Image Image Image Image Image Image Image Image Image

בטחון עצמי

14 דצמבר

By

No Comments

להניח לתפקיד הקורבן

14 בדצמבר 2018 | By | No Comments

קצת אחרי שאבא שלי נפטר, עברנו אני והמשפחה שלי הליך ירושה משפטי מאוד ארוך שנמשך הרבה שנים. את התהליך הזה לא יזמנו אנחנו. יום אחד פשוט קיבלנו כתב תביעה עם שליח, ובכתב התביעה הזה היו כתובים המון המון דברים שפשוט גרמו לי להרגיש שהחיים שלי כפי שהכרתי אותם עד היום נגמרו באותו רגע. תערובת של פחד, גועל, חשש לבאות ויותר מכל קורבנות, הקיפו אותי והיו נוכחים בכל נשימה ונשימה שלי. הייתי טבועה בעולם האכזר שראיתי, ולא ראיתי שום דבר מעבר. כל העולם שלי היה המשפט הזה והרצון והאמונה שלי, שאני צריכה לנצח לא משנה מה, ולהוציא את הצדק אל האור.

לא האמנתי שהיחסים שהיו לי עם אבא שלי, שנגדעו יום אחד פתאום ללא שום אזהרה, יסתיימו כך. ישאירו לי טעם כל כך מר בפה. לא האמנתי שלא אראה אותו יותר, אבל יותר מהכל, לא האמנתי שלא אוכל להיכנס לבית שלו, להריח חולצה אחרונה, להרגיש את האנרגיה שלו. פשוט כלום. לא האמנתי שיכול להיות כל כך הרבה רוע. הייתי רגילה להיות זאת שכולם איכשהוא מסכימים לתת את מה שהיא רוצה, בגלל הנחמדות שאימצתי לי, הקול המתחנחן ,מרחמים או מרצון טוב.

הייתי מלאה בכעסים על העולם. הייתי מלאה בזעם, ורצון לצאת מהמצב הזה. רציתי שהסיוט הזה יסתיים. ביקשתי מאלוהים, שלא משנה מה יהיה, אני חייבת לנצח. אני חייבת שהמצב הזה ייפסק. זה היה כמו להיות בכיסא עינויים ללא שום הפסקה. כיוון שהטראומה מהמוות לא קיבלה שום מענה, וישר מהטראומה היינו צריכים להיות בהתגוננות, הגעתי למצב של הישרדות רגשית ורצון להיות מנותקת מכל דבר שלא קשור לניצחון שכל כך רציתי.

הזדהות עם התפקיד

והיום אני יודעת, שהייתי מזוהה עם התפקיד שבחרתי לי. בחרתי להיות המנצחת, אבל בדרך לשם, בחרתי להיות גם הקורבן. כיוון שאם לא הייתי מאמינה בבסיס שלי שאני קורבן, לא הייתי מחפשת דרכים לנצח. כשאנחנו מאמינים שאנחנו קורבן, או שאנחנו פגיעים, אנחנו מנסים למצוא עדויות לכך שבאמת נרגיש כך. האגו בוחר תפקיד, התפקיד הזה מגיע על מנת לגרום לנו לחשוב שאנחנו מנותקים מההוויה הטבעית שלנו שהיא האהבה ואלוהים. אנחנו לא באמת יכולים להתנתק מההוויה שלנו, אבל אנחנו חושבים שכן. אי אפשר לגרום לאהבה לחדול מלהתקיים, כי היא הדבר היחיד שקיים. אנחנו יכולים להתעלם מהאהבה, או לא לרצות לראות אותה, אך זה לא אומר שהיא לא תהיה קיימת.

התפישה הבסיסית שלנו הוא שאנחנו קורבן. ואנחנו מנסים לעשות הכל כדי להגן על התפישה הזאת. התפישה הזאת משרתת אותנו. היא נותנת לנו להרגיש עצמאות, שייכות, נותנת לנו להרגיש קיימים, מיוחדים. שהסיפור שלנו הוא הכי קשה, שהסיפור שלנו הוא הכי מיוחד. אנחנו מנסים לעשות הכל כדי להגן על הסיפור שלנו. מזוהים עם הסיפור, מזוהים עם התפקיד.

אבל למעשה, התפקיד העיקרי שלנו, הוא לשנות את התפישה שלנו לגבי עצמינו. התפקיד העיקרי שלנו, הוא לגאול את עצמינו מהמחשבות ההרסניות שקבענו על עצמינו. מהערך שקבענו לעצמינו. הערך האמתי שלנו נקבע בשמיים, והוא מושלם. שום דבר שעשית עד היום, לא שינה את ערכך הממשי. התפקיד העיקרי שלנו הוא להסכים לראות את האמת בקשר לעצמינו. הריפוי מתרחש ברמת המחשבה. כל הריפוי כולו מתרחש בשכל שחושב יחד עם אלוהים. עיקרון מס' 4 בקורס בניסים אומר: "כל הניסים משמעותם חיים, ואלוהים הוא נותן החיים. קולו ינחה אותך לפרטי פרטים. ייאמר לך כל אשר עלייך לדעת". החיבור לתקשורת עם הקול האוהב של אלוהים, זה שלא שופט, זה שיודע את הזהות האמתית שלנו, התקשורת הזאת, מזכירה לנו מי אנחנו באמת. לכן, גם כשאנחנו נמצאים בתקופה שבה אנחנו מזוהים עם תפקיד שבו אנחנו מרגישים צמצום, מצוקה, לחץ, קורבן, דיכאון, ייאוש. שם, יש לנו אפשרות לראות כיצד אנחנו מחוברים ומזוהים עם התפקיד הזה.

עצם ההתבוננות, מביאה את החושך אל האור. אנחנו מבהירים את המחשבות שלנו, ומתחילים לבדוק האם התפקידים האלה משרתים אותנו עדיין היום? אולי אנחנו כבר רוצים להיות במקום אחר? אולי התפקיד הזה כבר לא בשבילנו? אולי עייפנו ממנו? אולי עייפנו מלהיות קורבן? כי שם, באמונה הזאת שאנחנו מתחזקים בכל יום ויום, אנחנו מחכים ומצפים להמשיך להיות כך. למה? כי אנחנו מגנים על התפישה. מגנים על התפקיד. ואז כשדברים קורים, אנחנו אומרים. "הנה אלוהים, אמרתי לך. אתה רואה? אני הקורבן". "הם עוד פעם עשו כך וכך". "הם עוד פעם אמרו כך וכך".

השאלה שאנחנו יכולים לשאול את עצמינו היום היא:

נתבונן על מצב שבו אין לנו שלווה פנימית. מצב שאותו היינו רוצים לפתור ונשאל:

מה התפקיד העיקרי שאותו בחרתי?

איך אני מנסה להגן על התפקיד הזה?

מחכה לשמוע את התובנות והתגובות שלכם.

באהבה ענקית!

