Image Image Image Image Image Image Image Image Image

הילד הפנימי

09 יולי

By

No Comments

זה בסדר להיות מי שאת

9 ביולי 2018 | By | No Comments

יושבת וכותבת את התכנים לסדנא של ריפוי הילד הפנימי.

באחד התרגילים, המשתתפים צריכים לכתוב את רשימת הכעסים שלהם על ההורים.

להוציא את הכל, בלי להתבייש, כי הבושה הזאת נעולה בתוכינו וגורמת לנו להתהלך בעולם עם צללים פנימיים ואי יכולת להיות ממש אנחנו בחופשיות ובשחרור.

אחד מהדברים שכתבתי כשאני תרגלתי את התרגיל הזה בעצמי, היה כעס על אבא שלי ז"ל, שאני כל כך אוהבת, על הדרך שבא הוא היה מדבר אליי כשחזרתי מאסיפות הורים.

הייתי ילדה מאוד מאוד טובה. ילדה ממושמעת שלא מחפשת בעיות. העניין היה שלא הייתי טובה בלימודים בבית הספר היסודי. הייתי יושבת בשקט, לא מפריע בשיעורים, אבל לא הבנתי כמעט כלום ממה שהמורה דיברה עליו. היום כשאני חושבת על זה, הרגשתי שאני בתוך בועה אבל אף פעם לא יכולתי להבין שאני בבועה הזאת, כי לא ראיתי אותה. הרגשתי פשוט באופן תמידי שמשהו לא בסדר אצלי. הרגשתי את זה לפי התגובות של המורות שלי. הן היו כועסות, אבל אף פעם לא הבנתי למה. הן היו צועקות, אבל אף פעם לא הבנתי על מה ולמה. איך הן יכולות לכעוס אם אני לא עושה כלום? הרגשתי כמו טפט מהלך, שלא מזיק לסביבה, שפשוט יושב בשקט ולא מפריע, כדי לא לעורר יותר מידי תשומת לב. אבל כנראה שזה יצר את האפקט ההפוך, לפחות בכל מה שקשור לגיל הבית ספר היסודי. הייתי גם בשיעורים פרטיים, וזה די עזר לי, כי אז היה מישהו אחד שהקשיב לי וראה נקודתית איפה קשה לי וזה בדיוק מה שהייתי צריכה אז.

אז באסיפות ההורים, בדרך כלל אמא ואבא שלי היו מגיעים איתי ביחד, וכבר בדרך לשם, הרגשתי גוש ענקי בגרון, פחד אימים, באמת שהרגשתי כאילו הרגתי מישהו ומגיע לי להיענש. הייתי מזיעה, הייתי מרגישה ממש את הידיים שלי מזיעות, ואת הלב שלי דופק. כשהיינו חוזרים הביתה, אבא שלי היה שואל אותי, "למה הפרעת למורה"? וכבר אז, הרגשתי שמשהו בשאלה הזאת לא הוגן. מה עם הרגשות שלי? איך שמים את המורה לפני? לפני מה שאני מרגישה? לפני מה שאני חווה? הרגשתי מבוטלת. כאילו אני אוויר. איך דילגו עלי וישר עברו למורה?

דבר שני, עלה בי כעס שרציתי לצעוק החוצה. כעס על זה שאני חושבת שבכלל לא הפרעתי למורה, ולמען האמת, המורה היא זאת שהפריעה לי. היא הפריעה לי בזה שהיא לא ראתה אותי, בזה שהיא תמיד צעקה עליי, זה שהיא ראתה את הבעיות החברתיות שלי אבל לא ידעה לטפל בהם. וכן, אני יודעת שהיום הייתי לוקחת אחריות 100 אחוז על הרגשות שלי, אבל אז כילדה, באמת שלא ידעתי איך לעשות את זה וזה בסדר.

ואז, האמונה הזאת ששמים מישהי / מישהו אחר תמיד לפניי, לפני הצרכים שלי, לפני הרגשות שלי, יצרה אצלי חור מאוד עמוק בלב, ותמיד ניסיתי למלא אותו בזה שאעשה ההיפך. קודם אני אבין מה הצד השני מרגיש, כדי לא להרגיש בעצמי את הכאב הזה עוד פעם. עד שעם השנים, לאט לאט ותוך כדי תהליך, התחלתי לעצור ולשאול את עצמי ממש בכל שעה. מה את מרגישה עכשיו? למה את מרגישה ככה? וממש לשים לב כמו בלשית, למה שאני מרגישה כדי לאשר לעצמי את הרגשות שלי. מבפנים, שהאני הגדולה תאשר לאני הקטנה את הרגשות שלה, ותגיד לה שזה בסדר. זה בסדר להרגיש כעס, זה בסדר להרגיש פחד, זה בסדר להרגיש שמחה. זה בסדר להיות מי שאת.

acim-day69

הצטרפו לסדנא הקרובה לריפוי הילד הפנימי

סדנא לריפוי הילד הפנימי - אינסטגרם

07 יולי

By

No Comments

הכאב הגדול ביותר של הילד הפנימי – הפחד להרגיש לא רצוי

7 ביולי 2018 | By | No Comments

הכאב הגדול ביותר של הילד הפנימי

הפחד להרגיש לא רצוי

אחד הכאבים הגדולים ביותר של הילד הפנימי, הוא ההרגשה שהוא נולד לעולם שבו הוא לא רצוי.

אנחנו מרגישים את זה

אנחנו יודעים את זה מבפנים, משהו סביב המסרים שקיבלנו באופן לא מודע במהלך ההריון, או הילדות המוקדמת שלנו אומר לנו, אתם מהווים נטל על אחד ההורים או שניהם. זה יכול להיות שאחד ההורים לא רצה את ההריון, או שהיה מצב כלכלי לא פשוט בבית וההורים חששו מאיך הם יגדלו אתכם. מה שמשותף לכל הסיפורים האלה, הם ההרגשה של – אני לא רצוי פה, אני מהווה נטל. ואחד הדרכים שאנחנו מנסים להתמודד עם הכאב הזה הוא לבחור להוכיח כל הזמן שאנחנו בסדר. שאנחנו ראויים להיות כאן. להוכיח שאף אחד לא עשה טעות, שאנחנו לא טעות, ושרק יראו ויבחינו כמה אנחנו משתדלים, כמה אנחנו בסדר, כמה אנחנו רק נהיה פה בלי להפריע לאף אחד.

והמענה שאני רוצה להציע היום בסרטון הזה:

הוא לאשר את הקיום של הילד הפנימי לעצמינו. הרי הוא חלק מאיתנו, כפי שיש לנו כל כך הרבה חלקים, ואנחנו אחראים על החלק הזה בתוכינו. ממש לפנות אליו ולאמר לו, אני כל כך שמחה שאתה כאן איתי. אני כל כך שמח שאתה כאן איתי וכו…ממש כמו שגננת מקבלת את פני הילדים בבוקר בשמחה, שהיא מתכופפת כדי לתקשר איתם בגובה העיניים, להביט לו עמוק בעיניים ולהתכוון לזה מכל הלב, אני שמח / שמחה שאת / אתה כאן איתי.

ספרו לי איך זה הרגיש לכם לעבוד עם התרגיל הזה, אני ממש אשמח לשמוע.

הצטרפו לסדנא לריפוי הילד הפנימי

סדנא לריפוי הילד הפנימי - אינסטגרם

28 יוני

By

No Comments

ההופעה של א-הא בישראל – חלומות מתגשמים גם אחרי שנים

28 ביוני 2018 | By | No Comments

כשתמי אחותי ואני היינו קטנות, כל העולם שלנו היה מלא במוסיקה. מוסיקה עזרה לנו להתמודד עם הכל. אני זוכרת סיטואציות שבהן היינו בלחצים כל כך גדולים, שהבריחה היחידה והשפויה שלנו הייתה, להקשיב למוסיקה, לשיר, לכתוב או לצייר. כל מה שתמי אהבה לשמוע, אהבתי גם. היא מבחינתי הייתה האחות הגדולה, הדי ג'יי, והאדם עם הטעם הכי טוב במוסיקה.

תמי אהבה את ג'ורג' מייקל, וגם את ווהאם כמובן, ובגלל זה גם אני.

תמי אהבה את מדונה, דוראן דוראן, א-הא, וגם אני.

ורק בגיל ההתבגרות, התחלתי להתחבר לסוגי מוסיקה שונים ולמצוא את המקום שלי. אהבתי להקשיב למוסיקת רוק. אקסטרים היו הלהקה האהובה עליי, מיד אחריהם אירוסמית, ובמקום השלישי היו מטאליקה.

