Image Image Image Image Image Image Image Image Image

ביקורת

30 אוגוסט

By

No Comments

זו הסיבה שהאנשים השליליים עדיין נמצאים בחייך

30 באוגוסט 2015 | By | No Comments

הכוונה רוחנית

כאנשים שצועדים בדרך של התפתחות אישית ורוחנית, אנחנו נופלים לייאוש, כאשר אנו עושים את העבודה הרוחנית, אך אנשים שליליים עדיין נשארים בחיינו. ואנחנו תוהים בינינו לבין עצמנו, מדוע הם עדיין שם? האם הם לא היו אמורים כבר להיות במקום אחר? האם אנחנו כבר לא היינו אמורים להיות במקום אחר? מדוע הם פשוט שם ועדיין נוגעים לנו בנקודות הרגישות ביותר?

עולה בתוכנו תחושה של אשמה עצמית, על כך שעשינו כבר צעדים משמעותיים, קראנו ספרים, ניקינו דפוסים שליליים, מדטנו והתפללנו, ועדיין בכל פעם שאנחנו פוגשים בהם שומעים עליהם או נזכרים בהם, אנחנו מרגישים ישר בחוסר נוחות, והאשמה גדלה, כשאנחנו מתרגזים, מתפרצים או בוכים בעקבות אותם מפגשים או זיכרונות.

ואז, בגלל שאנחנו כבר יודעים שכולנו מאוחדים, אנחנו מנסים לאהוב אותם בכוח. הטעות שלנו, היא שזו עוד אחת מהדרכים המניפולטיביות של האגו, לגרום לדברים לקרות. אנחנו חושבים שאם כבר עשינו כברת דרך, אנחנו כבר אמורים לאהוב אותם, אך עדיין כועסים על עצמנו כשאנחנו נכנסים למוד של הקורבן כשאנחנו נזכרים בהם. למה? כי מצב אחד, להיכנס למוד של הקורבן כבר מרגיש לא טבעי וקצת מזויף, אבל מצד שני, אנחנו עדיין כועסים…וזה כל היופי של התהליך.

אצל מי נמצא המפתח לחופש?

בקורס בניסים, יש את הדימוי של המפתחות והכלא. כשאני שופטת את האדם שאני לא אוהבת, אני סוגרת אותו בתא הכלא של השיפוט שלי, המפתחות נמצאים אצלי, אבל מי זאת בעצם שצריכה לשמור כל הזמן על המפתחות בכדי שהוא לא ייברח? את מי זה משאיר בעמדת התגוננות ושמירה תמידיים? האם זה שאני שופטת אותו גורם לי להיות רגועה יותר, שלווה יותר? האם זה גורם לי להקרין שמחת חיים? השמירה וההגנה הנצחיים על השיפוטיות שלי, משאירים אותי באותו תא כלא בדיוק. מי נשפט בסופו של דבר, אני או אתה? נקודה חשובה למחשבה.

"בכל פעם שאתה נמצא עם אח, אתה לומד מה הנך כי אתה מלמד מה הנך. הוא יגיב או בכאב או בשמחה, בהתאם לסוג המורה שבדרכיו אתה בוחר ללכת. הוא ייכלא או ישוחרר על פי החלטתך, וכך גם אתה". (פרק 8 : 3 רומי : פיסקה 5 – תודה לקרן ובתיה המדהימות)!

"עוד לא סלחת"? 

בתהליך של השינוי, בתהליך של הסרת המכשולים שלנו לשלווה פנימית, אנחנו כועסים על עצמנו כשאנחנו רואים את האהבה כמשהו לא שלם, כאילו שמישהו עומד עם סטופר מעלינו ואומר, "נו עוד לא סלחת"? "עוד לא הגעת לאהבה ללא תנאים"? "יש לך עוד ים עבודה, אני לא מקנא בך"…לאהבה יש סבלנות אין קץ. לנו יש סבלנות אין קץ, הכל בסדר, אף אחד לא מלחיץ מלבד האשמה העצמית שלנו. הדרך לשחרר את נקודת המבט הזו היא פשוט להגדיל את הנכונות, תוך כדי תהליך.

מה שבטוח הוא שזה לא יעזור לומר לאותו אדם (ושוב, מדובר על אותם אנשים שאנחנו במודע, לא רוצים שיהיו יותר בחיינו) שאנחנו אוהבים אותו בכוח, בזמן שיש לנו גוש של תיעוב בגרון, אכזבה, ציפיות שלא הגשמנו. האהבה לא מבקשת מאיתנו לרמות את עצמנו. כל עוד אנחנו לא מרגישים שחרור שבא ממקום אמיתי שבאמת רוצה והתרחבות בלב, אנחנו יכולים לבקש מהמורה הפנימית שלנו, לראות אותו מתחת לטעויות שלו, לראות אותו מתחת לדברים שהוא בחר להגיד או לעשות בזמן שאנחנו חושבים עליו.