נילי

לוותר על תפקיד הקורבן

09 דצמבר

By

No Comments

איך לשחרר את הצורך באישורים מאנשים בחייך?

9 בדצמבר 2018 | By | No Comments

בתקופה האחרונה, אני מוצאת את עצמי בהתבוננות עמוקה על החלטות שלקחתי בכל מיני תקופות בחיים שלי. זיהיתי שעברתי תהליך של ריפוי בקבלת אישורים מאנשים שרציתי אישור מהם, וזה מאוד מאוד שימח אותי. ולרגע אני לא חושבת שסיימתי כאן משהו, אבל אני כן יכול לאמר לעצמי בשיא השחרור והכנות, שאת הצורך הזה שהיה לי, אני כבר מרגישה ממש ממש מעט. אז אני רוצה לכתוב כאן במה זה התבטא, ונקודות חשובות שאני עבדתי איתן כדי להעביר את הרעיון הזה הלאה, בידיעה שהשיתוף שלו רק ירחיב אותו הלאה והלאה.

צורך באישורים ומצפן פנימי:

מכירים את זה שאתם עושים פעולה כל שהיא? מוציאים פוסט, מעלים תמונה לאינסטגם או לפייסבוק, מתלבשים בדרך מסוימת, מנסים למשהו לגרום בכוח, כדי שמישהו ייראה את מה שעשיתם? כמה יפה התקדמתם מבחינה רוחנית, כמה אתם נראים ומרגישים טוב וכו? בכל פעם שיש צורך כזה באישור, ואנחנו עושים את הפעולה, מיד אחרי כן האגו מתעורר לחיים ואומר כמה שהיא (הפעולה שעשיתם), לא טובה. ויש בתוכינו ממש מצפן פנימי שיכול לעזור לנו להבין מה זה מעור בנו. צריך רק לעצור ולהתבונן. זה יכול להתבטא בגוש או מחנק בגרון, באי נוחות בגוף, בתזזיתיות או חוסר שקט או חוסר נחמדות ואפילו כעס על אנשים אחרים שבמקרה נמצאים בסביבה שלכם באותו רגע. הדבר שלי הכי הרבה עזר כשזה היה קורה, זה לעצור, ולשאול את עצמי: מה רצית להשיג בפעולה הזאת? בשיא הכנות, תגידי לעצמך בלי לברוח. ממש להסתכל במראה הפנימית שלנו עמוק פנימה ולא לוותר. להודות בזה בינינו לבין עצמינו, כבר משחרר אותנו מהדרמה ומהפחד מכך שלא נקבל את האישור שרצינו.

מה יוצא לי מזה?

מה באמת ניסיתי להשיג? מה אני מאמינה שיש באדם או באנשים האלה שחסר בתוכי? במקרה שלי זאת הייתה אמונה שכישרון מסויים חסר לי כדי להצליח במה שאני רוצה להצליח בו ולעשות את מה שאני אוהבת. אז ניסיתי לחפש את האישור הזה מאנשים שהאמנתי שיש בהם את הכישרון והם עושים את מה שהם אוהבים. והם באמת עד היום אנשים נפלאים, וזה בכלל לא באמת קשור אליהם. זה קשור רק אליי ואל החוסר שהאמנתי שקיים בי. האגו תמיד מנסה לגרום לנו להתחבר לאנשים שיתנו לנו את מה שאנחנו מאמינים שחסר בנו. וגם שם, אנחנו מרגישים בהתחלה נפלא, אבל אז מתחיל להתעורר בנו חוסר שקט, כי אנחנו מרגישים שגנבנו או שדדנו משהו ממישהו. וגם כאן, רק ההודאה העצמית עוזרת לנו לשחרר את הצורך הזה. היום כשאני מתבוננת על אותם אנשים, אני מרגישה שחרור מאוד גדול בתוכי, ולא מרגישה צורך יותר לעשות דברים כדי לקבל מהם איזה שהוא משוב או אישור.

 

העבר נפרם בתוך ההווה:

וכאן, זה החלק הכי חשוב מבחינתי בכל התהליך הזה, ממש הגרעין של כל התהליך. לראות מה המקור של הצורך הזה. וזה תהליך שהגילוי שלו יכול להיות ממש בטיפות קטנות בכל פעם, יחד עם הבנות גדולות. מבינים בכל פעם עוד קצת ועוד קצת. כמה שאנחנו יכולים להכיל באותו רגע. אצלי היה צורך מאוד גדול באישור מאבא שלי. במשך כל החיים שלי. ניסיתי וניסיתי בכל מיני דרכים. תמיד חלמתי שהוא ייראה אותי במיטבי, כבר כנערה רציתי שהוא יראה אותי כאישה ויהיה גאה בי. דמיינתי איך תיראה האישה הזאת ודמיינת איך אבא שלי מסתכל עליי בהערצה. אבל הצורך הזה התחיל מהימים הכי ראשונים שלי. ובתהליך של ההתבוננות פנימה הבנתי מה הייתה האווירה שיצרה את הצורך הזה, אבל אני אפרט על החלק הזה ספציפית כבר בפוסט אחר. וזה התהליך הכואב ביותר, כי להרגיש את הכאב, ולוותר על הצורך הזה ועל המיוחדות של הסיפור הזה ביני לבין עצמי, היה תהליך מאוד קשה וכואב. אבל גם הכי הכי משחרר. העניין כאן הוא להתבונן על העבר כדי לפרום את החוטים שלו בכל פעם קצת, עד שאנחנו מרגישים שחרור בהווה. כי כל צורך שאנחנו סוחבים איתנו, מגיע מהאמונות, המחשבות והגישות שלנו שמגיעות מהעבר.

אהבה עצמית

 

לחבור לשכינה שממלאה את כל הצרכים שלנו:

אחרי שהבנו מה אנחנו מנסים להשיג באמת, מה המניעים האמתיים שלנו בלי להרגיש אשמה, מה יוצא לנו מזה, ופורמים את חוטי העבר, אנחנו מוסרים את הצורך הזה לשכינה. השכינה, עוזרת לנו לפרש כל מצב שחווינו בחיינו בדרך אחרת. היא מרפאה את כל התהליכים שעברנו אי פעם, בידיעה מוחלטת שהיא יודעת בדיוק לאן אנחנו אמורים להגיע, ומה התוצאה הטובה והאיכותית ביותר בשביל מסע החיים שלנו. התוצאה היא תמיד אהבה. והתוצאה תמיד שווה לכל הצדדים. אף צד לא יוצא מופסד, וכולם מרוויחים. היא נמצאת בתוך כל אחד ואחד מאיתנו, מחכה לרגע שבו נקרא לה בקריאה יחידה וחד משמעית. אנחנו יכולים ממש לפנות אליה כבר בבוקר, או ממש לפני השינה, או בכל רגע שבו אנחנו יכולים להיות רק עם עצמינו, בשקט שלנו, ולנהל איתה שיח פנימי: "זיהיתי את הצורך שלי באישורים מ – X, ואני רוצה יותר מכל לוותר על הצורך הזה. כי אני יודעת שהוא רק מסמן לי שאני מאמינה שמשהו חסר בי. אני יודעת שאת תראי לי שיש בי כבר את כל מה שאני מחפשת ללא שום מוצא ותוצאה שמשמחת אותי לאורך זמן. אני מוסרת לך את הצורך הזה, ואני יודעת, שאת תראי לי, שאת תובילי אותי למקום הנכון, לדבר הנכון הבא שאני צריכה לראות. אני מסכימה לראות את האמת שבתוכי, ולוותר על הצעיפים שאני בעצמי הנחתי שם, כדי לראות את האמת". ואז, פשוט לשהות שם, בשקט הזה, ולתת לה להוביל.