עד היום אנחנו שולחות שירים אחת לשניה, ובתחתית של הלינק כותבות, "את חייבת לשמוע". "תגידי לי מה חשבת", ותמיד יש בינינו את הכבוד ההדדי הזה למוסיקה. אנחנו מכבדות אחת השנייה דרך ההאזנה לשירים שאנחנו בטוחות שהשנייה תאהב. הקשר שלי ושל תמי תמיד היה טוב, והוא רק הלך והתחזק עם השנים. בבסיס שלנו תמיד היינו אחת בשביל השנייה, כאילו היינו ישות אחת, אני לא יכולה להסביר במילים כמה אני אוהבת אותה, ובטוחה בכמה שהיא אוהבת אותי. תמי תמיד הייתה זאת שמעודדת אותי שהרגשתי לבד, שהרגשתי מכוערת, שהרגשתי לא אהובה, דחויה, לא רצויה. תמיד כל מה שהיא אמרה לי, היה מלא בתקווה. את תראי שבגיל 18 את תהיי כך וכך, ותמיד למילים שלה היו השפעה חיובית על המקום הזה בתוכי שרצה שהכל יהיה בסדר. היא אף פעם לא הייתה פסימית, ותמיד כל הדברים החיוביים שהיא אמרה לי שיקרו, קרו. בתור ילדה, הייתי זקוקה למילים האלה. הייתי זקוקה למישהו שיעזור לי לעלות למעלה ולקוות לדברים טובים. במשך כל השנים לאחר מכן, החיים שלנו היו מלאים בשיעורים לא פשוטים, בייחוד לאחר שאבא שלנו נפטר. ותמיד לא משנה מה, חיזקנו אחת את השניה.

בתחילת החודש, תמי שלחה לי הודעה. מה את עושה ב 21 ליוני? בדקתי ביומן, ואמרתי לה שאין לי משהו מיוחד באותו יום. "יופי, כי קניתי לנו כרטיסים להופעה של א-הא, מתנה ליום הולדת שלך". אני לא יודעת למה, אבל התחלתי ישר לבכות. הכל עלה לי שוב, כל הילדות שלנו, כל המקום שנתנו למוסיקה בחיים שלנו, כל ההתמודדויות. רציתי כל כך שהיום הזה של ההופעה יגיע. חיכיתי כל כך, וזה היה שווה כל רגע. הגענו לפארק רעננה, וכבר שראיתי את הבמה עם כל הציוד והכלים של הלהקה, התרגשתי.

קצת לאחר מכן עלה הזמר אדם להופעה ממש מרגשת ויפה, אחר כך עלו החברים של נטאשה עם הופעה מעולה, ואז בערך בתשע וחצי, עלו א-הא. הקהל השתגע, כולם התלהבו, הסאונד היה מאלף, התאורה מיליון דולר, ואנחנו חזרנו להיות הנערות שרק רוצות לשמוע מוסיקה וליהנות. מוסיקה כדי לחיות, או לברוח מהתמודדויות, או פשוט להכיל את הכאבים של החיים באיזה שהיא דרך.

הם שרו הרבה שירים שלא הכרנו, והרבה שירים שאהבנו מאוד. הם שרו את, The sun always shine on T.V, ואת Hunting Hige and low…חיכינו כל כך לשיר, Take on me, ובסוף ההופעה הוא סוף סוף הגיע. מכירים את זה שאתם לא מאמינים שאתם רואים משהו ולא מאמינים שזה קורה במציאות? עכשיו, לא ידעתי אם רק להתבונן ולהיות אחד עם המוסיקה, או לצלם וידאו, ולרגעים פשוט איבדתי את הרגע, כי לא ידעתי איך להכיל אותו במלואו. הם נראו בדיוק כמו שהיינו ילדות, ואפילו טוב יותר. והדבר היחיד שיכולתי לחשוב עליו היה, כל כך הרבה זמן חיכינו לשמוע את השיר הזה בלייב, והנה דברים מתגשמים לפעמים גם אחרי הרבה שנים, יותר מעשרים. לשנייה כעסתי על עצמי ואמרתי, אל תחזרי לדפוסים ישנים, תהני מעכשיו, אל תחשבי על וידאו, איך זה ייראה, זה הורס את החוויה, אבל בסוף צילמתי ביד אחת ובכל שאר ההוויה שלי הייתי שם J יש תמיד משהו מרגש בהרמוניה שנוצרת כשכמה אנשים חוברים יחד ונותנים למוסיקה לעבור דרכם, החיבור הזה הוא לא סתם. זה חיבור שנקבע הרבה הרבה לפני כן. המוסיקה מעוררת בנו ריפוי טבעי, ומזכירה לנו את החיבור האמיתי שלנו אחד לשני. וזה היה הזמן שלנו ביחד. אני רק מוקירה את הרגעים האלה בחיים, שבהם מרגישים את הביחד, ונותנים לכוח גדול יותר להוביל אתה הדברים, כי כשנותנים את זה, אנחנו מובלים בדיוק למקום שאליו אנחנו אמורים להגיע. לחוויה של אהבה.

 

מחשבות אוהבות

18 יוני

By

No Comments

תקשורת עם הילד הפנימי

18 ביוני 2018 | By | No Comments

הילד הפנימי שלנו.

הרבה פעמים אנחנו מרגישים שפצעים מהילדות שלנו מונעים מאיתנו להיות איפה שחשבנו שמגיע לנו להיות היום. פצעים רגשיים שעד היום מונעים מאיתנו להיות במקום של שלווה והשלמה. אולי זאת נקודה ספציפית, משהו שקרה במשפחה, או משהו שנאמר לנו. משהו שרצינו לעשות ולא הצלחנו, מקומות שלא האמינו בנו בתור ילדים.

המצב הטבעי שכולנו נולדנו איתו, הוא מצב של אהבה. באנו ממקום של אהבה, ביטחון ושלמות. אהבה ללא שום תנאים או שיפוטים. אבל בגיל מסויים, משהו קרה. באיזה שהוא שלב, הבנו שלא הכל מושלם כמו שחשבנו. עד לאותה נקודה היה נראה שהכל מושלם כי לא חשבנו על חוסר שלמות. ומאותו רגע, כאילו משהו נשבר בנו, ונראה שהוא איים על השלווה שלנו. והשכל אומר לנו בעצם שהתעוררנו לעולם האמיתי.

 מחשבות אוהבות

ובגלל שאנחנו באים ממקום כל כך תמים ואוהב, הרבה פעמים זה נראה כאילו החיים שלנו נחלקים לשניים. מה שהיה עד אותו יום, ומה שקרה שגרם לנו להרגיש שזכוכית התנפצה ולא ידענו שאנחנו בתוך איזו שהיא אשליה או בחשיבה שהכל מושלם.

מה שאני רוצה להגיד היום, שזה ההיפך. דווקא עד לאותה נקודה היינו בהוויה האמיתית שלנו. עד לאותה נקודה, היינו במקום הרבה יותר ממשי, אמיתי, שלם, ומאותו רגע כאילו עברנו איזה שהוא פירוד מהמקום הזה. כשאנחנו עושים תהליכי מודעות וחיבור לילד הפנימי, או כשאנחנו מתרגלים מדיטציה, יוגה, תפילה או את הקורס בניסים, אנחנו בעצם מנסים להשיב לעצמינו את החשיבה המאוחדת הזאת. חשיבה של שמחה ואחדות. מדובר פה על רמת חשיבה. ומאותו יום, התחלנו להתחבר למערכת השיעורים שלנו, ולכישורים שבאנו לפתח כאן.

לאף אחד מאיתנו לא הייתה ילדות קלה

ובעצם מאותו רגע שקרה אותו מקרה, זה יכול להיות שההורים שלנו התגרשו, יכול להיות שאחד ההורים אמר לנו איזה שהוא משפט שעד היום אנחנו זוכרים כי הוא מהדהד לנו באוזניים. אנחנו רואים את זה שוב ממש כמו בטלנובלה שחוזרים בזמן אחורה ורואים את כל הדמויות והנפשות הפועלות.

והיום, אם נתבונן על החוויה הזאת שחווינו, נראה שמעורבים בה אשמה ובושה. בושה של הילד הפנימי שלנו שמרגיש שהוא לא בסדר, או שבגללו קרה מה שקרה. או אשמה על כך שאנחנו מאמינים שהיינו צריכים לנהוג אחרת, או שהטילו עלינו אחריות מאוד גדולה ולא הצלחנו לעמוד בה אז עד היום אנחנו מרגישים שנכשלנו.

