהבה מאחד ההורים, מבני זוג, מחברים, חברים לעבודה?

אני זוכרת למשל שכילדה, מאוד אהבתי לשחק תופסת עם בני דודים שלי, ויש לי חוויה שממש קשורה לנושא הזה, שעד היום אני יודעת שהיא השפיע עליי בהרבה אזורים שונים בחיים. אני ובן דוד שלי שיחקנו תופסת, הוא רדף אחריי וברחתי ממש ככל שיכולתי, ואז פתאום נפלתי על הברך הימנית, וממש נפצעתי. באותם רגעים אפילו לא התרגשתי מזה האמת, אפילו לא זכור לי שממש כאב לי, אבל אני זוכרת איך כולם כעסו על בן דוד שלי, שאפילו שזה היה רק משחק, האשימו אותו שנפצעתי, והוא היה צריך לדאוג לי ולטפל בי.

התשומת לב הזאת, ממש הייתה לי לא מוכרת, פתאום הכרתי משהו חדש, כואב לי, אז רואים אותי, פתאום יש אני, פתאום מישהו שאשם בבעיות שלי. רציתי להגיד להם שמבחינתי הוא בכלל לא אשם, אבל אף פעם לא הצלחתי כילדה להגיד את הדברים הבאמת חשובים, כי תמיד הרגשתי שאני צריכה להיות החמודה, לספק את הסחורה למה שציפו ממני. אם חושבים שאני חמודה, אני חייבת להיות חמודה, וילדות חמודות לא משמיעות את הקול שלהן בכל מה שקשור לדברים החשובים באמת.

ואז, למדתי בעצם, שתשומת לב מגברים, יכולה לבוא הרבה פעמים על ידי זה שהם יגרמו לך כאב. כאב רגשי, כאב שפתאום יגרום לו לטפל בך, לראות אותך, וככה זה יפתח צוהר לדבר, לתקשר אחד עם השני על דברים אחרים, דברים מהותיים, דברים של החיים. אז התובנה הזאת, גורמת לך למצוא את האנשים שירצו להכאיב לך, לפצוע לך את הלב, כדי שתוכלי להגיד להם, הנה, אתה פגעת בי, "עכשיו תיקח אחריות ותתקן את מה שעשית".

או שלחילופין, למצוא מישהו שיכאיב לך, כדי שהסביבה תראה אותך ותטפל בך, ואז גם לקחת בחשבון, שזה יכול לא לקרות, ולהמשיך לנסות להכאיב לעצמך עוד ועוד, כדי שאותו אדם או אדם אחר כן יבחינו בך ויקבלו אותך. ואני חושבת, כמה אשמה יש במחשבה הזו, כמה אפשר לסחוב אותה שנים על גבי שנים, ולא לדעת בכלל, וואו, ככה אני? זה מה שאני עושה לעצמי?

לכן, עצם הזיהוי של המחשבות האלה הוא כל כך חשוב בתהליך של צמיחה אישית, ממש ממש קריטי, כי אחרת איך נדע שככה אנחנו מתנהלים ומתהלכים בעולם? לזהות מה למדנו שאנחנו צריכים לעשות או להיות כדי לקבל אהבה, זה אחד מהדברים העצמתיים ביותר שאנחנו יכולים לעשות עבור עצמינו כדי לרפא את הלב, לרפא את הצורך בלקבל כאב כדי לקבל אהבה, לרפא את הצורך בלקבל כאפות גדולות מהחיים, כדי שיראו אותנו, שישימו לב כמה אנחנו נפלאים ואהובים גם ככה. אז אם אנחנו כל כך נפלאים ואהובים, אין שום צורך הגיוני בלהחזיק את הצורך בכאב.

אפשר לוותר עליו בשמחה ולמסור אותו לאלוהים או לאמא אדמה או לכל מושג שאנחנו מתחברים אליו ואז לאט לאט לתקשר עם האנשים בחיים שלנו מהמקום הזה, המרופא.