כתבתי כאן כרגע ממש פעם ראשונה על זה, ואני מאמינה שיעלו עוד הרבה דברים ויהיו עוד שינויים במבנה של התהליך.

ולסיום, אני כן מאמינה שיש משהו מאוד מפריד בלהגיד לעצמינו, ש"אף אחד לא יכול לתת לי אישור". כי האגו ישר מנסה לקחת את זה גם למקום האישי שלו, למקום המיוחד שלו, לסיפור שלו. מה שאומר, שהצורך הזה עדיין קיים או שיש שם עדיין כאב ואשמה. אבל הכוונה שלי כאן היא לראות את הצורך הזה דרך עיני השכינה, ולא דרך עיני האגו שמנסה לשמר את הפירוד. אלא להיפך, לראות את הצורך באישור כדי לשחרר את עצמינו ואת האנשים האחרים, ולא כדי להרגיש יותר מיוחדים או לשמר את מחשבות הפירוד בינינו.

שחרור לעומת פירוד.

באהבה ענקית,

נילי

מפגשים אישיים ותהליכי טיפול

מחשבות אוהבות מפגשים אישיים

29 מרץ

By

No Comments

חופש זה עניין פנימי

29 במרץ 2018 | By | No Comments

 

אומרים שאם משהו חוזר על עצמו שוב ושוב בחיים שלך, כנראה שיש כאן שיעור שצריך ללמוד אותו. כזה היה אחד מהשיעורים שלי אחרי שאבא שלי נפטר. שיעור שנמשך שנים על גבי שנים. בשבילי זה היה כמו נצח. ובמהלך השנים האלה כל כך הרבה קרה. כל כך הרבה עליות וירידות, כל כך הרבה אכזבות וכאב לב, כל כך הרבה רצון רק להתאבל ורק להיאחז בדברים הפשוטים של החיים, רק להתפלל שיגיעו ימים אחרים, ימים שאפשר לדבר על מתכונים או לעבוד בעבודה כיפית, בלי לחשוש מה יהיה מחר? איך אקח עוד פעם חופש כדי לטפל בעיניינים האלה? למה החיים כל כך לא הוגנים וכו'…

ועל זה, אני רוצה להתעכב קצת. על חתיכה אחת קטנה מתוך הפאזל הזה שהיה נראה לי באותם שנים כמו הדבר הכי מסובך להרכבה או להבנה, כיוון שהלמידה שלי שם הייתה לא להעניק כוח לדברים חיצוניים להחליט עבורי מה להיות, מי להיות, ואיך להיות, מהסיבה הפשוטה שאין דברים חיצוניים. ועצם ההסכמה להבין שאין דברים חיצוניים, גורמת לנו להבין שצריך למצוא את העצמה בתוכינו פנימה. העניין היה שעוצמה הייתה תמיד נראית לי כמו כוח שיש באמת בעולם, אבל לא לי.

חשבתי נגיד על אישה עוצמתית כעל אישה עם עיניים טובות, כזאת שגם מסוגלת להעמיד אנשים במקום כשהם לא בסדר, ושאף אחד לא יעז לפגוע בה, ומצד שני גם לאהוב ולהסתדר עם כולם. לפני שחשבתי על עצמה ככה, חשבתי עליה ועלה לי המון כעס. כעסתי על העצמה, כעסתי כי לא ידעתי מי היא ואיך אני יכולה להרגיש אותה בתוכי. ראיתי אותה בצורה מעוותת, בצורה של כוח ושל מלחמה וכאב גדול. אף פעם לא הרגשתי עצמתית כילדה, אולי רק בעולם חלומות פרטי שיצרתי. ולכן, ההתמודדות במציאות כפי שראיתי אותה אז, הייתה קשה. כי המציאות היא הפרשנות המדויקת לתפישות ולמחשבות שלנו של מי ומה שאנחנו באותו רגע, באותו המצב.

כי כשמתמודדים בשטח, הרבה יותר קשה. נכון שהליווי הרוחני תמיד (אבל תמיד) עוזר, אבל כשמאמנים את השריר, זה עדיין קשה להיאחז במשהו מוצק ויציב בלי לפחד שעדיין משהו ישתנה. ובבסיס היה כל כך הרבה פחד, שכל רוח קטנה שהגיע העיפה את כל המוטיבציה והאמון שבניתי.. הרגשתי שאני נמצאת בכלא, ולקח לי המון זמן להבין, שהמפתח נמצא אצלי. הכל היה ועודנו פנימי. הכלא או החופש, האובדן או החיים, הכל נמצא בפנים. המפתח לדלת נמצא בפנים. רק אנחנו מחליטים אם לנעול את עצמינו ולהביא למישהו את המפתח ולאמר לו, "אני כאן, עד שאחליט אחרת. עד שאחליט שאני רוצה לצאת". והאמת שכל מצב כזה יכול להיראות ככה.

איזה כוח אנחנו נותנים לאנשים ומצבים?

למי אנחנו נותנים את המפתח?

לאיזה דמויות בסיפור של החיים שלנו נתנו את המפתח שלנו לשחרור שלנו?

הדמויות הרעות?

הנערצות?

הטובות?

אהבה

בדרך כלל מדובר פה במישהו שאנחנו רוצים או מייחלים שהיה עושה דברים אחרת. מישהו שאנחנו ממש ממש מאוכזבים מההתנהגות שלו, מישהו שנגע לנו בנקודות הכי רגישות שלנו ואפילו הביא אותנו למצב שהרגשנו על סף שיגעון. מישהו שגרם לנו להבין שחייבת להיות דרך אחרת להתמודד עם החיים שלנו. ואז, כשאנחנו מרגישים את הסף הזה, את הרצון הכל כך עז הזה למצוא את הדרך האחרת, דברים קורים. דברים משתנים. הם משתנים רק מהסיבה שבחרנו להתבונן על הקירות שבנינו סביבנו ועל כל הדברים שמנענו מעצמינו עצם השהייה שם .

