Image Image Image Image Image Image Image Image Image

הערכה עצמית

14 דצמבר

By

No Comments

להניח לתפקיד הקורבן

14 בדצמבר 2018 | By | No Comments

קצת אחרי שאבא שלי נפטר, עברנו אני והמשפחה שלי הליך ירושה משפטי מאוד ארוך שנמשך הרבה שנים. את התהליך הזה לא יזמנו אנחנו. יום אחד פשוט קיבלנו כתב תביעה עם שליח, ובכתב התביעה הזה היו כתובים המון המון דברים שפשוט גרמו לי להרגיש שהחיים שלי כפי שהכרתי אותם עד היום נגמרו באותו רגע. תערובת של פחד, גועל, חשש לבאות ויותר מכל קורבנות, הקיפו אותי והיו נוכחים בכל נשימה ונשימה שלי. הייתי טבועה בעולם האכזר שראיתי, ולא ראיתי שום דבר מעבר. כל העולם שלי היה המשפט הזה והרצון והאמונה שלי, שאני צריכה לנצח לא משנה מה, ולהוציא את הצדק אל האור.

לא האמנתי שהיחסים שהיו לי עם אבא שלי, שנגדעו יום אחד פתאום ללא שום אזהרה, יסתיימו כך. ישאירו לי טעם כל כך מר בפה. לא האמנתי שלא אראה אותו יותר, אבל יותר מהכל, לא האמנתי שלא אוכל להיכנס לבית שלו, להריח חולצה אחרונה, להרגיש את האנרגיה שלו. פשוט כלום. לא האמנתי שיכול להיות כל כך הרבה רוע. הייתי רגילה להיות זאת שכולם איכשהוא מסכימים לתת את מה שהיא רוצה, בגלל הנחמדות שאימצתי לי, הקול המתחנחן ,מרחמים או מרצון טוב.

הייתי מלאה בכעסים על העולם. הייתי מלאה בזעם, ורצון לצאת מהמצב הזה. רציתי שהסיוט הזה יסתיים. ביקשתי מאלוהים, שלא משנה מה יהיה, אני חייבת לנצח. אני חייבת שהמצב הזה ייפסק. זה היה כמו להיות בכיסא עינויים ללא שום הפסקה. כיוון שהטראומה מהמוות לא קיבלה שום מענה, וישר מהטראומה היינו צריכים להיות בהתגוננות, הגעתי למצב של הישרדות רגשית ורצון להיות מנותקת מכל דבר שלא קשור לניצחון שכל כך רציתי.

הזדהות עם התפקיד

והיום אני יודעת, שהייתי מזוהה עם התפקיד שבחרתי לי. בחרתי להיות המנצחת, אבל בדרך לשם, בחרתי להיות גם הקורבן. כיוון שאם לא הייתי מאמינה בבסיס שלי שאני קורבן, לא הייתי מחפשת דרכים לנצח. כשאנחנו מאמינים שאנחנו קורבן, או שאנחנו פגיעים, אנחנו מנסים למצוא עדויות לכך שבאמת נרגיש כך. האגו בוחר תפקיד, התפקיד הזה מגיע על מנת לגרום לנו לחשוב שאנחנו מנותקים מההוויה הטבעית שלנו שהיא האהבה ואלוהים. אנחנו לא באמת יכולים להתנתק מההוויה שלנו, אבל אנחנו חושבים שכן. אי אפשר לגרום לאהבה לחדול מלהתקיים, כי היא הדבר היחיד שקיים. אנחנו יכולים להתעלם מהאהבה, או לא לרצות לראות אותה, אך זה לא אומר שהיא לא תהיה קיימת.

התפישה הבסיסית שלנו הוא שאנחנו קורבן. ואנחנו מנסים לעשות הכל כדי להגן על התפישה הזאת. התפישה הזאת משרתת אותנו. היא נותנת לנו להרגיש עצמאות, שייכות, נותנת לנו להרגיש קיימים, מיוחדים. שהסיפור שלנו הוא הכי קשה, שהסיפור שלנו הוא הכי מיוחד. אנחנו מנסים לעשות הכל כדי להגן על הסיפור שלנו. מזוהים עם הסיפור, מזוהים עם התפקיד.