בושה ואשמה

הבושה והאשמה של הילד הפנימי שלנו, מלווים אותנו היום, כשאנחנו רוצים ליזום משהו חדש, ליצור, למצוא זוגיות, לתקשר אחד עם השני, להתקבל למקום עבודה, להצליח בעסק או להגשים מטרה שחשובה לנו. כמו קול פנימי שמזכיר לנו את האשמה הזאת ואת הבושה.

ודווקא אם כן נתקשר עם הקול הפנימי הזה, וכן נקשיב לו, אנחנו נראה הרבה פעמים שזה מגיע מהפצע של הילד הפנימי. כמובן שלאף אחד לא הייתה ילדות מושלמת וזה משהו שלדעתי משותף לכלל בני האדם בעולם, לכולם היה משהו שמשפיע עליהם עד היום. החיסרון באבא, הרצון שאמא תאשר ותאהב, הרצון שיקבלו אותנו כמו שאנחנו…

התקשורת הזאת עם המקום הפצוע יכולה לשנות את ההתמקדות שלנו מרמת הפצע, למקום של פתרון וריפוי. לראות אותו, להתבונן עליו ללא חשש. זה ממש קול של קריאה פנימית לאהבה. מקום פנימי שרוצה שנתייחס אליו.

אז לכל אחד יש את הילד הפנימי שבו, ואנחנו יכולים בהחלט להתחיל לנהל דיאלוג פנימי איתו ולראות מה באמת קורה שם בתוכו. פשוט לפנות לילד הפנימי שלנו ולהתחיל לתת לו מקום, לתת לו לבטא את הרגשות שלו, את המילים שלו, את הרגשות והפחדים שלו. לקחת אותו או אותה יד ביד לטיול במחשבה, ופשוט להקשיב.

יצרתי גם טיפול להקשבה וריפוי לילד הפנימי שלנו, ואפשר לרכוש אותו כאן להורדה: 

טיפול לריפוי הילד הפנימי

10 יוני

By

No Comments

תתארו לכם איך היו נראים השמיים יום לפני שנולדתם

10 ביוני 2018 | By | No Comments

תתארו לכם איך השמיים נראו יום אחד לפני הלידה שלכם. איזו התרגשות גדולה הייתה שם, כל הפמליה של הנשמות שאתכם ידעה שאתם יוצאים למסע שכבר הייתם בו, אבל הפעם בחרתם לחדד ולפתח עוד כישורים לחיים בתוככם. הם התרגשו גם בשבילכם וגם בשביל עצמם. כי ידעתם שאתם יחד כקבוצה, הולכים להגיע יחד לגבהים חדשים, למקומות חדשים שלא הכרתם, לעזור אחד לשני לשייף את היהלום הפנימי שלכם. אולי קבעתם שתהיו משפחה? אולי קבעתם שתהיו אמא של, אבא של, בן של, בת של… מה שלא קבעתם, ידעתם שההתרגשות שאתם מרגישים עכשיו, תהיה העוגן שלכם כשתהיו כבר בחוויה של החיים בכדור הארץ.

מה שידעתם יום לפני שהגעתם לכאן, זה שתשכחו את כל מה שידעתם בשמיים. ידעתם שתשכחו את האהבה האינסופית וחסרת התנאים שיש לכם אחד כלפי השני בשמיים. ידעתם, שתהיו גם אולי אויבים. ידעתם שהיחסים ביניכם יהיו מורכבים. ידעתם שתרצו כל כך לבקר אותם, כי הם יראו לכם כל כך לא הוגנים, לא מבינים, משוגעים וחסרי היגיון, קשים. אנשים קשים. אנשים שלא אכפת להם מכם ומהרצונות שלכם. ידעתם שיהיה לכם קשה להיזכר. אבל ידעתם שזה אפשרי, והבטחתם, שלא משנה כמה קשה יהיה כאן, אתם תזכירו אחד לשני את הבית האמיתי שלכם. ידעתם שלבית שיש בתוככם, אתם חוזרים יחד.

לכולנו יש שיעורים שבאנו ללמוד כאן. לכולנו יש הסכמים שסוכמו מראש על ידי הדרכה גבוה יותר שקיימת בתוכינו ושייכת לתכנית שמובילה אותנו בחזרה לאהבה. כיוון שאם בשכל שלנו החלטנו לפני שנים ועידנים, שאנחנו לא המהות האלוהית שלנו, זה מה שהבאנו לחוויה שלנו, ואז יצרנו בתוכינו את הפירוד. פירוד מאלוהים, ופירוד אחד מהשני. וכדי להגיע לתודעה של האחדות, שבה כל השכלים שלנו מחוברים, אנחנו עובדים, מחדדים, משייפים, נזכרים ושוכחים. שוכחים ונזכרים. באנו לכאן להפוך לאומנים בהיזכרות, וכדי להפוך לאומני היזכרות, אנחנו צריכים לשכוח, אחרת לא נדע שנזכרנו. אנחנו לומדים וגדלים דרך השיעורים שלנו. לכן, כשיש לנו נושא מרכזי בחיים, כמו נניח הערכה עצמית, משהו שאני עובדת עליו כמשימת חיים, אנחנו נפגוש את כל המקומות שבהם אנחנו לא מעריכים את עצמינו, וכל הנושא הזה יעלה מול ההורים, בני זוג, אחים, חברים, ותמיד נרגיש שיש איזה דמות מרכזית שנוגעת לנו בפצעים, דווקא במקום הזה. אנחנו נרגיש שזה פוגש אותנו כבר מהילדות. בואו ניזכר ברגע הראשון שבו הרגשנו שלא מעריכים אותנו. שלא רואים אותנו, שלא רואים אותנו כמו שאנחנו רוצים שיראו אותנו. זה לא שהם לא מעריכים אותנו, זה נראה לנו כאילו הם בכלל לא אוהבים אותנו, לא מאשרים את הקיום שלנו.

הרגע הראשון הזה, יכול להיראות כמו נקודת משבר, אבל הוא נקודת החזרה הביתה, כיוון שמשם, מהסדק הזה שנוצר, אנחנו מבינים שיש משהו אנחנו אמורים להתייחס אליו. זה בלתי נמנע שלא נרגיש שם משהו, אכזבה, פגיעה, כאב, משהו שיוביל אותנו וינחה אותנו לבקש דרך אחרת לחוות את הדברים. זה יכול לקחת שנים, עד שנחליט שאנחנו רוצים לרפא את הפצעים האלה, אבל הקריאה לריפוי קיימת עוד הרבה לפני שהשמענו אותה בינינו לבין עצמינו, בינינו לבין אלוהים. אחרת לא היינו כאן בכלל.

כל השרשרת של האירועים בחיים שלנו, משתחררת על ידי הסליחה. סליחה למחשבות שלנו על עצמינו, על הדרכים שבהן שפטנו את עצמינו. סליחה על דברים נוראיים שאמרנו לעצמינו וסליחה לכל אדם ואדם שאיתו אנחנו נמצאים במערכת יחסים. ראינו את עצמינו כחלשים, חסרי אונים, כקורבן. ראינו את עצמינו כנפרדים. והפירוד במחשבה, יוצר פירוד בחוויה. מה יכול לרפא פירוד חוץ מאשר מחשבות על אהבה? על האהבה שאנחנו? ואני לא מדברת על חשיבה חיובית, אני מדברת על חשיבה שאם אני, פוגשת פצע בתוכי, והאדם שאיתו אני מתמודדת עכשיו פוגש פצע בתוכו, הוא נמצא ממש לידי, כמו קצה של קרן שמש. בקצה התחתון אנחנו נראים כנפרדים, אבל כשאנחנו מביטים למעלה, אנחנו רואים שבאנו בדיוק מאותו מקום. המקור שלנו הוא אותו המקור. ובמקור הזה אנחנו אחד, גם אם כאן למטה בקצה זה רק נראה כאילו אנחנו נפרדים ויש מרחב בינינו.