באילו מקומות אנחנו לא מרגישים חופש? דווקא שם, השיעור שלנו הוא להבין מה באמת עובר עלינו. את מי אנחנו שופטים? למה אנחנו שופטים? איזה ציפיות לא ממומשות יש לנו שם? אילו כעסים יש לנו על עצמינו? כל המכשולים האלה מונעים מאיתנו להרגיש את השלום זורם בחופשיות בעורקים שלנו. כל המחשבות האלה יוצרות בתוכינו כלא פנימי. כלא שהוא לא ממשי כמובן. איזה אבן אנחנו מנסים להציב כל הזמן בינינו לבין מתנת השחרור שלנו?

גם האבן הזו, היא לא ממשית. בין ציפייה לאכזבה, מה אנחנו מרגישים? מה הפחד הבאמת גדול או שנראה לנו גדול שיושב שם? אני תמיד פחדתי להפסיד בהתמודדות הזאת שהייתה לי. הרגשתי שהפסד זה היה הדבר הגרוע ביותר בעולם. הפסד בעצם יאמר לי, שלא משנה מה אעשה בחיים האלה נועדתי להיכשל דווקא במשימה שהייתה לי הכי חשובה. משימת צדק, משהו שידעתי שאני חייבת להצליח בו והרגשתי שהחיים שלי ושל המשפחה שלי תלויים בהצלחה או בכישלון של המשימה הזאת.

אז מנעתי מעצמי שמחה רק כדי להיאחז ולהצדיק כאב.

אז מנעתי מעצמי חופש רק כדי להצדיק את הקורבנות והמסכנות שהרגשתי באותם הרגעים, באותן השנים.

אז מנעתי מעצמי את המפתח לשחרור שלי רק כי הרגשתי שאני צריכה ואני חייבת לאחוז בכבוד של אבא שלי, באהבה שהרגשתי כלפיו ובאהבה שהאמנתי שהוא הרגיש כלפיי.

וזאת הייתה התנסות. חוויה מבורכת של גילוי אהבה. לדבר בשיח פנימי על הדברים הכי חשובים ולהתבונן, ולהבין,  מה באמת חשוב בחיים האלה ומה פחות. ועדיין, אני בטוחה שאני מעניקה הרבה מפתחות להרבה מצבים ואני מחכה. מחכה להסכים להשתחרר מתפישות שגויות. והדרך מבורכת, ואני הכי שמחה עליה.

 

08 ינואר

By

2 Comments

שבריריות היא כוח

8 בינואר 2018 | By | 2 Comments

לפעמים ברגעים של שקט, שאנחנו עם עצמינו ועם המחשבות שלנו, אנחנו מרגישים כמה הכוח שלנו מוגבל. לא בגלל שאנחנו לא טובים. לא בגלל שמשהו חסר לנו. לא בגלל משהו שעשינו מתי שהוא בחיים שלנו. לא בגלל שמישהו אחר הוא עם כוח גדול משלנו. אלא רק בגלל שאנחנו מחוברים למערכת חשיבה שלא טבעית לנו. היא נראית טבעית, היא נראית כברירה היחידה "לשרוד" בעולם הזה, והיא נראית מאוד "מוצדקת" בגלל כל הקשיים שאנחנו עוברים בכל ויום ויום, אבל היא לא.

לא טבעי שנראה טבעי

לא טבעי לנו להיות בתחרות, אבל זה מה שלמדנו. לא טבעי לנו לתלות אושר במשהו חיצוני לנו, כי עמוק בתוכינו אנחנו יודעים שהכוח הזה של האושר נמצא בתוכינו. אנחנו יודעים עמוק בתוכנו, שאין שום תועלת בלנסות להיתלות ולהיאחז באנשים שיתנו לנו את מה שאנחנו מחפשים בהם. ביטחון שייתן לנו שלווה ואושר מבחוץ. לא טבעי לנו להיות רחוקים ואטומים אחד לשני, אבל זה מה שלמדנו שמגן עלינו.

לא טבעי לנו לסגור את הלב, אבל זה מה שלמדנו שעדיף מלהיות פגיעים. לא טבעי לנו לשנוא את עצמינו, לא טבעי לנו לשפוט אנשים אחרים ולהחליט מתי הם היו בסדר ומתי לא, אבל אנחנו שופטים בכל רגע ורגע כי אנחנו מאמינים שאנחנו יודעים ומכירים את כל התמונה, את כל החתיכות של הפאזל. עצם זה שאנחנו  מתעכבים כל כך הרבה זמן על ההחלטות הלא טבעיות האלה, שנים, עידנים, אנחנו הולכים במעגלים. זה היה ככה מאז ומתמיד. מהזכרונות הכי ראשונים בילדות. דברים שראיתי מסביבי, כבר בגן. מי ישחק איתי? למי יש את הברביות הכי טובות? ואם אהיה לבד ואף אחד לא יציע לי? מי יתן לי את מה שאני מבקשת? ואז בבית ספר, למה המורה כועסת עכשיו? ובחטיבה, למה הילדה הזאת צוחקת עליי עכשיו, ומה אני עושה עם כל השנאה הזאת? אני באמת לא יודעת, ומרגישה שלא עשיתי כלום לאף אחד, אבל אני מקבלת רק רע. בכל מעגל חיים אנחנו פוגשים את עצמינו הרבה פעמים, עם הידיים בצדדים. חסרי אונים.

הפירוד הדמיוני

ואז, זיכרון אחר זיכרון, מקרה אחר מקרה, אנחנו יוצרים לנו כוח אחר, כוח שהוא לא אמתי, אבל בגלל שכל כך התרגלנו להאמין בכוח הזה, שכחנו מה הכוח האמתי שלנו. ההתחלה הייתה בבחירה הראשונית להיות נפרדים במחשבה מאלוהים. דבר שלא באמת התרחש מעולם ולא יוכל להתרחש לעולם. הניתוק הזה במחשבה, יצר פירוד. פירוד דמיוני בינינו לבין אלוהים, פירוד דמיוני בינינו לבין עצמינו.

הקורס בניסים אומר, "אם אתה בוטח בכוחך שלך, יש לך כל הסיבות להיות חושש לבאות, חרד ונפחד. למה אתה יכול לצפות מראש ובמה אתה יכול לשלוט? מה יכול לתת לך את היכולת להיות מודע לכל ההיבטים של בעיה כלשהי ולפתור אותם בדרך שרק טוב יצמח מן העניין? מה יש בך שיתן את יכולת ההבחנה בפתרון הנכון, ואת הערובה שהוא יוגשם? כשלעצמך אינך יכול לעשות אף לא אחד מן הדברים האלה. להאמין שאתה יכול משמעו לתת אמון בדבר בלתי אמין, ולהצדיק פחד, חרדה, דכאון, כעס וצער. מיהו אשר יתן את אמונו בחולשה ויחוש בטחון? ולעומת זאת, מיהו אשר ייתן את אמונו בכוח ויחוש חולשה"? "אלוהים הוא הכוח שבו אני בוטח". אבל אלוהים לא נמצא בחוץ, הוא נמצא בתוך כל אחד ואחד ואין שום דרך שבה ניתן להיפרד ממנו.