שני הצדדים מרגישים, גם באופן לא מודע, כשזה מגיע ממקום לא בשל ומאולץ.

אז מה אנחנו יכולים לעשות?

איך לשחרר אותם אחת ולתמיד מהחיים שלנו?

אנחנו לא אמורים לאהוב אותם בכוח

אנחנו לא אמורים לקשט את המציאות ולנסות לייפות אותה

אנחנו לא אמורים להסכים לקבל התנהגות מזיקה פיזית או נפשית וגם לא להסכים להיות שם כקרבן כשהאנשים השליליים משליכים עלינו את ה – $%&%# שלהם!
אך אנחנו כן יכולים לבחור לראות בדרך אחרת, זה הדבר הנשגב ביותר שניתן לנו, וזה באמת עובד. להמשיך ולעבור עם עצמנו תהליך של שחרור מלא של כל מה שאותו אדם או גורם, מפעיל אותנו בתוכנו. התכונות שאותם אנחנו לא מקבלים בו, (שנאה, קנאה, כסף, כבוד, אהבה נכזבת, אכזבה, חוסר אהבה) הם אותם היבטים שלא מוארים בתוכנו, או מזכירים לנו משהו מהעבר שלנו שממשיך להקרין את עצמו שוב ושוב לעתיד וגורם לנו לא להבחין במקור של העניין, אלא רק בבעיה עצמה.

הנשף

היו ימים רבים, של תסכול וייאוש כשהייתי בהתמודדות עם אנשים לא קלים ולא אמינים בחיי, ואז ברגע אחד של נכונות, שבו הסכמתי לוותר על צורת ההסתכלות שלי והתחייבתי באמת, מהלב, ההדרכה הפנימית הראתה לי נשף מסיכות גדול, שבו כל האנשים באולם, רוקדים בשמחה, היו על פניהם מסיכות של קורבן ושל רשע וכולם היו קשורים אחד לשני בחוטי זהב, מה שהיה מאוד בולט בנשף הזה, הוא שכולם יחד הסכימו על ריקוד מסוים שבו, כל אחד אחד רואה את עצמו בתפקיד שהוא ייעד לעצמו, הריקוד נמשך שנים רבות, אך הרקדנים לא התעייפו והמשיכו לרקוד בזוגות, כשהם מתעלמים לחלוטין מהזמן, או מהחוטים שקישרו ביניהם.

בסיום הנשף, קול מלטף וסמכותי אמר שאין צורך כלל במסכות, אין צורך ומעולם לא היה. באותו רגע כל הנוכחים באולם, הורידו את המסכות, ובשבריר שניה, המסכות, השמלות והחליפות התאדו וכל האנשים הפכו לנקודות אור.

משחק התפקידים נגמר

וכולם השתחררו בדרך מלאה, כולם הבינו שהזמן בנשף היה רק אשליה שהם בחרו להיאחז בה, אבל שאפשר ללמוד ממנה מי הם באמת. אפשר להפוך את המסע הזה בחיים למשהו אחר, למשהו שהכי כיף לקום עבורו בכל בוקר. כל מערכות היחסים שלנו הן משימות באהבה עצמית ובהיזכרות מי אנחנו באמת.

השאלה היחידה שעלינו לשאול את עצמנו היא:

האם אני נכון לראות את אותו אדם אפילו מעט, אפילו באחוז אחד קטן בדרך אחרת על מנת לשחרר את עצמי לחופשי?

 נקודת אור לשבוע הקרוב:

תקשור

פגישת הכוונה רוחנית:

אם התלבטת האם לקבוע פגישה אישית לקראת השנה החדשה, להכניס אנרגיה ויותר זרימה לתחומים שאותם רצית לשנות ולשחרר מהשנים הקודמות, אפשר להזמין ולתאם כאן. (הפגישות מתקיימות בחודש ספטמבר)

את/ה מקבל/ת כלים פרקטיים להפסיק להתמקד ברמת הבעיה שממנה מרגישים תקיעות תמידית, ולהתחבר למקור הפתרונות שקיים בתוככם אשר ממנו מרגישים חופש, בהירות ומוטיבציה.

תקשור

 

25 יוני

By

No Comments

לא הספקתי…(למה אנחנו באמת דוחות דברים)?

25 ביוני 2015 | By | No Comments

איך את יודעת שאת ממוקדת בחוסר? במה שלא קורה במקום בדברים הנפלאים שכן קורים?

מתי שאת מגיעה למיטה בלילה ואת לא מרוצה.

מרגישה שמשהו חסר מבפנים…מרגישה שמשהו במשך היום היה יכול להיות טוב יותר או שונה.