אז באנו לסלוח, ובאנו לשכוח, ובאנו לזכור ובאנו לאהוב, ובאנו לעשות את כל אלה על ידי כך שלא נאהב, ולא נסלח, ונרצה רק להאשים ולהעביר ביקורת, ולא נרצה לראות את המקומות בתוכינו שרוצים ריפוי, שזה בכלל קשור למחשבות שלנו, ולא נרצה בכלל לראות את עצמינו כאחד, וכל ההתנגדויות האלה ייראו לנו יום אחד אולי כבר חסרי טעם, מה הטעם בלא לסלוח? וכמה סבל אני מוכן לשלם בשביל זה? ואיזה מחיר באמת שילמתי כל השנים האלה? בבריאות שלי? בסבל שלי? באובדן שלי? והאם זה באמת שווה את זה? והאם האדם הזה שאני לא רוצה לשחרר אותו מהכעס שלי באמת עד כדי כך נורא? ואולי אתמקד בדברים הנפלאים והטובים שהוא מביא לחיים שלי? אולי אתמקד במהות האמיתית שלו? באנו לראות שהמעמסה הזאת בשלב מסוים כבר לא תואמת את מי שהפכנו להיות. ככל שאנחנו נזכרים יותר, אנחנו משילים יותר, ואז עדיין דברים עולים, אבל הפעם זה הופך להיות משחק זיהוי. משחק היזכרות, והכל מקבל כבר משמעות אחרת.

אז תתארו לכם עכשיו, איך היו נראים השמיים, בדיוק ביום המדויק שנולדתם.

IMG_5074

טיפול להקשבה וריפוי הילד הפנימי 

innerchildtherapyheader

23 מאי

By

No Comments

לשאול מה שלומך? ולהתכוון לזה באמת

23 במאי 2018 | By | No Comments

פעם שהייתי בת 17, קראתי בספר שדיבר על דרכים להצליח בחיים, (לא זוכרת את שמו), שכדי להצליח בדברים שאנחנו רוצים להשיג, צריך להתעניין באנשים. לשאול אותם, מה שלומם? אני זוכרת שהיה כתוב משהו כמו: בפעם הבאה שתפגוש מישהו, תשאל אותו, "מה שלומך"?  "איך אתה מרגיש"? ובאמת תתעניין. ואז כנערה חשבתי, שכדי לשאול את השאלות האלה, צריך למצוא מישהו להתעניין בו.

החלטתי לנסות את זה ושאלתי איזו שהיא קרובת משפחה רחוקה, "מה שלומך"? והאמת, שאני אפילו לא זוכרת מה היא ענתה לי. למה אני לא זוכרת? רק בגלל שזה לא באמת עניין אותי. עניין אותי מה יחשבו עליי, איך אני נתפסת, איך אני נראית בעיני הסביבה, ולאו דווקא איך הם מרגישים. כמובן שחוץ מהאנשים הכי קרובים אליי שתמיד עניין אותי איך הם מרגישים. שאלתי את זה והרגשתי מזויפת. כאילו אני עושה משהו אסור, שכתוב בספר כדי "להשיג" משהו ממישהו. בתוך תוכי הרגשתי שאני עושה משהו לא בסדר. מה רציתי להשיג? שוב, תשומת לב, מחמאות, אישורים. אבל כל עוד זה הגיע ממקום של להסתכל רק החוצה, ולא לראות את המניע האמיתי מבפנים, זה הרגיש מאולץ, לא אמיתי וריק מתוכן. משהו היה כבוי בתוכי, ואפילו לא ידעתי.

רק שנים אחר כך ותוך כדי תהליך, הבנתי שכדי להתעניין במישהו באמת, קודם כל אני צריכה להתעניין בעצמי. רק כשאתעניין בעצמי, בעולמות האינסופיים והעשירים שנמצאים שם, אוכל להבין מה זה להתעניין במישהו אחר. והאמת, שבכלל לא היה שום מאמץ בלהתחיל להתעניין באנשים, כי ככל שהתעניינתי בעצמי, ולא ממקום של ריכוז עצמי, אלא ממקום של ריפוי וצמיחה והתבוננות פנימה בכל יום ויום, התחלתי להתעניין באנשים אחרים, ולהתעניין באמת. וזה מדהים. כי ככל שאנחנו מתעניינים בעצמינו, אנחנו רואים אנשים אחרים באמת.

ואז ההתעניינות, תשומת הלב, השמחה בלדעת מה באמת קורה איתם, ומה הם עוברים? ואיך הם רואים דברים שקורים בחיים שלהם? והתהליך של הריפוי והצמיחה שלהם, הופכים לנקודה הכי מבורכת. הם הופכים למפגשים שבהם שני אנשים רואים אחד את השני לא כנפרדים יותר. יש נקודה בחיים שדברים מתרככים, וגם כשיש משברים, וריבים, ורגעים ממש ממש קשים, ככל שמתרגלים אהבה, אז חוזרים הביתה הרבה יותר מהר.

קורס בניסים

הקורס בניסים אומר, "כשאתה פוגש מישהו זכור שזהו מפגש קדוש. כפי שתראה אותו כך תראה את עצמך. כפי שתתייחס אליו כך תתייחס לעצמך. כפי שתחשבו עליו כך תחשוב על עצמך. את הדבר הזה אל תשכח לעולם, כי בו תמצא את עצמך או תאבד את עצמך". ואני חוזרת בלב על המילים, אל תשכח לעולם, כי כשאתה פוגש מישהו, אתה פוגש את עצמך.

וככה ממש, כל התהליך הזה, של לנסות להצליח בדברים שאנחנו רוצים תוך כדי שאנחנו מסתכלים החוצה, ממש עוזר לנו לראות מה אנחנו מאמינים שחסר בתוכינו,  הזיהוי הזה כל כך מקסים ועצמתי בעיני. וכל ההגדרות האלה שאנחנו פוגשים בתוכינו על הצלחה, ומה זאת הצלחה, ומה זה כישלון, ומה זה מטרות, ומה זה בכלל אני? כי ברגע שאנחנו מבינים מה הרגשנו שחסר בתוכינו, אנחנו יכולים לרפא, ולתת מקום לשינוי תפיסה עמוק להתרחש, ואין דבר שיותר מרחיב את הלב, ממפגשים שבהם אנחנו מתעניינים באנשים בחיים שלנו. מתעניינים באמת, רואים אותם באמת, רואים אותנו באמת.

לתיאום מפגשים אישיים ולכל הפרטים לוחצים כאן 

 מחשבות אוהבות מפגשים אישיים

29 מרץ

By

No Comments

חופש זה עניין פנימי

29 במרץ 2018 | By | No Comments

 

אומרים שאם משהו חוזר על עצמו שוב ושוב בחיים שלך, כנראה שיש כאן שיעור שצריך ללמוד אותו. כזה היה אחד מהשיעורים שלי אחרי שאבא שלי נפטר. שיעור שנמשך שנים על גבי שנים. בשבילי זה היה כמו נצח. ובמהלך השנים האלה כל כך הרבה קרה. כל כך הרבה עליות וירידות, כל כך הרבה אכזבות וכאב לב, כל כך הרבה רצון רק להתאבל ורק להיאחז בדברים הפשוטים של החיים, רק להתפלל שיגיעו ימים אחרים, ימים שאפשר לדבר על מתכונים או לעבוד בעבודה כיפית, בלי לחשוש מה יהיה מחר? איך אקח עוד פעם חופש כדי לטפל בעיניינים האלה? למה החיים כל כך לא הוגנים וכו'…

ועל זה, אני רוצה להתעכב קצת. על חתיכה אחת קטנה מתוך הפאזל הזה שהיה נראה לי באותם שנים כמו הדבר הכי מסובך להרכבה או להבנה, כיוון שהלמידה שלי שם הייתה לא להעניק כוח לדברים חיצוניים להחליט עבורי מה להיות, מי להיות, ואיך להיות, מהסיבה הפשוטה שאין דברים חיצוניים. ועצם ההסכמה להבין שאין דברים חיצוניים, גורמת לנו להבין שצריך למצוא את העצמה בתוכינו פנימה. העניין היה שעוצמה הייתה תמיד נראית לי כמו כוח שיש באמת בעולם, אבל לא לי.

חשבתי נגיד על אישה עוצמתית כעל אישה עם עיניים טובות, כזאת שגם מסוגלת להעמיד אנשים במקום כשהם לא בסדר, ושאף אחד לא יעז לפגוע בה, ומצד שני גם לאהוב ולהסתדר עם כולם. לפני שחשבתי על עצמה ככה, חשבתי עליה ועלה לי המון כעס. כעסתי על העצמה, כעסתי כי לא ידעתי מי היא ואיך אני יכולה להרגיש אותה בתוכי. ראיתי אותה בצורה מעוותת, בצורה של כוח ושל מלחמה וכאב גדול. אף פעם לא הרגשתי עצמתית כילדה, אולי רק בעולם חלומות פרטי שיצרתי. ולכן, ההתמודדות במציאות כפי שראיתי אותה אז, הייתה קשה. כי המציאות היא הפרשנות המדויקת לתפישות ולמחשבות שלנו של מי ומה שאנחנו באותו רגע, באותו המצב.