הכרה בחוסר השליטה שלנו בכל מצב, יכולה לגרום לנו לחשוש שנאבד את הכוח שיצרנו. אנחנו מאמינים שזה באמת הכוח האמתי שלנו, וקשה לנו מאוד לוותר על מה שהוא נותן לנו. אבל ההכרה בחוסר השליטה שלנו, יכולה לפתוח פתח להכיר בכך שאנחנו שבריריים, וזאת הברכה הגדולה ביותר.

הכרה בשבריריות היא כוח 

הכרה בשבריריות שלנו, היא הכי הכרחית. אחרת אין הזדמנות לכוח האמתי להתגלות בתוכינו. אבל זה לא נגמר שם. המטרה של ההכרה בשבריריות, היא בשביל להיחלץ ממנה ולא בשביל לטבוע בה. אין לנו יכולת לשלוט באף אחד ובמה הוא יעשה. להכיר בזה זה קשה, אבל גם משחרר. כי יש לנו יכולת להגיע לשביל שמוביל אותנו לכוח האמתי שלנו. למסור את כל הבעיות שלנו לאלוהים, זה להתחבר לכוח שלו, שהוא הכוח האמיתי שלנו. מתי זה קורה? ברגע של בחירה. איך זה מתהווה? על ידי עבודה. אימון, חזרה למערכת החשיבה הטבעית שלנו, צעד אחר צעד.

קורס בניסים

איך אפשר לשנות?

כששואלים אותי איך אפשר לשנות משהו? איך אפשר להגיע למקום שאני כבר רוצה להיות בו? הדרך להיחלץ מהחשיכה הזאת היא רק להכיר בה, ולראות שהיא לא ממשית. להכיר בחשיכה הפנימית שלנו, זה להכיר במחשבות שלנו. כל מחשבה שמגיעה ממערכת החשיבה של האגו, היא מחשבת תקיפה או שפיטה. אני תוקפת ושופטת את עצמי, אני תוקפת ושוטפת אחרים.

אני סולחת ומשחררת את עצמי מהתוצאות של המחשבות האלה. אין להן כבר השפעה עליי. חשוב כל כך להכיר במחשבות האלה, ולראות את הכעסים שלנו. עצם ההכרה שלנו במה שאנחנו חושבים בלי להרגיש רע עם זה, בלי אשמה, נותן לנו אפשרות להגיע מעבר למחשבות האלה, ולהתחבר למחשבות שיש לנו ביחד עם אלוהים. אלו המחשבות הממשיות. המחשבות האלה, נותנות לנו את השלווה שתמיד חיפשנו בחוץ ולא מצאנו.

על מי אנחנו כועסים מהילדות? לאיזה מההורים שלנו יש לנו עדיין טינות? מה אמרו לנו שגרם לנו להרגיש שאנחנו לא כשירים? לא מספיקים להיות כאן בדיוק כפי שאנחנו ? האגו אוהב לנתח מצבים, לטבוע לתוכם, לטבוע בשביל להישאר ולבכות. להיחלץ מהמערבולת שיצרנו בתוכינו, זה אפשרי, על ידי הכוח שנמצא וקיים בנו. אי אפשר לעשות עם הכוח הזה מניפולציות. אפשר רק להכיר בו, לרפא איתו, להכיר בגדולה שלו, ולבכות מעצם הנוכחות שלו וכמה שהיא נפלאה. לפעמים בשקט שלנו, שאנחנו רק עם עצמינו, אנחנו מרגישים במן הבזק. זיכרון מהעבר, משהו שליווה אותנו תמיד, אבל בגלל כל הרעשים, לא נתנו לו מקום להישמע. הוא רוצה להישמע, הוא חיכה בסבלנות ואהבה כל כך הרבה זמן. הוא מעל הזמן, אבל נמצא בתוך הזמן.

האהבה שבתוכך קוראת לך להכיר בה כדי לקבל אותה. וזה הדבר היחיד שהיא מבקשת. אין שום דבר שהיא מבקשת בתמורה. כי היא רק נותנת.

 

11 נובמבר

By

No Comments

לחלום, להעז ולהתרגש

11 בנובמבר 2017 | By | No Comments

לעולם אני לא אשכח את היום של האודישן שלי לזמן מיסטיקה. האמת שאף פעם לא ממש דיברתי על זה בפוסטים כאן, אבל הרגשתי שזה חשוב. לא בגללי. זה חשוב כי אני יודעת שהרבה מהקוראים של הבלוג מרגישים שיש להם קול שהם רוצים להשמיע בעולם. יש להם מסר לעביר, והריפוי שהם חוו, זה משהו שפשוט חייב לצאת החוצה מעצמו. אני יודעת בדיוק מה זה ובגלל זה אני כותבת על זה היום.

המיקום: תל אביב. יום כאילו שגרתי ורגיל מבחוץ, אנשים ברחוב הולכים וחוזרים, אבל בתוכי הבטן שלי מתהפכת, הלב דופק חזק, ואני מתפללת, הלוואי וזה יצליח.

הרגשתי שאם אני אצליח להתקבל לתכנית הזאת, אז אין שום דבר אחר שלא אצליח לעשות. מבחינתי זה היה או להתקבל, או להתקבל. לא ראיתי בעיניים וידעתי שאני אתן את הכי טוב שלי כדי שזה יצליח.
המורה שלי לתקשור, תמיד לימדה אותי להוריד דרמה כדי לאפשר לדברים לקרות כפי שהם צריכים לקרות. ועד היום אני מודה לה על כל רגע ורגע שבו למדתי ולומדת אצלה. זה היה הרבה מעבר לתקשור, זה היה קורס בחיבור לחיים, או יותר נכון לכוח החיים, כוח האהבה.

הגעתי לאודישן. אמא שלי חיכתה לי באוטו, ואגב תודה אימא שלי יקרה שאת תמיד אכפתית ודואגת להכל. שאלו אותי המון שאלות, עשו לי ממש מבחן על אמת, בלייב ובאותו הרגע. ופשוט הקשבתי לקול הפנימי השקט, ומשם עניתי.