אבל למעשה, התפקיד העיקרי שלנו, הוא לשנות את התפישה שלנו לגבי עצמינו. התפקיד העיקרי שלנו, הוא לגאול את עצמינו מהמחשבות ההרסניות שקבענו על עצמינו. מהערך שקבענו לעצמינו. הערך האמתי שלנו נקבע בשמיים, והוא מושלם. שום דבר שעשית עד היום, לא שינה את ערכך הממשי. התפקיד העיקרי שלנו הוא להסכים לראות את האמת בקשר לעצמינו. הריפוי מתרחש ברמת המחשבה. כל הריפוי כולו מתרחש בשכל שחושב יחד עם אלוהים. עיקרון מס' 4 בקורס בניסים אומר: "כל הניסים משמעותם חיים, ואלוהים הוא נותן החיים. קולו ינחה אותך לפרטי פרטים. ייאמר לך כל אשר עלייך לדעת". החיבור לתקשורת עם הקול האוהב של אלוהים, זה שלא שופט, זה שיודע את הזהות האמתית שלנו, התקשורת הזאת, מזכירה לנו מי אנחנו באמת. לכן, גם כשאנחנו נמצאים בתקופה שבה אנחנו מזוהים עם תפקיד שבו אנחנו מרגישים צמצום, מצוקה, לחץ, קורבן, דיכאון, ייאוש. שם, יש לנו אפשרות לראות כיצד אנחנו מחוברים ומזוהים עם התפקיד הזה.

עצם ההתבוננות, מביאה את החושך אל האור. אנחנו מבהירים את המחשבות שלנו, ומתחילים לבדוק האם התפקידים האלה משרתים אותנו עדיין היום? אולי אנחנו כבר רוצים להיות במקום אחר? אולי התפקיד הזה כבר לא בשבילנו? אולי עייפנו ממנו? אולי עייפנו מלהיות קורבן? כי שם, באמונה הזאת שאנחנו מתחזקים בכל יום ויום, אנחנו מחכים ומצפים להמשיך להיות כך. למה? כי אנחנו מגנים על התפישה. מגנים על התפקיד. ואז כשדברים קורים, אנחנו אומרים. "הנה אלוהים, אמרתי לך. אתה רואה? אני הקורבן". "הם עוד פעם עשו כך וכך". "הם עוד פעם אמרו כך וכך".

השאלה שאנחנו יכולים לשאול את עצמינו היום היא:

נתבונן על מצב שבו אין לנו שלווה פנימית. מצב שאותו היינו רוצים לפתור ונשאל:

מה התפקיד העיקרי שאותו בחרתי?

איך אני מנסה להגן על התפקיד הזה?

מחכה לשמוע את התובנות והתגובות שלכם.

באהבה ענקית!

נילי

לוותר על תפקיד הקורבן

09 יולי

By

No Comments

זה בסדר להיות מי שאת

9 ביולי 2018 | By | No Comments

יושבת וכותבת את התכנים לסדנא של ריפוי הילד הפנימי.

באחד התרגילים, המשתתפים צריכים לכתוב את רשימת הכעסים שלהם על ההורים.

להוציא את הכל, בלי להתבייש, כי הבושה הזאת נעולה בתוכינו וגורמת לנו להתהלך בעולם עם צללים פנימיים ואי יכולת להיות ממש אנחנו בחופשיות ובשחרור.

אחד מהדברים שכתבתי כשאני תרגלתי את התרגיל הזה בעצמי, היה כעס על אבא שלי ז"ל, שאני כל כך אוהבת, על הדרך שבא הוא היה מדבר אליי כשחזרתי מאסיפות הורים.