כי כשמתמודדים בשטח, הרבה יותר קשה. נכון שהליווי הרוחני תמיד (אבל תמיד) עוזר, אבל כשמאמנים את השריר, זה עדיין קשה להיאחז במשהו מוצק ויציב בלי לפחד שעדיין משהו ישתנה. ובבסיס היה כל כך הרבה פחד, שכל רוח קטנה שהגיע העיפה את כל המוטיבציה והאמון שבניתי.. הרגשתי שאני נמצאת בכלא, ולקח לי המון זמן להבין, שהמפתח נמצא אצלי. הכל היה ועודנו פנימי. הכלא או החופש, האובדן או החיים, הכל נמצא בפנים. המפתח לדלת נמצא בפנים. רק אנחנו מחליטים אם לנעול את עצמינו ולהביא למישהו את המפתח ולאמר לו, "אני כאן, עד שאחליט אחרת. עד שאחליט שאני רוצה לצאת". והאמת שכל מצב כזה יכול להיראות ככה.

איזה כוח אנחנו נותנים לאנשים ומצבים?

למי אנחנו נותנים את המפתח?

לאיזה דמויות בסיפור של החיים שלנו נתנו את המפתח שלנו לשחרור שלנו?

הדמויות הרעות?

הנערצות?

הטובות?

אהבה

בדרך כלל מדובר פה במישהו שאנחנו רוצים או מייחלים שהיה עושה דברים אחרת. מישהו שאנחנו ממש ממש מאוכזבים מההתנהגות שלו, מישהו שנגע לנו בנקודות הכי רגישות שלנו ואפילו הביא אותנו למצב שהרגשנו על סף שיגעון. מישהו שגרם לנו להבין שחייבת להיות דרך אחרת להתמודד עם החיים שלנו. ואז, כשאנחנו מרגישים את הסף הזה, את הרצון הכל כך עז הזה למצוא את הדרך האחרת, דברים קורים. דברים משתנים. הם משתנים רק מהסיבה שבחרנו להתבונן על הקירות שבנינו סביבנו ועל כל הדברים שמנענו מעצמינו עצם השהייה שם .

באילו מקומות אנחנו לא מרגישים חופש? דווקא שם, השיעור שלנו הוא להבין מה באמת עובר עלינו. את מי אנחנו שופטים? למה אנחנו שופטים? איזה ציפיות לא ממומשות יש לנו שם? אילו כעסים יש לנו על עצמינו? כל המכשולים האלה מונעים מאיתנו להרגיש את השלום זורם בחופשיות בעורקים שלנו. כל המחשבות האלה יוצרות בתוכינו כלא פנימי. כלא שהוא לא ממשי כמובן. איזה אבן אנחנו מנסים להציב כל הזמן בינינו לבין מתנת השחרור שלנו?

גם האבן הזו, היא לא ממשית. בין ציפייה לאכזבה, מה אנחנו מרגישים? מה הפחד הבאמת גדול או שנראה לנו גדול שיושב שם? אני תמיד פחדתי להפסיד בהתמודדות הזאת שהייתה לי. הרגשתי שהפסד זה היה הדבר הגרוע ביותר בעולם. הפסד בעצם יאמר לי, שלא משנה מה אעשה בחיים האלה נועדתי להיכשל דווקא במשימה שהייתה לי הכי חשובה. משימת צדק, משהו שידעתי שאני חייבת להצליח בו והרגשתי שהחיים שלי ושל המשפחה שלי תלויים בהצלחה או בכישלון של המשימה הזאת.

אז מנעתי מעצמי שמחה רק כדי להיאחז ולהצדיק כאב.

אז מנעתי מעצמי חופש רק כדי להצדיק את הקורבנות והמסכנות שהרגשתי באותם הרגעים, באותן השנים.

אז מנעתי מעצמי את המפתח לשחרור שלי רק כי הרגשתי שאני צריכה ואני חייבת לאחוז בכבוד של אבא שלי, באהבה שהרגשתי כלפיו ובאהבה שהאמנתי שהוא הרגיש כלפיי.

וזאת הייתה התנסות. חוויה מבורכת של גילוי אהבה. לדבר בשיח פנימי על הדברים הכי חשובים ולהתבונן, ולהבין,  מה באמת חשוב בחיים האלה ומה פחות. ועדיין, אני בטוחה שאני מעניקה הרבה מפתחות להרבה מצבים ואני מחכה. מחכה להסכים להשתחרר מתפישות שגויות. והדרך מבורכת, ואני הכי שמחה עליה.

 

05 מרץ

By

No Comments

מה למדנו שצריך לעשות על מנת לקבל אהבה?

5 במרץ 2018 | By | No Comments

בימים האחרונים חשבתי הרבה על נושא שבכל פעם שהוא עולה בחיים שלי, אני רוצה לבחון אותו מכמה זוויות שונות, ואז טיפה לנוח ממנו, ואז לחזור שוב. היום חשבתי לשתף אתכם בתובנות שעלו לי מהנושא הזה ואני מאמינה שהנושא עצמו והמחשבות עליו מאוד יכולים לעזור.

והנושא הוא, הדרך שבה למדנו לקבל אהבה. הכוונה כאן בעצם היא מה למדנו כילדים שאנחנו צריכים לעשות על מנת לקבל אהבה? מה החוויות שהיו לנו כילדים שדרכם למדנו גם אם זה נראה לנו הכי הזוי ולא קשור שאנחנו צריכים לעשות כדי לקבל אהבה מאחד ההורים, מבני זוג, מחברים, חברים לעבודה?

אני זוכרת למשל שכילדה, מאוד אהבתי לשחק תופסת עם בני דודים שלי, ויש לי חוויה שממש קשורה לנושא הזה, שעד היום אני יודעת שהיא השפיע עליי בהרבה אזורים שונים בחיים. אני ובן דוד שלי שיחקנו תופסת, הוא רדף אחריי וברחתי ממש ככל שיכולתי, ואז פתאום נפלתי על הברך הימנית, וממש נפצעתי. באותם רגעים אפילו לא התרגשתי מזה האמת, אפילו לא זכור לי שממש כאב לי, אבל אני זוכרת איך כולם כעסו על בן דוד שלי, שאפילו שזה היה רק משחק, האשימו אותו שנפצעתי, והוא היה צריך לדאוג לי ולטפל בי.

התשומת לב הזאת, ממש הייתה לי לא מוכרת, פתאום הכרתי משהו חדש, כואב לי, אז רואים אותי, פתאום יש אני, פתאום מישהו שאשם בבעיות שלי. רציתי להגיד להם שמבחינתי הוא בכלל לא אשם, אבל אף פעם לא הצלחתי כילדה להגיד את הדברים הבאמת חשובים, כי תמיד הרגשתי שאני צריכה להיות החמודה, לספק את הסחורה למה שציפו ממני. אם חושבים שאני חמודה, אני חייבת להיות חמודה, וילדות חמודות לא משמיעות את הקול שלהן בכל מה שקשור לדברים החשובים באמת.

ואז, למדתי בעצם, שתשומת לב מגברים, יכולה לבוא הרבה פעמים על ידי זה שהם יגרמו לך כאב. כאב רגשי, כאב שפתאום יגרום לו לטפל בך, לראות אותך, וככה זה יפתח צוהר לדבר, לתקשר אחד עם השני על דברים אחרים, דברים מהותיים, דברים של החיים. אז התובנה הזאת, גורמת לך למצוא את האנשים שירצו להכאיב לך, לפצוע לך את הלב, כדי שתוכלי להגיד להם, הנה, אתה פגעת בי, "עכשיו תיקח אחריות ותתקן את מה שעשית".

או שלחילופין, למצוא מישהו שיכאיב לך, כדי שהסביבה תראה אותך ותטפל בך, ואז גם לקחת בחשבון, שזה יכול לא לקרות, ולהמשיך לנסות להכאיב לעצמך עוד ועוד, כדי שאותו אדם או אדם אחר כן יבחינו בך ויקבלו אותך. ואני חושבת, כמה אשמה יש במחשבה הזו, כמה אפשר לסחוב אותה שנים על גבי שנים, ולא לדעת בכלל, וואו, ככה אני? זה מה שאני עושה לעצמי?