הכל פתאום כאילו זז לצד, כל ההתרגשות, כל הרצון שזה יקרה כדי שזה יקרה. נשאר רק שקט, והקשבה אמיתית.
כמה ימים אחרי, מתקשרים אליי ואומרים לי, "נילי, אנחנו רוצים שתגיעי ליום הצילומים הבא לזמן מיסטיקה" בתאריך כזה וכזה. ואני? זהו, חשבתי שאני מתעלפת לגמרי! אני? אני בערוץ 10? אני הצלחתי? אני התקבלתי? זהו, מבחינתי זה היה כאילו סיימתי את הכל!  😂

מתכוננים לאיפור :)

מתכוננים לאיפור :)

הפסקונת קטנה

הפסקונת קטנה

Behaind The Scenes

Behaind The Scenes

אחרי יום עבודה קשה

אחרי יום עבודה קשה

יום הצילומים הגיע, וההתרגשות שהייתה באודישן המשיכה ללוות אותי גם שם. אבל ברגע שהצילומים התחילו, שוב, הזזתי הכל לצד והרגשתי שהשירות הכי חשוב עכשיו הוא להניח להתרגשות והמחשבות שלי על הצלחה, ולהתמקד רק באדם שעולה לשידור. הוא הכי חשוב. היא הכי חשובה. ואז זה פשוט התחיל להתגלגל, עוד יום צילומים, ועוד ועוד, וההתרגשות עלתה בכל פעם מחדש. אבל לא מההישג, או מה"הצלחה", אלא מכך שיש אנשים שיכולים להיעזר בכלים שיאפשרו להם לראות כל מצב בדרך אחרת.

ואז, משהו בתוכי אמר לי, אולי תפתחי ערוץ יוטיוב משלך? אולי תעלי סרטונים שמדברים על רוחניות וצמיחה ממשברים? אולי אפשר להעביר את המסר הזה לעשרות, מאות, אלפי אנשים?

ואז צילמתי את הסרטון הראשון… והרגשתי זוועה. לא הפסקתי לרדת על עצמי ולבקר את עצמי. אני זוכרת שחברה אמרה לי שאני נראית לחוצה והיא שיקפה לי בדיוק את האנרגיה שהבאתי לסרטון עצמו.
אבל משהו בתוכי לא נתן לי לוותר, הרגשתי שזה משהו שיכול לעבוד ממש טוב. ניסיתי לצלם עוד כמה סרטונים, וזה היה נראה לי מבחוץ כאילו הפנים שלי קפאו. כל האנרגיה הטובה שהייתה לי לפני שהפעלתי את המצלמה קפאה, ועכשיו זה רובוט מדבר ולא אני.

אבל שוב, משהו בתוכי לא נתן לי לוותר. באותה תקופה התחלתי גם ללמוד את הקורס בניסים, והרצון להפיץ את המסר של הקורס יחד עם התובנות ומה שלמדתי לפני, המשיכו לבעור בי. וגם המורה הנפלאה שלי של הקורס בניסים, תמיד עודדה אותנו להבחין מתי בזמן טיפול או הקשבה אנחנו מתמקדים בנו, ומתי אנחנו מזמינים את השכינה, ומוסרים לה את כל המחשבות שלנו, כדי לאפשר לניסים להתרחש.

ואז, נתקלתי באישה המופלאה הזאת, לירון מור. בסרטונים שהיא העלתה ליוטיוב שמדברים על איך להפיץ את המסר שלך לעולם בעזרת וידאו?
התחלתי לעקוב אחרי כל תוכן שהיא העלתה, ומסרטון לסרטון, התחלתי להבין איך לעשות את זה בלי לבקר את עצמי ולהרגיש שמדובר רק בי. רוצים לדעת מה גיליתי? רק לצלם, בלי שואו, בלי לנסות לייפות את הדברים, הכי אמיתי, כמו שאתה. נרשמתי לקורס שלה, והכרתי עוד המון אנשים שהרגישו בדיוק כמוני.

אנשים שיש להם מסר להעביר, אבל נתקלים בקשיים כאלה או אחרים. לירון הצליחה לעבור איתנו דבר דבר, לראות מה בדיוק הקושי, איך אפשר לעבור אותו, גם ברמה הנפשית, וגם ברמה הטכנית. הכל היה מתוכנן כל כך טוב, כאילו שמישהו ישב וחשב, איך להעביר את הקורס הכי טוב שאפשר כדי שהוא באמת יעזור למי שצריך וזקוק לעזרה הזאת?

אז זאת הזדמנות להודות לאישה המדהימה הזאת, לירון מור גיל, שעזרה לי כל כך בדרך! ועכשיו היא פתחה קורס מבוא חדש לשיווק בוידאו (ללא עלות ורק לימים הקרובים), ואפשר להירשם לקבל את סדרת הסרטונים שלה בקישור הזה

שורה תחתונה, היום אני יודעת שלא רק שאנחנו צריכים לחלום ולהגשים, אנחנו חייבים לחלום ולהגשים, רק מהסיבה שלכל אחד ואחד יש את הקול הייחודי שלו, את המסר שלו להעביר לעולם.

למה? כי כשאנחנו עוברים תהליך של ריפוי, משהו בתוכינו תמיד רוצה להעביר את זה הלאה, איכשהו, בדרך מאוד אישית ואינטימית לכל אחד ואחד.

להרשמה בחינם לקורס מבוא לשיווק בוידאו של לירון מור לוחצים כאן

להרשמה לסדרת הסרטונים במתנה לוחצים כאן

להרשמה לסדרת הסרטונים במתנה לוחצים כאן

27 דצמבר

By

No Comments

לאישה – כתבה על מחשבות אוהבות – נילי ווצ'ינה

27 בדצמבר 2016 | By | No Comments

מחשבות אוהבות - בכיוון הרוח - לאישה

 

הנה הראיון והכתבה שמופיעים בלאישה על מחשבות אוהבות.

אני כל כך שמחה שהכתבה הזאת יצאה. איך זה קרה ומה למדתי מזה? על זה אני הולכת לשתף בקרוב, וזה מבחינתי הדבר הכי חשוב. שהכלים האלה יפיצו את עצמם.

 

 

24 יולי

By

No Comments

קנאה – איך להתמודד איתה?

24 ביולי 2016 | By | No Comments

קנאה - איך להתמודד?

קנאה

הרגש הזה שעולה לנו כשאנחנו מאמינים שלמישהו אחר יש מה שחסר לנו.

והאשמה שמלווה לקנאה שאומרת, שלאנשים רוחניים לא מתאים לקנא. זה ממש כאילו אנחנו קצת מתביישים בכך שאנחנו מקנאים. מתביישים בקנאה הזאת, כי אז בעצם אנחנו אומרים לעצמנו שלא מספיק שאנחנו חושבים שמשהו חסר לנו, אנחנו גם אוחזים ברגש הזה שאנחנו יודעים שיש מסביבו כל כך הרבה אשמה. כמה פעמים אמרו לנו בילדות, אל תקנא, אבל אף פעם לא באמת לימדו אותנו להתמודד עם קנאה?

מה הקנאה גורמת לנו לעשות?

לאיזה מקומות היא מובילה אותנו? או יותר נכון, לאיזה מקומות אנחנו נותנים לה להוביל אותנו? לכעס פנימי. למה? כי הקנאה בעצם משקפת לנו את הפוטנציאל שאנחנו לא מממשים, כיוון שמשהו עוצר אותנו. משהו גורם לנו להמשיך לחשוב שאנחנו לא מספיק. אצלנו זה לא אפשרי, לא באנו עם הקבלות המתאימות, והכעס הזה כשהוא מושלך החוצה, נקרא בסופו של דבר, "קנאה".