ועוד דבר כל כך חשוב, זה להדגיש ולהראות לילדים שלנו כמה הם נפלאים בדיוק כפי שהם, כמה הם לא צריכים להיות חמודים, מדויקים, או ווטאבר כדי שנאהב אותם. וכן להתבונן ולראות עם עצמינו, כמה הם מתנהגים בדיוק כפי שמצופה מהם, כי הם יודעים ברמה לא מודעת, שזה בדיוק מה שחושבים עליהם ולכן הם חייבים לספק את הסחורה. והכאב הזה, והמחשבות האלה עוברות מדור לדור, ממשפחה למשפחה, מאב לבן, מאמא לבת, מסבים וסבתות לנכדים וכן הלאה והלאה. בדיוק כמו שאנחנו היינו ולא ידענו למה אנחנו כאלה.

לזהות את המחשבות האלה, זה ממש כמו לשחרר גם את עצמינו וגם אנשים בחיים שלנו מכבלים שמגבילים אותנו ואת היכולת שלנו לתת להם אהבה.

08 ינואר

By

2 Comments

שבריריות היא כוח

8 בינואר 2018 | By | 2 Comments

לפעמים ברגעים של שקט, שאנחנו עם עצמינו ועם המחשבות שלנו, אנחנו מרגישים כמה הכוח שלנו מוגבל. לא בגלל שאנחנו לא טובים. לא בגלל שמשהו חסר לנו. לא בגלל משהו שעשינו מתי שהוא בחיים שלנו. לא בגלל שמישהו אחר הוא עם כוח גדול משלנו. אלא רק בגלל שאנחנו מחוברים למערכת חשיבה שלא טבעית לנו. היא נראית טבעית, היא נראית כברירה היחידה "לשרוד" בעולם הזה, והיא נראית מאוד "מוצדקת" בגלל כל הקשיים שאנחנו עוברים בכל ויום ויום, אבל היא לא.

לא טבעי שנראה טבעי

לא טבעי לנו להיות בתחרות, אבל זה מה שלמדנו. לא טבעי לנו לתלות אושר במשהו חיצוני לנו, כי עמוק בתוכינו אנחנו יודעים שהכוח הזה של האושר נמצא בתוכינו. אנחנו יודעים עמוק בתוכנו, שאין שום תועלת בלנסות להיתלות ולהיאחז באנשים שיתנו לנו את מה שאנחנו מחפשים בהם. ביטחון שייתן לנו שלווה ואושר מבחוץ. לא טבעי לנו להיות רחוקים ואטומים אחד לשני, אבל זה מה שלמדנו שמגן עלינו.

לא טבעי לנו לסגור את הלב, אבל זה מה שלמדנו שעדיף מלהיות פגיעים. לא טבעי לנו לשנוא את עצמינו, לא טבעי לנו לשפוט אנשים אחרים ולהחליט מתי הם היו בסדר ומתי לא, אבל אנחנו שופטים בכל רגע ורגע כי אנחנו מאמינים שאנחנו יודעים ומכירים את כל התמונה, את כל החתיכות של הפאזל. עצם זה שאנחנו  מתעכבים כל כך הרבה זמן על ההחלטות הלא טבעיות האלה, שנים, עידנים, אנחנו הולכים במעגלים. זה היה ככה מאז ומתמיד. מהזכרונות הכי ראשונים בילדות. דברים שראיתי מסביבי, כבר בגן. מי ישחק איתי? למי יש את הברביות הכי טובות? ואם אהיה לבד ואף אחד לא יציע לי? מי יתן לי את מה שאני מבקשת? ואז בבית ספר, למה המורה כועסת עכשיו? ובחטיבה, למה הילדה הזאת צוחקת עליי עכשיו, ומה אני עושה עם כל השנאה הזאת? אני באמת לא יודעת, ומרגישה שלא עשיתי כלום לאף אחד, אבל אני מקבלת רק רע. בכל מעגל חיים אנחנו פוגשים את עצמינו הרבה פעמים, עם הידיים בצדדים. חסרי אונים.

הפירוד הדמיוני

ואז, זיכרון אחר זיכרון, מקרה אחר מקרה, אנחנו יוצרים לנו כוח אחר, כוח שהוא לא אמתי, אבל בגלל שכל כך התרגלנו להאמין בכוח הזה, שכחנו מה הכוח האמתי שלנו. ההתחלה הייתה בבחירה הראשונית להיות נפרדים במחשבה מאלוהים. דבר שלא באמת התרחש מעולם ולא יוכל להתרחש לעולם. הניתוק הזה במחשבה, יצר פירוד. פירוד דמיוני בינינו לבין אלוהים, פירוד דמיוני בינינו לבין עצמינו.