הייתי ילדה מאוד מאוד טובה. ילדה ממושמעת שלא מחפשת בעיות. העניין היה שלא הייתי טובה בלימודים בבית הספר היסודי. הייתי יושבת בשקט, לא מפריע בשיעורים, אבל לא הבנתי כמעט כלום ממה שהמורה דיברה עליו. היום כשאני חושבת על זה, הרגשתי שאני בתוך בועה אבל אף פעם לא יכולתי להבין שאני בבועה הזאת, כי לא ראיתי אותה. הרגשתי פשוט באופן תמידי שמשהו לא בסדר אצלי. הרגשתי את זה לפי התגובות של המורות שלי. הן היו כועסות, אבל אף פעם לא הבנתי למה. הן היו צועקות, אבל אף פעם לא הבנתי על מה ולמה. איך הן יכולות לכעוס אם אני לא עושה כלום? הרגשתי כמו טפט מהלך, שלא מזיק לסביבה, שפשוט יושב בשקט ולא מפריע, כדי לא לעורר יותר מידי תשומת לב. אבל כנראה שזה יצר את האפקט ההפוך, לפחות בכל מה שקשור לגיל הבית ספר היסודי. הייתי גם בשיעורים פרטיים, וזה די עזר לי, כי אז היה מישהו אחד שהקשיב לי וראה נקודתית איפה קשה לי וזה בדיוק מה שהייתי צריכה אז.

אז באסיפות ההורים, בדרך כלל אמא ואבא שלי היו מגיעים איתי ביחד, וכבר בדרך לשם, הרגשתי גוש ענקי בגרון, פחד אימים, באמת שהרגשתי כאילו הרגתי מישהו ומגיע לי להיענש. הייתי מזיעה, הייתי מרגישה ממש את הידיים שלי מזיעות, ואת הלב שלי דופק. כשהיינו חוזרים הביתה, אבא שלי היה שואל אותי, "למה הפרעת למורה"? וכבר אז, הרגשתי שמשהו בשאלה הזאת לא הוגן. מה עם הרגשות שלי? איך שמים את המורה לפני? לפני מה שאני מרגישה? לפני מה שאני חווה? הרגשתי מבוטלת. כאילו אני אוויר. איך דילגו עלי וישר עברו למורה?

דבר שני, עלה בי כעס שרציתי לצעוק החוצה. כעס על זה שאני חושבת שבכלל לא הפרעתי למורה, ולמען האמת, המורה היא זאת שהפריעה לי. היא הפריעה לי בזה שהיא לא ראתה אותי, בזה שהיא תמיד צעקה עליי, זה שהיא ראתה את הבעיות החברתיות שלי אבל לא ידעה לטפל בהם. וכן, אני יודעת שהיום הייתי לוקחת אחריות 100 אחוז על הרגשות שלי, אבל אז כילדה, באמת שלא ידעתי איך לעשות את זה וזה בסדר.

ואז, האמונה הזאת ששמים מישהי / מישהו אחר תמיד לפניי, לפני הצרכים שלי, לפני הרגשות שלי, יצרה אצלי חור מאוד עמוק בלב, ותמיד ניסיתי למלא אותו בזה שאעשה ההיפך. קודם אני אבין מה הצד השני מרגיש, כדי לא להרגיש בעצמי את הכאב הזה עוד פעם. עד שעם השנים, לאט לאט ותוך כדי תהליך, התחלתי לעצור ולשאול את עצמי ממש בכל שעה. מה את מרגישה עכשיו? למה את מרגישה ככה? וממש לשים לב כמו בלשית, למה שאני מרגישה כדי לאשר לעצמי את הרגשות שלי. מבפנים, שהאני הגדולה תאשר לאני הקטנה את הרגשות שלה, ותגיד לה שזה בסדר. זה בסדר להרגיש כעס, זה בסדר להרגיש פחד, זה בסדר להרגיש שמחה. זה בסדר להיות מי שאת.

acim-day69

הצטרפו לסדנא הקרובה לריפוי הילד הפנימי

סדנא לריפוי הילד הפנימי - אינסטגרם

07 יולי

By

No Comments

הכאב הגדול ביותר של הילד הפנימי – הפחד להרגיש לא רצוי

7 ביולי 2018 | By | No Comments

הכאב הגדול ביותר של הילד הפנימי

הפחד להרגיש לא רצוי

אחד הכאבים הגדולים ביותר של הילד הפנימי, הוא ההרגשה שהוא נולד לעולם שבו הוא לא רצוי.