אנחנו בני אדם ואנחנו מופלאים כפי שאנחנו. עם כל קשת הרגשות שלנו. וקנאה היא רגש שמנדנד לנו הרבה פעמים ואפילו גורם לנו לעשות פעולות ממקום שמנסה להוכיח לאחרים שאנחנו יכולים.

גם כשאנחנו מרגישים הקלה ושיפור משמעותי בחיים ובתחום הרוחני בכלל, קנאה היא עדיין חלק מהשיעורים שאנחנו למדים בדרך שלנו. זה הרגל. זאת אמונה שמגיעה ממקום שמרגיש שאף פעם הוא לא מספיק טוב. לא משנה כמה אנחנו כבר במקום אחר, או כמה אנחנו מודעים, שלווים, אוהבים…

רק לזהות את הקנאה

כשאנחנו מזהים את הקנאה, ומתבוננים עליה בעיניים פשוטות, כפי שהיא, הרבה יותר קל לנו להרגיש שלמים ואהובים מבפנים, כמו שאנחנו. ואז בעצם, האפקט הדרמטי של הקנאה יורד. אנחנו יכולים להתנהל עם הקנאה בדרך אחרת לגמרי. אנחנו יכולים אפילו לקחת אותה יד ביד, להשתעשע איתה, לחבק אותה, ואז לראות איך היא לא מורידה אותנו למטה בדרמטיות.

קנאה בתקופה של משבר

בתקופה של המשבר הגדול ביותר שחוויתי אחרי שאבא שלי נפטר, הקנאה שלי הייתה כלפי חיים רגילים. "חיים פשוטים", ממש כמו בשיר של עידן רייכל. כל מה שרציתי היה ליהנות מהדברים הקטנים מבלי להתעסק ולטבוע בדרמות הגדולות שהתלוו לפטירה שלו. רציתי מאוד לנסות מתכונים חדשים, ליהנות מהטבע, לדבר על דברים מעבר למה שחוויתי באותה תקופה. הקנאה הייתה הרצון הלא ממומש לעתיד שקט, או יותר נכון להווה שקט. אבל הקנאה, תמיד מתמקדת בעתיד הלא ממומש או בעבר הכואב. אני זוכרת שכשחברות שלי היו מדברות על בעיות של התמודדות בעבודה, הרגשתי איך הלב שלי רוצה גם את הבעיות האלה, שהיו נראות לי מאוד קלות להתמודדות. אבל כגודל ההתמודדות הנוכחית שלנו, כך גודל המתנות שאנחנו מקבלים מהן. הייתי פונה לאלוהים, ומתפללת ממקום מאוד כואב, לחיות חיים פשוטים ושלווים.

אם מסתכלים על קנאה בדרך קצת אחרת, היא יכולה לתת לנו דלק להגשים את הפוטנציאל שלנו. האגו רוצה הכל ורוצה עכשיו. כשאנחנו יודעים שצריך לחכות וצריך להיות מרווח זמן בין המקום שאנחנו נמצאים בו למקום שאנחנו רוצים להיות בו, זה מטריף אותו.

לפי הקורס בניסים, כשאנחנו מאמינים בנפרדות מאלוהים, תמיד למישהו אחר יהיה משהו שאנחנו מרגישים שחסר לנו. כיוון שברגע שיש לנו מחשבה של פירוד, אנחנו חווים את הפירוד הזה מול כל אדם, מול כל דבר. חשיבה של פירוד, יוצרת מראית עין של מחסור. לו יש – לי אין. אני צריכה את מה שיש לו כדי להרגיש שלמה, וזה מה שהקורס קורא לו, היחסים המיוחדים. לאדם השני יש את מה שאני מאמינה שחסר בי.

יש מספיק לכולם

כשאנחנו רואים שפע אצל מישהו אחר, אנחנו מרגישים אוטומטית שאין מספיק בשבילנו, וגם אם יש, יקח לזה הרבה זמן להגיע אלינו. אבל אפשר לפרש את הקנאה מחדש כך: כשאנחנו מזהים שפע שיש מסביבנו, זה מראה לנו שאנחנו מזהים שפע בתוכנו.

התפקיד שלנו במצב הזה, הוא להיות סופר כנים עם עצמנו, מבלי להרגיש שזה לא בסדר או אשמה על כך ולשאול את עצמנו:

במי אני מקנא?

מה אני מרגישה שיש לו / לה שלי אין?

מה אני מרגיש שחסר בי?

איך התחושה של החוסר שלי מושלכת עליה / עליו?

האם אני מוכן / מוכנה להכיר ברגש הזה בתוכי?

 

כיתבו לי בתגובות: 

מה התסכול הגדול ביותר שחווית בנוגע לקנאה?

מה מרגיש לך הכי קשה בעבודה של ריפוי הרגש הזה?

אני מחכה לראות את התגובה שלך ועונה לך כאן.

נילי

בואו לעשות מדיטציה למחשבות אוהבות

meditation banner for home page

10 יולי

By

No Comments

איך להיפתח לזוגיות ובתוך מערכות יחסים?

10 ביולי 2016 | By | No Comments

"איך אני יכולה להיות אני לגמרי במערכת יחסים או בדייט? איך אני יכולה להגיע פתוח? אני כבר כל כך מיואשת מכל החיפושים האלה, הנישואים הקודמים שלי לא נגמרו יפה, ואני יודעת עד היום, שאני חייבת להוכיח לסביבה שלי שאני יכולה למצוא בן זוג שבאמת יעריך אותי, אבל זה מלחיץ אותי לחפש ככה, כי אני לא מוצאת כלום.

כי כשהוא כן מגיע, אני מרגישה, שאני חייבת לשים על עצמי מסיכה שתסתיר את הכאבים שלי מהעבר, ועד כמה אני זקוקה לזוגיות הזאת".

אלה משפטים שאני שומעת כל כך הרבה ביום יום. אלה המשפטים של כולם, בדרך כזו או אחרת.

מטרה אחת

לא מדובר דווקא על יחסים רומנטיים. מדובר על כל היחסים. במחשבה שלנו, זוגיות רומנטית, שונה לחלוטין מיחסים עם קולגה מהעבודה, אבל מנקודת מבט רוחנית, כל היחסים הם אותם יחסים. המטרה שלהם, היא להגיע ליחסים קדושים. מה זה אומר? שנראה כל אחד ואחד, כאילו הוא ממש אנחנו. ואהבת לרעך כמוך.

חסרה לי אהבה – האשליה הגדולה ביותר

בגלל שגדלנו על מערכת חשיבה שמבוססת על פחד, והתרחקנו ממערכת החשיבה הטבעית שלנו, שהיא אהבה, התחלנו לחשוב ממקומות של חוסר. חסרה לי אהבה, חסרה לי שלווה, חסרה לי מוטיבציה, חסרה לי ההרגשה שאני באמת בסדר מבפנים ואני מנסה להיאחז בעולם, מנסה להיאחז רק במשהו או מישהו שיגרום לי להרגיש שבאמת הכל בסדר איתי. ואז, כל מערכת יחסים הופכת למיוחדת. רק האדם המסוים הזה, יוכל להשלים את מה שחסר בי. אם רק הוא יתקשר אליי, אם רק אצליח להשיג את האדם הזה, אם רק….