הקורס בניסים אומר, "אם אתה בוטח בכוחך שלך, יש לך כל הסיבות להיות חושש לבאות, חרד ונפחד. למה אתה יכול לצפות מראש ובמה אתה יכול לשלוט? מה יכול לתת לך את היכולת להיות מודע לכל ההיבטים של בעיה כלשהי ולפתור אותם בדרך שרק טוב יצמח מן העניין? מה יש בך שיתן את יכולת ההבחנה בפתרון הנכון, ואת הערובה שהוא יוגשם? כשלעצמך אינך יכול לעשות אף לא אחד מן הדברים האלה. להאמין שאתה יכול משמעו לתת אמון בדבר בלתי אמין, ולהצדיק פחד, חרדה, דכאון, כעס וצער. מיהו אשר יתן את אמונו בחולשה ויחוש בטחון? ולעומת זאת, מיהו אשר ייתן את אמונו בכוח ויחוש חולשה"? "אלוהים הוא הכוח שבו אני בוטח". אבל אלוהים לא נמצא בחוץ, הוא נמצא בתוך כל אחד ואחד ואין שום דרך שבה ניתן להיפרד ממנו.

הכרה בחוסר השליטה שלנו בכל מצב, יכולה לגרום לנו לחשוש שנאבד את הכוח שיצרנו. אנחנו מאמינים שזה באמת הכוח האמתי שלנו, וקשה לנו מאוד לוותר על מה שהוא נותן לנו. אבל ההכרה בחוסר השליטה שלנו, יכולה לפתוח פתח להכיר בכך שאנחנו שבריריים, וזאת הברכה הגדולה ביותר.

הכרה בשבריריות היא כוח 

הכרה בשבריריות שלנו, היא הכי הכרחית. אחרת אין הזדמנות לכוח האמתי להתגלות בתוכינו. אבל זה לא נגמר שם. המטרה של ההכרה בשבריריות, היא בשביל להיחלץ ממנה ולא בשביל לטבוע בה. אין לנו יכולת לשלוט באף אחד ובמה הוא יעשה. להכיר בזה זה קשה, אבל גם משחרר. כי יש לנו יכולת להגיע לשביל שמוביל אותנו לכוח האמתי שלנו. למסור את כל הבעיות שלנו לאלוהים, זה להתחבר לכוח שלו, שהוא הכוח האמיתי שלנו. מתי זה קורה? ברגע של בחירה. איך זה מתהווה? על ידי עבודה. אימון, חזרה למערכת החשיבה הטבעית שלנו, צעד אחר צעד.

קורס בניסים

איך אפשר לשנות?

כששואלים אותי איך אפשר לשנות משהו? איך אפשר להגיע למקום שאני כבר רוצה להיות בו? הדרך להיחלץ מהחשיכה הזאת היא רק להכיר בה, ולראות שהיא לא ממשית. להכיר בחשיכה הפנימית שלנו, זה להכיר במחשבות שלנו. כל מחשבה שמגיעה ממערכת החשיבה של האגו, היא מחשבת תקיפה או שפיטה. אני תוקפת ושופטת את עצמי, אני תוקפת ושוטפת אחרים.

אני סולחת ומשחררת את עצמי מהתוצאות של המחשבות האלה. אין להן כבר השפעה עליי. חשוב כל כך להכיר במחשבות האלה, ולראות את הכעסים שלנו. עצם ההכרה שלנו במה שאנחנו חושבים בלי להרגיש רע עם זה, בלי אשמה, נותן לנו אפשרות להגיע מעבר למחשבות האלה, ולהתחבר למחשבות שיש לנו ביחד עם אלוהים. אלו המחשבות הממשיות. המחשבות האלה, נותנות לנו את השלווה שתמיד חיפשנו בחוץ ולא מצאנו.