אנחנו מרגישים את זה

אנחנו יודעים את זה מבפנים, משהו סביב המסרים שקיבלנו באופן לא מודע במהלך ההריון, או הילדות המוקדמת שלנו אומר לנו, אתם מהווים נטל על אחד ההורים או שניהם. זה יכול להיות שאחד ההורים לא רצה את ההריון, או שהיה מצב כלכלי לא פשוט בבית וההורים חששו מאיך הם יגדלו אתכם. מה שמשותף לכל הסיפורים האלה, הם ההרגשה של – אני לא רצוי פה, אני מהווה נטל. ואחד הדרכים שאנחנו מנסים להתמודד עם הכאב הזה הוא לבחור להוכיח כל הזמן שאנחנו בסדר. שאנחנו ראויים להיות כאן. להוכיח שאף אחד לא עשה טעות, שאנחנו לא טעות, ושרק יראו ויבחינו כמה אנחנו משתדלים, כמה אנחנו בסדר, כמה אנחנו רק נהיה פה בלי להפריע לאף אחד.

והמענה שאני רוצה להציע היום בסרטון הזה:

הוא לאשר את הקיום של הילד הפנימי לעצמינו. הרי הוא חלק מאיתנו, כפי שיש לנו כל כך הרבה חלקים, ואנחנו אחראים על החלק הזה בתוכינו. ממש לפנות אליו ולאמר לו, אני כל כך שמחה שאתה כאן איתי. אני כל כך שמח שאתה כאן איתי וכו…ממש כמו שגננת מקבלת את פני הילדים בבוקר בשמחה, שהיא מתכופפת כדי לתקשר איתם בגובה העיניים, להביט לו עמוק בעיניים ולהתכוון לזה מכל הלב, אני שמח / שמחה שאת / אתה כאן איתי.

ספרו לי איך זה הרגיש לכם לעבוד עם התרגיל הזה, אני ממש אשמח לשמוע.

הצטרפו לסדנא לריפוי הילד הפנימי

סדנא לריפוי הילד הפנימי - אינסטגרם

28 יוני

By

No Comments

ההופעה של א-הא בישראל – חלומות מתגשמים גם אחרי שנים

28 ביוני 2018 | By | No Comments

כשתמי אחותי ואני היינו קטנות, כל העולם שלנו היה מלא במוסיקה. מוסיקה עזרה לנו להתמודד עם הכל. אני זוכרת סיטואציות שבהן היינו בלחצים כל כך גדולים, שהבריחה היחידה והשפויה שלנו הייתה, להקשיב למוסיקה, לשיר, לכתוב או לצייר. כל מה שתמי אהבה לשמוע, אהבתי גם. היא מבחינתי הייתה האחות הגדולה, הדי ג'יי, והאדם עם הטעם הכי טוב במוסיקה.

תמי אהבה את ג'ורג' מייקל, וגם את ווהאם כמובן, ובגלל זה גם אני.

תמי אהבה את מדונה, דוראן דוראן, א-הא, וגם אני.

ורק בגיל ההתבגרות, התחלתי להתחבר לסוגי מוסיקה שונים ולמצוא את המקום שלי. אהבתי להקשיב למוסיקת רוק. אקסטרים היו הלהקה האהובה עליי, מיד אחריהם אירוסמית, ובמקום השלישי היו מטאליקה.

עד היום אנחנו שולחות שירים אחת לשניה, ובתחתית של הלינק כותבות, "את חייבת לשמוע". "תגידי לי מה חשבת", ותמיד יש בינינו את הכבוד ההדדי הזה למוסיקה. אנחנו מכבדות אחת השנייה דרך ההאזנה לשירים שאנחנו בטוחות שהשנייה תאהב. הקשר שלי ושל תמי תמיד היה טוב, והוא רק הלך והתחזק עם השנים. בבסיס שלנו תמיד היינו אחת בשביל השנייה, כאילו היינו ישות אחת, אני לא יכולה להסביר במילים כמה אני אוהבת אותה, ובטוחה בכמה שהיא אוהבת אותי. תמי תמיד הייתה זאת שמעודדת אותי שהרגשתי לבד, שהרגשתי מכוערת, שהרגשתי לא אהובה, דחויה, לא רצויה. תמיד כל מה שהיא אמרה לי, היה מלא בתקווה. את תראי שבגיל 18 את תהיי כך וכך, ותמיד למילים שלה היו השפעה חיובית על המקום הזה בתוכי שרצה שהכל יהיה בסדר. היא אף פעם לא הייתה פסימית, ותמיד כל הדברים החיוביים שהיא אמרה לי שיקרו, קרו. בתור ילדה, הייתי זקוקה למילים האלה. הייתי זקוקה למישהו שיעזור לי לעלות למעלה ולקוות לדברים טובים. במשך כל השנים לאחר מכן, החיים שלנו היו מלאים בשיעורים לא פשוטים, בייחוד לאחר שאבא שלנו נפטר. ותמיד לא משנה מה, חיזקנו אחת את השניה.