לי זה קרה המון בתקופה האחרונה,

הגעתי לרגעים שלפני השינה, בתחושה שמשהו חסר לי, שאולי יכולתי לעשות דברים מסוימים אחרת. ואז, כשהסכמתי לשנות תפיסה, הגעתי להבנה שזה לא היה קשור בכלל למה שכן עשיתי או למה שלא עשיתי. זה היה קשור רק לנקודה שממנה אני רואה את העולם. הגעתי למסקנה שהרבה פעמים אני מתמקדת במה שלא הספקתי, במקום בכל הדברים הנפלאים שכן הספקתי.

בכל יום שעבר מאז, ישבתי עם עצמי קצת בטבע (אין כמו לשבת עם עצמך על הדשא ולהרגיש את הכוח של החיים מהאדמה והיופי של השמיים)!

לשבת על הדשא, להסתכל על השמיים, לקבל תשובות מההדרכה דרך הטבע...

לשבת על הדשא, להסתכל על השמיים, לקבל תשובות מההדרכה דרך הטבע…

שאלתי את עצמי, למה את באמת באמת מרגישה ככה?

התשובה שקיבלתי בכל פעם הייתה:

האגו תמיד ינסה להתמקד במה שלא השלמת, במה שדחית, במה שצריך לעשות עוד שבוע, וכשתהיי מרוצה ממה שכן הספקת, הוא ינסה מהר מאוד להחזיר אותך לעוד משהו שלא הספקת. הקורס בניסים אומר, שכל מה שמגיע מהאגו, אינו ממשי, אך בעיניים הפיזיות שלנו, הדברים שלא הספקנו, נראים מאוד מאוד ממשיים.

אם הספקנו משהו אחד, ברוב המקרים לא נסכים לחוות את הרגיעה שבהצלחה הזאת, כי האגו חייב לתפוס ברדאר שלו משהו נוסף שיעזור לו להתמקד בחוסר.

#אז למה לעשות את זה לעצמך?

התרגלנו כל השנים להשקיע במה שלא עובד, להתמקד במה שלא הצלחנו בו, כשאני מתמקדת במשהו הוא נהיה גדול יותר וגדול יותר. התפקיד שלי הוא לעצור.

לעצור את הטירוף הזה של מה שלא הספקתי, ליהנות כך כל ממה שכן הספקתי. לתת לעצמי נשימה עמוקה של הקלה והכרת תודה על מה שכן עשיתי, על מה שכן עבד היום.

השקענו כל כך הרבה שנים בלהתמקד על מה שאין לנו, על מה שחסר, אך במצב שלם, שום דבר לא יכול להיות לנו חסר, השלמות הזו נמצאת בתוכנו, אנחנו יכולות לנשום אותה, להרגיש את הדופק שלה, לקבל אותה, לקבל אותה באהבה.

המילים האלה, לא הספקתי…לא הספקתי לעשות היום….וגם לא הספקתי את מה שתכננתי לעשות לפני שבוע. הצורך לדחות דברים הרבה פעמים מגיע מהפחד להצליח, מהפחד להגשים את הייעוד שלי כשתהיה לי תמיד סיבה להיות בספקנות, באשמה, בחוסר.

#לא מספיק מה?

לא הספקתי = אני לא מספיק.

אני לא מספיק מה?

לא מספיק מתאימה להצליח

לא מספיק חשובה

לא מספיק טובה בשביל…

לא מספיק יפה

לא מספיק בריאה

לא מספיק רגועה

כל אחת מאיתנו יכולה להשלים בקלות את הלא מספיק שלה.

תקשור

יש בנו מורה פנימי, מורה חכם שממנו אפשר לבקש עזרה, לאפשר לו לרפא את המחשבות שלנו, את המקומות הכי ספקניים בתוכנו. לבקש מהמורה הפנימי שלך עזרה, זה לעזור לעצמך ולעזור לעולם. כי ברגע שאת מקבלת את הגדולה שבך, את מאפשרת באופן לא מודע לאנשים נוספים לקבל את הגדולה שבהם.

 

27 מאי

By

No Comments

איך להתמודד כשאת סופגת ביקורת?

27 במאי 2015 | By | No Comments

כמה פעמים ספגת ביקורת?

המילים המרגיזות האלה שבזמן שאת שומעת אותם, הלב רוצה להתפרץ ואת רק מרגישה כמו ילדה קטנה שלא בסדר.

אנחנו נותנים המון כוח לביקורת כי למדנו שהאושר שלנו נמדד על פי נסיבות חיצוניות.

אבל היום, אני שואלת את עצמי, מה עם הדיבור הפנימי שלנו?

מה עם הביקורת הפנימית שלנו?