על מי אנחנו כועסים מהילדות? לאיזה מההורים שלנו יש לנו עדיין טינות? מה אמרו לנו שגרם לנו להרגיש שאנחנו לא כשירים? לא מספיקים להיות כאן בדיוק כפי שאנחנו ? האגו אוהב לנתח מצבים, לטבוע לתוכם, לטבוע בשביל להישאר ולבכות. להיחלץ מהמערבולת שיצרנו בתוכינו, זה אפשרי, על ידי הכוח שנמצא וקיים בנו. אי אפשר לעשות עם הכוח הזה מניפולציות. אפשר רק להכיר בו, לרפא איתו, להכיר בגדולה שלו, ולבכות מעצם הנוכחות שלו וכמה שהיא נפלאה. לפעמים בשקט שלנו, שאנחנו רק עם עצמינו, אנחנו מרגישים במן הבזק. זיכרון מהעבר, משהו שליווה אותנו תמיד, אבל בגלל כל הרעשים, לא נתנו לו מקום להישמע. הוא רוצה להישמע, הוא חיכה בסבלנות ואהבה כל כך הרבה זמן. הוא מעל הזמן, אבל נמצא בתוך הזמן.

האהבה שבתוכך קוראת לך להכיר בה כדי לקבל אותה. וזה הדבר היחיד שהיא מבקשת. אין שום דבר שהיא מבקשת בתמורה. כי היא רק נותנת.

 

23 דצמבר

By

No Comments

רוצה לסלוח בלי לסלוח

23 בדצמבר 2017 | By | No Comments

אני זוכרת את הפעם הראשונה שהיא ניסתה לשכנע אותי לסלוח להם.
"את יודעת איך את תרגישי שחרור אחרי שתסלחי? אין אין, אני כבר לא כועסת, זה כאילו שאת עושה את זה בשבילך, את משוחררת".

לא רוצה לסלוח

אבל אני לא רוצה לסלוח. אני יודעת שזה נכון. אבל אני באמת מרגישה שאני לא מסוגלת לעשות את זה. זה מפחיד מידי, לא ברור ויש לי הרגשה שלסלוח זה אומר לקבל אותם. להשלים. וזה נראה לי צבוע ולא אמתי עבורי עכשיו. אם אני באמת אקח את ההחלטה הזאת ואסלח, זה כאילו פטרתי אותם מהמעשים שהם עשו לנו. אני לא רוצה. אני לא מוכנה לזה עדיין. ודווקא חוסר המוכנות הזה, וההודאה בחוסר המוכנות הזאת, זה מה שבאמת עזר לי לסלוח. או יותר נכון כמעט לסלוח, כי מן הסתם יש לי עוד עבודה לעשות בנושא הזה.

מה שאני יודעת בוודאות, זה שבעקבות השיחה הזאת, החלטתי לסלוח לאנשים אחרים במצבים אחרים. גם אם הם היו נראים גרועים יותר. וגם אם זה קרה שנים אחרי. השיחה הזאת עזרה לי להכיר את המהות האמתית של הסליחה ואת הנכונות שלי וגם את חוסר הנכונות שלי לסלוח. יש מילים שאנחנו אף פעם לא שוכחים. כמו בטלנובלה, שפתאום אנחנו חוזרים אחורה, ונזכרים בקול ובתמונה ובאותם רגעים שחווינו שם. וזה עוזר לנו לבחור מחדש בין שפיות, לאי שפיות.

העננה שנעלמה כתוצאה מהסליחה

הרגשתי בסופו של דבר, אחרי המטען שהורדתי מעצמי, אחרי כל ההתבוננות והנכונות והתרגול, והכי חשוב, ההסכמה, שלא היה בכלל על מה לסלוח. זה כאילו שעננה שחורה שליוותה אותי במשך שנים, נעלמה, אבל בעצם היא גם מעולם לא הייתה מלכתחילה. בגלל זה, הקורס בניסים קורא למחשבות התקיפה שלנו, מחשבות אשליה.

הן לא ממשיות. הן נראות ממשיות כי אנחנו מעניקים להן את הכוח הזה של הממשות. אבל בפועל, בשורה התחתונה הן לא. הן כמו צל שמלווה אותנו ואנחנו כורעים תחת העומס. אני מאמינה שהסליחה היא תהליך. ורק הנכונות הקטנה ביותר, אחוז אחד שמוכן לסלוח, יביא איתו את השאר מצד השכינה, שלפי הקורס בניסים, היא גם ההדרכה הפנימית שלנו לריפוי. אנחנו רק צריכים להסכים.

וזה התהליך. הסכמה אחת בכל פעם.

סליחה

הסכמה.