בתחילת החודש, תמי שלחה לי הודעה. מה את עושה ב 21 ליוני? בדקתי ביומן, ואמרתי לה שאין לי משהו מיוחד באותו יום. "יופי, כי קניתי לנו כרטיסים להופעה של א-הא, מתנה ליום הולדת שלך". אני לא יודעת למה, אבל התחלתי ישר לבכות. הכל עלה לי שוב, כל הילדות שלנו, כל המקום שנתנו למוסיקה בחיים שלנו, כל ההתמודדויות. רציתי כל כך שהיום הזה של ההופעה יגיע. חיכיתי כל כך, וזה היה שווה כל רגע. הגענו לפארק רעננה, וכבר שראיתי את הבמה עם כל הציוד והכלים של הלהקה, התרגשתי.

קצת לאחר מכן עלה הזמר אדם להופעה ממש מרגשת ויפה, אחר כך עלו החברים של נטאשה עם הופעה מעולה, ואז בערך בתשע וחצי, עלו א-הא. הקהל השתגע, כולם התלהבו, הסאונד היה מאלף, התאורה מיליון דולר, ואנחנו חזרנו להיות הנערות שרק רוצות לשמוע מוסיקה וליהנות. מוסיקה כדי לחיות, או לברוח מהתמודדויות, או פשוט להכיל את הכאבים של החיים באיזה שהיא דרך.

הם שרו הרבה שירים שלא הכרנו, והרבה שירים שאהבנו מאוד. הם שרו את, The sun always shine on T.V, ואת Hunting Hige and low…חיכינו כל כך לשיר, Take on me, ובסוף ההופעה הוא סוף סוף הגיע. מכירים את זה שאתם לא מאמינים שאתם רואים משהו ולא מאמינים שזה קורה במציאות? עכשיו, לא ידעתי אם רק להתבונן ולהיות אחד עם המוסיקה, או לצלם וידאו, ולרגעים פשוט איבדתי את הרגע, כי לא ידעתי איך להכיל אותו במלואו. הם נראו בדיוק כמו שהיינו ילדות, ואפילו טוב יותר. והדבר היחיד שיכולתי לחשוב עליו היה, כל כך הרבה זמן חיכינו לשמוע את השיר הזה בלייב, והנה דברים מתגשמים לפעמים גם אחרי הרבה שנים, יותר מעשרים. לשנייה כעסתי על עצמי ואמרתי, אל תחזרי לדפוסים ישנים, תהני מעכשיו, אל תחשבי על וידאו, איך זה ייראה, זה הורס את החוויה, אבל בסוף צילמתי ביד אחת ובכל שאר ההוויה שלי הייתי שם J יש תמיד משהו מרגש בהרמוניה שנוצרת כשכמה אנשים חוברים יחד ונותנים למוסיקה לעבור דרכם, החיבור הזה הוא לא סתם. זה חיבור שנקבע הרבה הרבה לפני כן. המוסיקה מעוררת בנו ריפוי טבעי, ומזכירה לנו את החיבור האמיתי שלנו אחד לשני. וזה היה הזמן שלנו ביחד. אני רק מוקירה את הרגעים האלה בחיים, שבהם מרגישים את הביחד, ונותנים לכוח גדול יותר להוביל אתה הדברים, כי כשנותנים את זה, אנחנו מובלים בדיוק למקום שאליו אנחנו אמורים להגיע. לחוויה של אהבה.