לכן, עצם הזיהוי של המחשבות האלה הוא כל כך חשוב בתהליך של צמיחה אישית, ממש ממש קריטי, כי אחרת איך נדע שככה אנחנו מתנהלים ומתהלכים בעולם? לזהות מה למדנו שאנחנו צריכים לעשות או להיות כדי לקבל אהבה, זה אחד מהדברים העצמתיים ביותר שאנחנו יכולים לעשות עבור עצמינו כדי לרפא את הלב, לרפא את הצורך בלקבל כאב כדי לקבל אהבה, לרפא את הצורך בלקבל כאפות גדולות מהחיים, כדי שיראו אותנו, שישימו לב כמה אנחנו נפלאים ואהובים גם ככה. אז אם אנחנו כל כך נפלאים ואהובים, אין שום צורך הגיוני בלהחזיק את הצורך בכאב.

אפשר לוותר עליו בשמחה ולמסור אותו לאלוהים או לאמא אדמה או לכל מושג שאנחנו מתחברים אליו ואז לאט לאט לתקשר עם האנשים בחיים שלנו מהמקום הזה, המרופא.

ועוד דבר כל כך חשוב, זה להדגיש ולהראות לילדים שלנו כמה הם נפלאים בדיוק כפי שהם, כמה הם לא צריכים להיות חמודים, מדויקים, או ווטאבר כדי שנאהב אותם. וכן להתבונן ולראות עם עצמינו, כמה הם מתנהגים בדיוק כפי שמצופה מהם, כי הם יודעים ברמה לא מודעת, שזה בדיוק מה שחושבים עליהם ולכן הם חייבים לספק את הסחורה. והכאב הזה, והמחשבות האלה עוברות מדור לדור, ממשפחה למשפחה, מאב לבן, מאמא לבת, מסבים וסבתות לנכדים וכן הלאה והלאה. בדיוק כמו שאנחנו היינו ולא ידענו למה אנחנו כאלה.

לזהות את המחשבות האלה, זה ממש כמו לשחרר גם את עצמינו וגם אנשים בחיים שלנו מכבלים שמגבילים אותנו ואת היכולת שלנו לתת להם אהבה.

25 מאי

By

No Comments

היית פעם בסערה כזאת?

25 במאי 2016 | By | No Comments

איך להתמודד במשבר

אתמול היה הגשם האחרון לעונה הזאת כנראה.

וכשהטיפות ירדו, חשבתי על הסערות הרגשיות שחוויתי בחיים שלי.

היית פעם בסערה כזאת?

כשהכל פתאום משתנה, מערכות יחסים מסתיימות או מאיימות להסתיים, אדם יקר לך נפטר והלב שלך מתפרק לחתיכות, פיטורין ממקום עבודה, תהליכים משפטיים מורכבים שבהם אנחנו מתמודדים עם חוסר וודאות וכעס כל כך עמוק על אנשים, תקופה של אבטלה…סערה שהיה נראה שהיא תימשך לנצח.

אני הייתי שם,

וזה לא מקום נעים להיות בו.

בואו נודה, העולם הוא לא המקום הכי ידידותי לחיות בו.

בכל יום יש עניינים.

למי אין? אני לא מכירה אף אחד שאין לו עניינים. אפילו למשה רבינו היו עניינים, היו לו עניינים של אמון, של אומץ, וגם רגעים שבהם אולי הוא הרגיש שהכל עובד נגדו. במיוחד כשפרעה אמר לו לא. ושלא נדבר בכלל על התמודדות עם דחייה. האמון שלו, היה תהליך של בניה.

יום אחד המציאות "מחליטה" עבורך שכל החיים שלך ישתנו. שום דבר לא חוזר להיות כשהיה, פתאום הדברים שנראו הכי גדולים הופכים לקטנים וחסרי משמעות. פתאום שיחות החולין של האנשים שסובבים אותך נשמעות לך כמו ערימה של שטויות. "על מה הם מדברים בכלל"? "אין להם מושג מה קורה בתוכי עכשיו".

העניינים שלנו, נראים לנו כמו סערות נצחיות.

מתי זה ייגמר? מה כבר עשיתי כל כך גרוע שזה מגיע לי?

פתאום אנחנו מגלים כל כך הרבה רגשות, שאפילו לא ידענו שקיימים בנו. חוסר אונים, פחד, הרצון לשרוד.

אנחנו כל כך לא אוהבים את מה שאנחנו עוברים תוך כדי הסערה, שאם אנחנו חושבים על זה, זה נראה כאילו הכל עובד נגדנו. זאת תחושה שאין לנו תמיכה.

אולי אנחנו אפילו מרגישים שזה עונש. הכל נגדנו, אנחנו נגד הכל… ואם נחשוב על זה יותר לעומק, אני יודעת שזה אולי נשמע קצת אחרת, אבל ההתנגדות הזאת הרבה פעמים, זאת התנגדות מאוד עתיקה שאנחנו סוחבים איתנו ומשליכים אותה על אלוהים / האהבה / הייקום.

ברגע שהפרדנו את עצמינו (במחשבה) מאלוהים / האהבה במחשבה, יצרנו אלוהים שיש לו תכונות אנושיות. מעניש, כועס, מאשים. ואז, כשאנחנו כועסים על המשבר ועל מי שמעורב בו, אנחנו הרבה פעמים מצפים, שהכוח הזה, יעניש, יאשים ויכעס או פשוט, "ינחית עלינו את המכה הבאה". זה ממש כאילו יצאנו להתקפה נגד עצמינו, וראינו את ההתקפה הזאת משתקפת אלינו מהעולם החיצוני. איך אנחנו רואים את ההתקפה הזאת? אנשים שלא מעריכים אותנו, אנשים שאנחנו כועסים עליהם, אנשים שאנחנו מתקשים לדבר איתם על הרגשות שלנו. אנחנו רואים את ההתקפה, בכל מערכת יחסים שיש לנו. ואז, אנחנו מתקיפים חזרה, במילים, במעשים, במחשבות שיש לנו, ואז בעצם, אנחנו מצפים באופן סמוי, שההתקפה הזאת תחזור אלינו. ולזה אני קוראת מעגל ההרס העצמי. המעגל הזה יכול להפסיק, רק על ידי כניעה.

פשוט להיכנע. ואני לא מתכוונת להיכנע ולא לעשות כלום ולוותר. אני מתכוונת להיכנע לאהבה, כדי שהיא תוכל לעשות את העבודה הגבוהה ביותר עבורינו.

אנחנו לא מגיעים לשלווה, כשאנחנו מנסים לחפש היגיון בסערה

אנחנו לא מגיעים לשלווה, כשאנחנו מאשימים את האנשים שנמצאים איתנו בסערה

אנחנו מגיעים לשלווה, כשאנחנו נכנעים לכוח גדול מאיתנו, שקיים בנו. אנחנו לא יכולים להשתמש בכוח הזה נגד אנשים. אנחנו יכולים להשתמש בכוח הזה, כדי לשנות תפיסה.

זה לא עונש. זאת מתנה.

כל סערה כזאת, מפנה כל כך הרבה דברים שאנחנו אוחזים בהם בתוכנו, אנחנו מפנים את השיפוטים שלנו, את הטינות שלנו, ואנחנו מפנים מקום לזהות את האני האמתי שלנו.

והאני הזה, הוא הדבר הנצחי באמת. הסערה הזאת היא סערה חולפת, אבל היא סערת התעוררות. זאת את נצחית. זה אתה הנצחי. אנחנו פוחדים, איך זה יהיה בסוף?

מה שיהיה בסוף, זה שהסיפור הזה, יהפוך מסיפור של קורבן, לסיפור של ריפוי. והסיפור של הריפוי שלך, יהפוך לסיפור של ריפוי לאנשים רבים.

ואני יכולה להגיד שלמדתי, שעצם הבחירה לראות את זה כך, זאת המתנה. מתנה שעוזרת לנו להיזכר מי אנחנו באמת.

הסערה הזאת, היא קריאת התעוררות למי שאנחנו באמת. מתחת למשבר הזה, תוך כדי המשבר הזה, ואחרי המשבר הזה.

התבונה של הייקום יודעת לסדר את הדברים מעצמה. כבר ברגע הראשון שזיהינו את המשבר, התבונה הזאת מזרימה תהליך של ריפוי ותיקון עצמי. אנחנו רק צריכים לבחור לתת לזה להגיע אלינו.

למה אנחנו חייבים לבחור באהבה ובריפוי?

לא כי זה לא יקרה אם לא נבחר, אלא כדי שנוכל לקצר את הזמן ולזהות את הנס כשהוא יתרחש. הנס הוא הרגע שבו אנחנו בוחרים לקחת את הסערה הזאת למקום אחר.