בשקט עם עצמי, אני אומרת לשכינה שאני מסכימה לסלוח, ואני רוצה שהיא תראה לי, איך? איך עושים את זה? איך סולחים? אי אפשר להאיץ בתהליך הזה, כיוון שהאגו תמיד יתנגד וינסה למנוע מאיתנו לסלוח. אבל אפשר לתת לו להתהוות בכך שנהיה נכונים לסלוח בכל פעם קצת ועוד קצת, ואז זה כמו למצוא צדפה על החוף, בזמן שהגלים מסתירים עוד אלפי צדפות, ואז הגל שוטף אותנו, וכל הצדפות כבר נמצאות איתנו ביחד.

וזה מה שנקרא, לקצר את הזמן. עד שנבין שלסלוח זה לא אומר לוותר על משהו או להפסיד משהו. אלא זה אומר כן לוותר על מחשבה מוטעית. שמישהו או משהו מחוץ לעצמנו יכול באמת לפגוע בנו.
לוותר על מחשבה אחת שלילית ומרעילה בכל פעם.

מחשבה אחת פחות

סליחה אחת יותר.

והכל בזכות המלאכית שדיברתי איתה באותו היום ובדיוק באותו הרגע הקדוש.

11 נובמבר

By

No Comments

לחלום, להעז ולהתרגש

11 בנובמבר 2017 | By | No Comments

לעולם אני לא אשכח את היום של האודישן שלי לזמן מיסטיקה. האמת שאף פעם לא ממש דיברתי על זה בפוסטים כאן, אבל הרגשתי שזה חשוב. לא בגללי. זה חשוב כי אני יודעת שהרבה מהקוראים של הבלוג מרגישים שיש להם קול שהם רוצים להשמיע בעולם. יש להם מסר לעביר, והריפוי שהם חוו, זה משהו שפשוט חייב לצאת החוצה מעצמו. אני יודעת בדיוק מה זה ובגלל זה אני כותבת על זה היום.

המיקום: תל אביב. יום כאילו שגרתי ורגיל מבחוץ, אנשים ברחוב הולכים וחוזרים, אבל בתוכי הבטן שלי מתהפכת, הלב דופק חזק, ואני מתפללת, הלוואי וזה יצליח.

הרגשתי שאם אני אצליח להתקבל לתכנית הזאת, אז אין שום דבר אחר שלא אצליח לעשות. מבחינתי זה היה או להתקבל, או להתקבל. לא ראיתי בעיניים וידעתי שאני אתן את הכי טוב שלי כדי שזה יצליח.
המורה שלי לתקשור, תמיד לימדה אותי להוריד דרמה כדי לאפשר לדברים לקרות כפי שהם צריכים לקרות. ועד היום אני מודה לה על כל רגע ורגע שבו למדתי ולומדת אצלה. זה היה הרבה מעבר לתקשור, זה היה קורס בחיבור לחיים, או יותר נכון לכוח החיים, כוח האהבה.

הגעתי לאודישן. אמא שלי חיכתה לי באוטו, ואגב תודה אימא שלי יקרה שאת תמיד אכפתית ודואגת להכל. שאלו אותי המון שאלות, עשו לי ממש מבחן על אמת, בלייב ובאותו הרגע. ופשוט הקשבתי לקול הפנימי השקט, ומשם עניתי.

הכל פתאום כאילו זז לצד, כל ההתרגשות, כל הרצון שזה יקרה כדי שזה יקרה. נשאר רק שקט, והקשבה אמיתית.
כמה ימים אחרי, מתקשרים אליי ואומרים לי, "נילי, אנחנו רוצים שתגיעי ליום הצילומים הבא לזמן מיסטיקה" בתאריך כזה וכזה. ואני? זהו, חשבתי שאני מתעלפת לגמרי! אני? אני בערוץ 10? אני הצלחתי? אני התקבלתי? זהו, מבחינתי זה היה כאילו סיימתי את הכל!  😂

מתכוננים לאיפור :)

מתכוננים לאיפור :)

הפסקונת קטנה

הפסקונת קטנה

Behaind The Scenes

Behaind The Scenes

אחרי יום עבודה קשה

אחרי יום עבודה קשה

יום הצילומים הגיע, וההתרגשות שהייתה באודישן המשיכה ללוות אותי גם שם. אבל ברגע שהצילומים התחילו, שוב, הזזתי הכל לצד והרגשתי שהשירות הכי חשוב עכשיו הוא להניח להתרגשות והמחשבות שלי על הצלחה, ולהתמקד רק באדם שעולה לשידור. הוא הכי חשוב. היא הכי חשובה. ואז זה פשוט התחיל להתגלגל, עוד יום צילומים, ועוד ועוד, וההתרגשות עלתה בכל פעם מחדש. אבל לא מההישג, או מה"הצלחה", אלא מכך שיש אנשים שיכולים להיעזר בכלים שיאפשרו להם לראות כל מצב בדרך אחרת.