וזאת האשליה הגדולה ביותר שהאגו מנסה להוביל אותנו אליה. האגו, הוא מערכת החשיבה של הנפרדות מאלוהים. אני חושב שאני נפרד מאלוהים, אני מרגיש אשמה על כך, ולכן, אני מחפש תשובה, אני מחפש מענה מבחוץ, כיון שהאגו רואה אך ורק מה שבחוץ, הוא מנסה להיאחז, להשלים את מה שהוא חושב שחסר לו, להביא שמחה מבחוץ, להביא גאולה מבחוץ. ואז, אנחנו מוצאים את עצמינו נזקקים לאהבה. הנזקקות הזאת, עוברת הלאה והאלה, מרגישים אותה. אבל האגו מנסה להסוות אותה על ידי מה שנקרא משחקי האגו. ועכשיו, המצב הוא כפול. מדובר גם על חיפוש אושר מבחוץ שמתבסס על האשליה שמשהו חסר בנו ויכול להשלים אותנו, והדבר השני, הוא לנסות להסוות את זה, שמי שאני מקווה שישלים אותי, לא ידע שאני רוצה שהוא ישלים אותי. זה המתכון הכי בטוח לאי שקט במערכות יחסים, זה המתכון הכי בטוח לכישלון שוב שוב, כשאנחנו נפתחים לזוגיות, או בתוך זוגיות.

לחפש ולא למצוא

המטרה של האגו, היא לחפש ולא למצוא. להשאיר אותנו תמיד באזור המחפש, אבל כשאנחנו מחפשים עם האגו, אנחנו לא מוצאים כלום. מערכת החשיבה הטבעית שלנו היא האהבה, לחשוב ביחד עם אלוהים, זה לחשוב ממקום של שלם. לחשוב יחד עם האגו, זה לחשוב ממקום של חוסר. בקורס בניסים, יש תרגיל שאומר, הנני עדיין כפי שברא אותי האלוהים. כלומר, אני עדיין בדיוק כפי שנבראתי, אני עדיין מחוברת למקור של כל האהבה, שום דבר שחשבתי שעשיתי לא באמת שינה את המהות האמתית שלי, אין צורך במסכה הזאת, היא רק מסתירה את מי שאני באמת. לחשוב ביחד עם אלוהים, זה להבין, שמעולם לא נפרדת ממנו באמת. ומהמקום הזה, אנחנו באים לזוגיות כשותפים ולא כנפרדים, אנחנו לא מנסים לגרום לבן או בת הזוג להשלים אותנו, אלא אנחנו מגיעים ממקום שאנחנו יודעים, לך יש את הכאבים שלך מהילדות, לי יש את שלי, יחד, אנחנו יכולים לרפא אותם, ולהביא ריפוי לעולם. כל מה שאני אנסה לקחת ממך עכשיו, זה מה שאני מאמינה שחסר בי, ואז, בעצם, כשאקבל את מה שאני רוצה, לא תהיה לי סיבה להישאר. אבל כשאנחנו מגיעים ממקום של אהבה, אנחנו יודעים שהכל מדויק. הכל מדויק באהבה. הכל מדויק באלוהים.

המשימה – לראות את האשליה אבל לא לטבוע לתוכה

המשימה שלנו השבוע, היא לראות, איך עשינו את הזוגיות למשהו מיוחד?

איך ניסיתי למצוא זוגיות רק כדי להשלים אותי?

האם זה חוסר שהרגשתי מנקודה מסויימת בחיים שלי?

והשבוע הזה, ננסה להביט על כל מי שאנחנו רואים, מנקודת מבט קצת אחרת. מנקודת מבט של אני שלם. אני שלמה, ואני רוצה לראות את ההשתקפות של השלם הזה גם בך.

באהבה,

נילי

 

 

15 מאי

By

2 Comments

איך להפסיק לשפוט?

15 במאי 2016 | By | 2 Comments

 

יש לי מסר סופר חשוב להעביר לך בוידאו היום.

בשבוע שעבר, לא שלחתי פוסט ולא העליתי שידור חי לפייסבוק.

אני עובדת על מספר שינויים ושדרוגים באתר ובתהליכים של הליווי והטיפול הרוחני והרגשי.

ותוך כדי עשייה, אני שמה לב
שלפעמים מרוב הרצון שזה
יהיה מושלם, אני מתחילה
לראות מקומות של שפיטה.

איך אני יודעת שאני שופטת?
אני מרגישה שאני רוצה להפסיק
את מה שאני עושה, כי אני כועסת.
וברגע שאני שמה לב לקצה של חוט
שיש בו כעס, אני מתחילה להאט את הקצב
ולהקשיב.

כל קצה כזה של חוט, מוביל אותי
לראות הר שלם של שפיטות
וכעסים שהיו שם תמיד.
כמו מן מחסום בדרך.

וההדרכה הפנימית, עוזרת לי
לראות, כמה שאני היא זו שאחזה
במקום הזה. ויותר מכך, היא עוזרת
לי לראות, כמה שאני לא רוצה הרבה
פעמים לתת לו ללכת.

לא סתם אומרים, שאנחנו השופטים
הכי גדולים של עצמינו, ואלוהים,
לפי הקורס בניסים, רואה אותנו כפי
שאנחנו באמת. ללא טיפה אחת
של שיפוט.

התפקיד שלנו, הוא להביא את עצמינו
לאותה ראייה. לראות את עצמינו,
ולראות את האנשים שנשלחים אלינו
כפי שאנחנו באמת.

לכן, בסרטון של היום, אני מספרת על
התהליך שבו אנחנו באים עם לב פתוח
ושכל פתוח, לכל מקום שאנחנו הולכים אליו,
(עם דוג' למקום שאני הלכתי אליו בסוף עם נכונות לשחרר שפיטה).
מה היה שם בסוף? את השיעור הזה, אני לוקחת איתי שוב ושוב לכל מקום שאני הולכת אליו.

אז איך להפסיק לשפוט?
כל הפרטים כאן בוידאו בלוג של השבוע.

איך אפשר להפסיק לשפוט את עצמינו?

זה בדיוק מה שאני מדריכה במפגשים האישיים לפתיחת הלב (אפשר להגיע למפגש 1 או לסדרה של מפגשים, לפי מה שמרגיש לך נכון עבורך). 

אז כמה פעמים שפטנו היום?

כתבו לי כאן בתגובות, ונתחיל השבוע לשים לב לכל השפיטות שלנו

וההרים שאנחנו אוחזים בהם, כדי למנוע מעצמינו את השקט הפנימי שאנחנו רוצים באמת.