וזה המקום שבו אנחנו מאפשרים לניסים להתרחש בחיים שלנו. נס הוא לא שליטה בתוצאות, נס זה שינוי תפיסה שמוביל אותנו לשמחה.

אז המסר שלי בפוסט הזה, בואו לא נפריע לתהליך להתרחש, ורק נבחר באהבה כדי שנוכל לזהות להיות מוכנים, כשהנס יגיע אלינו.

באהבה ענקית,

נילי


 

רגע לפני ההכנה לקיץ…

 טיפול לריפוי הילד הפנימי

בואו להתחבר ולרפא את הילד הפנימי שבכם.
הטיפול הדיגיטלי הזה נועד, לכל אותם מצבים בהם אנחנו מגיבים גם היום מתוך כאב.

בכל אחד מאיתנו יש עדיין את הילד / הילדה הפנימית בתוכו.

לילד הפנימי שלנו, יש זיכרונות שמלווים אותו,
מכל אותם מצבים שהוא הרגיש בושה, אשמה ופחד.

הרגשות האלה עדיין קיימים בתוכו. בין אם הם רדומים או ערים, הם עדיין מנהלים אותו.

הם מנהלים אותו כשהוא מרגיש תלות במערכות יחסים, פחד מלהינטש, בושה, רצון בלתי מוסבר לבכות וכו'…

ולכן, הם חוסמים את היכולת שלנו להתחבר ליצירתיות ולשמחה של הילד הפנימי שבתוכנו.

כשאנחנו משיבים אלינו את הילד הפנימי חזרה ומקשיבים לו באמת, אנחנו מגלים בתוכנו איכויות שלא ידענו על הקיום שלהם.

כי הילד הפנימי שלנו, רוצה אך ורק הקשבה וקבלה כדי להירפא ולהוציא את היצירתיות שלו החוצה.

הטיפול הזה מתאים לכל מי שרוצה להכיר רבדים עמוקים בתוכו ולשחרר מחסומים לאהבה, שמחה ומשמעות.

הטיפול מתאים גם למי שמתחיל את המסע בריפוי הילד הפנימי, ולמי שכבר התחבר לילד הפנימי, ורוצה לרפא לעומק את הקשר איתו.

הטיפול הדיגיטלי להורדה הוא במחיר מבצע.

זה ממש כמו לקבל את הטיפול, שוב ושוב, ללא הגבלה במחיר של פחות מטיפול אחד.

בונוס בתוך הטיפול:
טיפול למערכת הצ'אקרות: שיקום, איזון וריפוי הצ'אקרות שבגוף הפיזי שלנו, להשלמה התהליך של הטיפול לריפוי הילד הפנימי.

לכל הפרטים על הטיפול הדיגיטלי להורדה במחיר מבצע לוחצים כאן

 

29 דצמבר

By

No Comments

איך לגרום לאנשים להקשיב לך?

29 בדצמבר 2015 | By | No Comments

כמה פעמים ניהלת שיחה בינך לבין עוד מישהו ופשוט הרגשת שלא מקשיבים לך? שלא רואים אותך? שהחשיבות שלך בעיני האדם השני היא מזערית? שהוא או היא נכנסים למגננה רק בגלל מילה אחת שאמרת?

היום בסרטון, נלמד למה זה קורה ומה השורש של העניין הזה, ונקבל את 2 הדרכים לכך שיקשיבו באמת למה שיש לנו להגיד.

♥ לרכישת הטיפול הדיגיטלי לריפוי הילד הפנימי (במחיר מיוחד לתחילת השנה) שדיברתי עליו בסרטון, לוחצים כאן. המבצע מסתיים ממש בעוד מס' ימים. 

innerchildtherapyheader

תסריט:

היי לכולם, כאן נילי ממחשבות אוהבות. והיום אני רוצה בסרטון הזה לדבר על איך אנחנו יכולים להתמודד, כשאני מרגישים שלא מקשיבים לנו?

זאת יכולה להיות תחושה מאוד מורידה ומתסכלת שאנחנו מרגישים שיש לנו מה להגיד, מה להוציא החוצה, ואין באמת בעולם החיצוני, בסביבה הקרובה שלנו או היותר רחוקה שלנו, מישהו שיקשיב לנו ובאמת יבין אותנו.

בעצם זה יכול להיות במקום עבודה שלנו, שיש לנו מה להגיד, ואנחנו מרגישים שישמעו אותנו ולא יקשיבו לנו, שיתנו לנו ישר פתרון, במקום להכיל באיזה שהוא מרחב את מה שאנחנו באמת מרגישים.

ויש פה בעצם שתי נקודות חשובות שאנחנו יכולים לשים אליהם לב ופשוט לשנות את הגישה לבעיה הזאת. וככה בעצם לראות איך העולם החיצוני כן מקשיב לנו.

אז הדבר הראשון הוא, לפי הקורס בניסים, כל מה שאנחנו לא אוהבים, לא מרוצים ואנחנו לא מקבלים, אנחנו משליכים אותו החוצה, אנחנו יוצרים השלכה, ואת ההשלכה הזאת בעצם כדי לא לראות בתוכנו, אנחנו מעדיפים לראות בעולם החיצוני שלנו. אז שאנחנו בעצם אומרים, "הוא לא מקשיב לי", "היא לא מקשיבה לי", בעצם מה אנחנו אומרים במשפט הזה אם אנחנו עושים השלכה? אנחנו אומרים בעצם, "אני לא מקשיבה לי".

הנקודה הזאת היא יותר מקריטית אפילו כדי לגרום לאנשים להקשיב לנו, כי כל עוד אנחנו לא עושים את זה באמת, אנחנו נמשיך לראות את זה בחוץ. וזה הרבה יותר עמוק ממה שאנחנו חושבים. כי אם אנחנו בעצם לא באמת יושבים עם עצמנו ברמת היום יום אפילו, ופשוט מתבוננים על החיים שלנו ועל עצמנו מבפנים. בין אם זה אפילו 5 דקות לפני שאנחנו הולכים לישון. אנחנו לא מאפשרים לעולם החיצוני להכיל את מי שאנחנו באמת.

ומה זה אומר?

אם אני רוצה שהעולם החיצוני באמת יקשיב לי, ואני יושבת עם עצמי ומקשיבה באמת לעצמי, למה שאני מרגישה, למה שאני חושבת על עצמי, איך אני שופטת את עצמי, איך אני רואה את עצמי. למשל, אם אני רואה שמשהו חסר לי, נגיד וחסרה לי סבלנות ואני מתנהלת מהמקום הזה ביום יום, ואני רואה בעצם איך חוסר הסבלנות הזה גורם לי לחוסר שלווה, ואני לא יושבת עם עצמי ואני שואלת א עצמי למה אני מרגישה שאין לי סבלנות. מאיפה זה באמת מגיע ומה חוסר הסבלנות הזה בעצם מסתיר.

כי משהו כמו חוסר סבלנות, יכול להיות מילה מאוד מקושטת שבתוכה יש משהו שאני מונעת מעצמי לראות. יכול להיות שחוסר סבלנות יכול להסתיר בתוכו כעס על מישהו, שאני לא באמת מקשיבה לו. (לכעס). ואני בעצם מנסה למנוע מעצמי את התחושה של הכעס כי יכול להיות שאני מפחדת לכעוס, ביני לבין עצמי על אותו אדם, ואז בעצם ההימנעות הזאת, אני קוראת לה, "חוסר סבלנות" ואז חוסר הסבלנות הזאת יוצאת החוצה.

זה ממש כמו מן רכבת הרים, שאנחנו חייבים לחזור אחורה לראות, מה הייתה נקודת הפתיחה שלנו. מה הייתה נקודת הפתיחה, מה המקור לחוסר הסבלנות שלי, מה המקור לזה שאני מרגישה שלא מקשיבים לי, מה המקור לזה שאני מרגישה שאני כועסת, ולא לפחד להודות ביני לבין עצמי, על זה שיכול להיות שיש בי כעס. זה לא אומר שעכשיו אני צריכה ללכת ולהוציא את כל הכעס על הבן אדם הזה, התהליך הוא ביני לבין עצמי, אני צריכה להודות ביני לבין עצמי על מה שאני מרגישה מבפנים, וזאת מה שנקרא, "אומנות ההקשבה".