#כל הביקורת הזאת קיימת בתוכך

הרבה פעמים ביקורת חיצונית היא פשוט שיקוף של ביקורת פנימית או משהו בתוכנו שמרגיש לנו לא נוח עם עצמנו. הביקורת בעצם באה להראות לנו מה הנושא בתוכנו שקורא לתשומת לב.

איזה דברים את אומרת לעצמך בלב בלי שאת שמה לב?

"את חברה גרועה, את עובדת גרועה, את לא מספיק טובה, את לא באמת יכולה".

כל הדברים האלה, כל התפישות השגויות שאנחנו בעצם מאמינים בהם כל כך והשקענו בהם כל כך הרבה אנרגיה, מתבטאים ומראים לנו את עצמם ממש כמו מראה. וגם אם הם לא משקפים לי דברים כאלו, זה עדיין מראה לי שיש משהו בתוכי שקשור לנושא שמפריע לי ועליי לשנות את נקודת המבט הפנימית שלי לגביו.

כל הנושאים שבהם אנחנו מרגישים חוסר בטחון, חוסר נוחות, או כמו שאני נוהגת לומר חוסר קבלה עצמית, לעיתים קרובות ישתקפו אלינו דרך אנשים אחרים.

לפי הקורס בניסים, אנחנו רואים את עצמנו נפרדים מהעולם ומהסביבה שלנו, יש אותי ויש אותך, ולך יש דעה מסוימת עליי, אבל בעצם מה שקורה ברוב המקרים זה שהדברים שאת אומרת לי, משקפים לי בעצם הרבה פעמים דברים שאני אומרת לעצמי בדיאלוג הפנימי שלי אבל לא שמה לב לכך.

#איך אני יכולה לגרום לעצמי לקבל את עצמי כמו שאני?

אני פשוט צריכה להסכים.

להסכים לראות את עצמי כדף חלק.

כל תהליך הריפוי שלי בעצם מתעצם, בכל רגע שאני מחליטה לראות את עצמי כאחד עם האנרגיה של האהבה שהיא חובקת כל.

לכן הרבה יותר מסתדר לי להאשים אנשים אחרים במה שקורה לי, או במה שאמרו לי, במילים שהם ביקרו אותי ואז להתעסק עם זה ולפתח את זה יותר ויותר, לתת לזה יותר כוח עליי. לתת למילים האלה כוח להכריע על המהות שלי. האם אני טובה? האם אני לא טובה?

גם כשאני אומרת שלא אתייחס לזה, גם שאני אומרת שאדפדף את זה, מחר יום חדש, עדיין זה מרגיז אותי וגם אז אני משקיעה באשליה הזו המון המון אנרגיה, והאמת? זה ממש ממש מעייף, סוחט וסוחף.

מנקודת המבט של אלוהים – האהבה – מה שקיים בכל, אין טובה או לא טובה. יש רק שלמות. את השלמות, את האהבה, את כל אשר קיים. את, אני וכולם. כולם באופן שווה.

קבלה עצמית

את עדיין כפי שאת מהרגע שנוצרת, לא משנה מה היה מאז, תמיד נשארת שלמה באהבה.

#אז מה אני יכולה לעשות כבר היום כדי לשנות את זה?

אני בוחרת לשנות את הדיאלוג הפנימי שלי

השבוע, במקום להגיד לעצמי, אני לא טובה, אני אגיד לעצמי, אני אהבה, ובאהבה אין טובה או לא טובה, יש רק שלמות.

השבוע, במקום להגיד לעצמי, אני לא מספיק טובה, אגיד לעצמי, האהבה לא יצרה את הביקורת הזאת, ולכן היא לא אמיתית.

השבוע, בכל פעם שאסתכל על עצמי במראה, וארגיש רע עם עצמי, אגיד, האהבה לא יצרה שום פגם, ולכן אני שלמה.

השבוע, אני בוחרת לקבל את עצמי כפי שאני, כי מעולם לא השתניתי, אני עדיין דף חלק ושלם של אהבה.

acim-day63

יש משהו מאוד משחרר בהצהרה שאומרת, אני עדיין לא מרגישה כך, אני לא רוצה לזייף הצהרות חיוביות, אבל אני מוכנה להיזכר מי אני באמת. כיוון שזיכרון, הוא לא לאלץ את עצמך לחפש משהו שלא קיים, אלא לשחרר את כל מה שחשבת והלבשת על מה שקיים באמת ולעולם אינו משתנה.

אהבת את הבלוג? שתפי אותו עם החברים שלך (בכפתורי השיתוף למטה)

וכתבי לי כאן בתיבת התגובות למטה: איך את מתמודדת עם ביקורת? איך את רואה את הקשר בין הדיאלוג הפנימי שלך לבין הביקורת החיצונית?