ואז, משהו בתוכי אמר לי, אולי תפתחי ערוץ יוטיוב משלך? אולי תעלי סרטונים שמדברים על רוחניות וצמיחה ממשברים? אולי אפשר להעביר את המסר הזה לעשרות, מאות, אלפי אנשים?

ואז צילמתי את הסרטון הראשון… והרגשתי זוועה. לא הפסקתי לרדת על עצמי ולבקר את עצמי. אני זוכרת שחברה אמרה לי שאני נראית לחוצה והיא שיקפה לי בדיוק את האנרגיה שהבאתי לסרטון עצמו.
אבל משהו בתוכי לא נתן לי לוותר, הרגשתי שזה משהו שיכול לעבוד ממש טוב. ניסיתי לצלם עוד כמה סרטונים, וזה היה נראה לי מבחוץ כאילו הפנים שלי קפאו. כל האנרגיה הטובה שהייתה לי לפני שהפעלתי את המצלמה קפאה, ועכשיו זה רובוט מדבר ולא אני.

אבל שוב, משהו בתוכי לא נתן לי לוותר. באותה תקופה התחלתי גם ללמוד את הקורס בניסים, והרצון להפיץ את המסר של הקורס יחד עם התובנות ומה שלמדתי לפני, המשיכו לבעור בי. וגם המורה הנפלאה שלי של הקורס בניסים, תמיד עודדה אותנו להבחין מתי בזמן טיפול או הקשבה אנחנו מתמקדים בנו, ומתי אנחנו מזמינים את השכינה, ומוסרים לה את כל המחשבות שלנו, כדי לאפשר לניסים להתרחש.

ואז, נתקלתי באישה המופלאה הזאת, לירון מור. בסרטונים שהיא העלתה ליוטיוב שמדברים על איך להפיץ את המסר שלך לעולם בעזרת וידאו?
התחלתי לעקוב אחרי כל תוכן שהיא העלתה, ומסרטון לסרטון, התחלתי להבין איך לעשות את זה בלי לבקר את עצמי ולהרגיש שמדובר רק בי. רוצים לדעת מה גיליתי? רק לצלם, בלי שואו, בלי לנסות לייפות את הדברים, הכי אמיתי, כמו שאתה. נרשמתי לקורס שלה, והכרתי עוד המון אנשים שהרגישו בדיוק כמוני.

אנשים שיש להם מסר להעביר, אבל נתקלים בקשיים כאלה או אחרים. לירון הצליחה לעבור איתנו דבר דבר, לראות מה בדיוק הקושי, איך אפשר לעבור אותו, גם ברמה הנפשית, וגם ברמה הטכנית. הכל היה מתוכנן כל כך טוב, כאילו שמישהו ישב וחשב, איך להעביר את הקורס הכי טוב שאפשר כדי שהוא באמת יעזור למי שצריך וזקוק לעזרה הזאת?

אז זאת הזדמנות להודות לאישה המדהימה הזאת, לירון מור גיל, שעזרה לי כל כך בדרך! ועכשיו היא פתחה קורס מבוא חדש לשיווק בוידאו (ללא עלות ורק לימים הקרובים), ואפשר להירשם לקבל את סדרת הסרטונים שלה בקישור הזה

שורה תחתונה, היום אני יודעת שלא רק שאנחנו צריכים לחלום ולהגשים, אנחנו חייבים לחלום ולהגשים, רק מהסיבה שלכל אחד ואחד יש את הקול הייחודי שלו, את המסר שלו להעביר לעולם.

למה? כי כשאנחנו עוברים תהליך של ריפוי, משהו בתוכינו תמיד רוצה להעביר את זה הלאה, איכשהו, בדרך מאוד אישית ואינטימית לכל אחד ואחד.

להרשמה בחינם לקורס מבוא לשיווק בוידאו של לירון מור לוחצים כאן

להרשמה לסדרת הסרטונים במתנה לוחצים כאן

להרשמה לסדרת הסרטונים במתנה לוחצים כאן