אומנות ההקשבה לעצמי, למה שאני באמת מרגישה מבפנים, בלי לשפוט את עצמי, בלי לעשות לעצמי גם יותר מידי הנחות, אלא פשוט לשבת, ולהיות כנה עם עצמי, כי כשאני כנה עם עצמי, אני בעצם גם את זה, רואה אחר כך כלפי חוץ. כשאני מקבלת את מה שאני מבפנים, גם אם זה לפעמים לא מתיישב טוב עם מה שהייתי רוצה עכשיו, וגם אם עכשיו אני מרגישה שתקופה מסוימת אני נמצאת בכעס. אז ביני לבין עצמי אני יכולה לשבת ולפתור את זה.

אני יכולה לשבת עם ההדרכה הפנימית שלי, ולקבל ממנה את המענה, לקבל ממנה את הפתרון, כי הפתרון שלה הוא תמיד אוהב. הפתרון שלה מכיל בתוכו גם סבלנות, גם הקשבה, גם בעצם התבוננות על הכעס ממקום אחר, והיכולת באמת לרפא אותו, בכדי לא להעצים אותו ולהשליך אותו החוצה.

אז יש לנו את המקום הזה שאנחנו הרבה פעמים נוטים לשכוח, שאנחנו לא לבד, ויש לנו הדרכה שעובדת אתנו על כל השיעורים הרוחניים שלנו בחיים. אז כשאנחנו בעצם מתחילים להקשיב לה, להקשיב לרגשות שלנו, למה באמת קורה בתוכנו, אנחנו עוזרים לתהליך של הריפוי להתרחש בתוכנו, ואז שאנחנו יוצאים שוב לשיעורים החוצה, אנחנו מרגישים את השינוי גם מבחוץ, כי אנחנו עשינו את העבודה מבפנים.

אז כשאני מרגישה שלא מקשיבים לי בעולם החיצוני אני נכנסת פנימה ואני שואלת את עצמי, "איפה אני לא מקשיבה לעצמי"? באיזה מקומות, לאיזה רגשות אני לא רוצה להקשיב, לאיזה תפיסות עולם אני לא רוצה להקשיב. מה אני נמנעת מלראות בתוכי שאולי אני אפילו קצת חוששת לראות?

הנקודה השנייה, שתעזור לנו להתמודד כשאנחנו רוצים שאנשים יקשיבו לנו, היא הילד הפנימי שלנו.

הילד הפנימי שלנו הוא הילד היצירתי שבתוכנו, זה שבעצם חי את החיים, שיש לו את כוח החיים בתוכו. יש לו את כל מערך הכלים שהוא צריך בשביל להצליח במהלך החיים שלו. והילד הפנימי שלנו הרבה פעמים חווה בתור ילד, כשאנחנו היינו ילדים, חוסר הקשבה. גם המבוגרים בחיים שלו, יכול להיות לא הקשיבו לו. יכול להיות שזה היה בגן, בבית ספר, עם ההורים, עם אחים ואחיות, עם חברים, זאת אומרת, חווינו חוסר הקשבה, וחוסר הכלה, והקשבה היא מילה שבצעם אם מסתכלים עליה לעומק, היא לא רק כשמקשיבים לי, הקשבה היא גם היכולת של מישהו לקבל אותנו.

שאני מקשיב לך, אני מקבל את זה שיש לך מה להגיד. אני לא חייב להסכים איתך, אבל אני מקבל את זה שאתה הוויה בפני עצמה, כמו שאני הוויה בפני עצמי, ושאנחנו יכולים להכיל אחד את השני, ולקבל אחד את השני, גם אם אנחנו לא מסכימים.

אז בעצם כשהילד שבנו שהוא לא חווה את המקום הזה של הקבלה וההקשבה, נוצר בתוכו בעצם איזה שהוא מקום שהיום אנחנו יכלים לקרוא לו, כעס, או אפילו מקום שהוא מרגיש, שהוא רוצה לרקוע ברגליים ולהגיד, "עד שאני לא מקבל את מה שאני רוצה, אני ממש לא מתכוון לוותר". וזה הילד שבנו שרוצה לקבל את מה שהוא רוצה. והדבר היחיד שהוא במאת באמת רוצה, גם אם היום זה נראה לנו כמו להצליח להתקבל למקום עבודה, או להצליח להתקדם בעסק, או להצליח לתקן את מערכת היחסים עם x, y  או z.

הילד בעצם רוצה רק שיקשיבו לו. ומי שבאמת יכול להקשיב לילד זה אנחנו. כשאנחנו מקשיבים לילד הפנימי שלנו, אנחנו בעצם עוזרים לנו בתהליך של לרפא את המקום הזה שהוא חווה אז. לרפא את המקום הזה שהוא הרגיש שלא הכילו אותו. לרפא את המקום הזה שהוא הרגיש שלא מקבלים אותו באמת, כמו שהוא.

ושהילד מרגיש שלא מקבלים אותו כמו שהוא, גם היום אנחנו יכולים לראות אנחנו יכלים לראות את זה על הילדים שלנו, מה שזה יוצר אצלם זו איזה שהיא התנגדות למה שיש לנו להגיד, ואפילו הייתי אומרת שזה סוגר את הלב, וכשהלב נסגר, לאט לאט אנחנו מתחילים לשפוט את העולם, לשפוט את האנשים בעולם שלנו, והרבה פעמים גם לשפוט אותם על דברים שהם לא באמת התכוונו לעשות או לפגוע או להגיד.

אז הילד הפנימי שלנו, זה עולם עשיר, שיש בו כל כך הרבה מתנות ואוצרות, שרק מחכים, שאנחנו נקרא להם. וזה בעצם איזה שהוא תהליך, שאנחנו מקשיבים לילד בתוכנו, אנחנו מתחילים לגלות את המתנות האלה.

מתנות של ילד פנימי יכולות להיות כמו רגישות נפלאה, והיכולת לראות מצבים מנקודת מבט אחרת, יכולת אומנותית, כישרונות שיש בנו ואפילו לא ידענו שהם קיימים או כישרונות שאנחנו רוצים לפתח ואנחנו מרגישים עצורים מבפנים, או היכולת לבטא את עצמנו באמת ולהוציא החוצה את מה  שאנחנו מרגישים, בדרך אותנטית שהיא באמת מחוברת למי שאנחנו מבלי לנסות להיות מישהו אחר או להרגיש אשמה על זה שאנחנו אומרים את האמת שלנו, ובאמת לראות בעולם החיצוני, איך האמת שלנו שהיא באה ממקום של חיבור אמיתי לעולם האינסופי שקיים בתוכנו, אז אנחנו גם רואים את זה בחוץ.

זה עולם של אהבה, זה עולם של קבלה עצמית, וקבלה של האנשים בחיים שלנו. עוד פעם, לא חייבים להסכים איתם, אבל לקבל את זה שהם הם, ואנחנו אנחנו. ואנחנו מגיעים מאותו מקום וגם בסופן של דבר חוזרים לאותו מקום, אז לקבל את זה שאנחנו זהים במהות שלנו, אנחנו לגמרי זהים אחד לשני, בכל מי שאנחנו מבפנים, רק שאנחנו הרמנו על הזהות הזאת, המון המון שיפוטים. המון כאבים, שוב, מהילד הפנימי שלנו. ובעצם זה כמו ערימה שיצרנו, שאנחנו חושבים יכול להיות היום שהיא גדולה וענקית, ויהיה לנו מאוד קשה, אבל לא. זה לא קשה, אבל זה תהליך שאנחנו לא מוותרים לעצמנו ואנחנו מקשיבים באמת למה שקורא בתוכנו, ומסכימים לקבל את מי שאנחנו באמת.

שאנחנו מסכימים באמת, אנחנו משדרים גם לצד השני בחיים שלנו, גם לאנשים שאנחנו איתם, לסביבה שלנו, שאנחנו גם מאפשרים להם לקבל את עצמם. וזה המקום בעצם שהזהות שלנו היא זהה לכל אדם אחר בחיים שלנו.

אז כשאנחנו רוצים באמת שיקשיבו לנו, אנחנו חייבים חייבים לקחת את עצמנו לעצמנו מה שנקרא, ולהקשיב למה שקורה בתוכנו באמת, ולכתוב את זה, לדבר על זה עם ההדרכה שלנו, עם חבר קרוב שלנו שאנחנו סומכים עליו, או עם מטפל שאנחנו סומכים עליו, ופשוט לקבל את עצמנו כפי שאנחנו באמת.


 

♥ לרכישת הטיפול הדיגיטלי לריפוי הילד הפנימי (במחיר מיוחד לתחילת השנה) שדיברתי עליו בסרטון, לוחצים כאן. המבצע מסתיים ממש בעוד מס' ימים.