 

מחשבות אוהבות

18 יוני

By

No Comments

תקשורת עם הילד הפנימי

18 ביוני 2018 | By | No Comments

הילד הפנימי שלנו.

הרבה פעמים אנחנו מרגישים שפצעים מהילדות שלנו מונעים מאיתנו להיות איפה שחשבנו שמגיע לנו להיות היום. פצעים רגשיים שעד היום מונעים מאיתנו להיות במקום של שלווה והשלמה. אולי זאת נקודה ספציפית, משהו שקרה במשפחה, או משהו שנאמר לנו. משהו שרצינו לעשות ולא הצלחנו, מקומות שלא האמינו בנו בתור ילדים.

המצב הטבעי שכולנו נולדנו איתו, הוא מצב של אהבה. באנו ממקום של אהבה, ביטחון ושלמות. אהבה ללא שום תנאים או שיפוטים. אבל בגיל מסויים, משהו קרה. באיזה שהוא שלב, הבנו שלא הכל מושלם כמו שחשבנו. עד לאותה נקודה היה נראה שהכל מושלם כי לא חשבנו על חוסר שלמות. ומאותו רגע, כאילו משהו נשבר בנו, ונראה שהוא איים על השלווה שלנו. והשכל אומר לנו בעצם שהתעוררנו לעולם האמיתי.

 מחשבות אוהבות

ובגלל שאנחנו באים ממקום כל כך תמים ואוהב, הרבה פעמים זה נראה כאילו החיים שלנו נחלקים לשניים. מה שהיה עד אותו יום, ומה שקרה שגרם לנו להרגיש שזכוכית התנפצה ולא ידענו שאנחנו בתוך איזו שהיא אשליה או בחשיבה שהכל מושלם.

מה שאני רוצה להגיד היום, שזה ההיפך. דווקא עד לאותה נקודה היינו בהוויה האמיתית שלנו. עד לאותה נקודה, היינו במקום הרבה יותר ממשי, אמיתי, שלם, ומאותו רגע כאילו עברנו איזה שהוא פירוד מהמקום הזה. כשאנחנו עושים תהליכי מודעות וחיבור לילד הפנימי, או כשאנחנו מתרגלים מדיטציה, יוגה, תפילה או את הקורס בניסים, אנחנו בעצם מנסים להשיב לעצמינו את החשיבה המאוחדת הזאת. חשיבה של שמחה ואחדות. מדובר פה על רמת חשיבה. ומאותו יום, התחלנו להתחבר למערכת השיעורים שלנו, ולכישורים שבאנו לפתח כאן.

לאף אחד מאיתנו לא הייתה ילדות קלה

ובעצם מאותו רגע שקרה אותו מקרה, זה יכול להיות שההורים שלנו התגרשו, יכול להיות שאחד ההורים אמר לנו איזה שהוא משפט שעד היום אנחנו זוכרים כי הוא מהדהד לנו באוזניים. אנחנו רואים את זה שוב ממש כמו בטלנובלה שחוזרים בזמן אחורה ורואים את כל הדמויות והנפשות הפועלות.

והיום, אם נתבונן על החוויה הזאת שחווינו, נראה שמעורבים בה אשמה ובושה. בושה של הילד הפנימי שלנו שמרגיש שהוא לא בסדר, או שבגללו קרה מה שקרה. או אשמה על כך שאנחנו מאמינים שהיינו צריכים לנהוג אחרת, או שהטילו עלינו אחריות מאוד גדולה ולא הצלחנו לעמוד בה אז עד היום אנחנו מרגישים שנכשלנו.

בושה ואשמה

הבושה והאשמה של הילד הפנימי שלנו, מלווים אותנו היום, כשאנחנו רוצים ליזום משהו חדש, ליצור, למצוא זוגיות, לתקשר אחד עם השני, להתקבל למקום עבודה, להצליח בעסק או להגשים מטרה שחשובה לנו. כמו קול פנימי שמזכיר לנו את האשמה הזאת ואת הבושה.

ודווקא אם כן נתקשר עם הקול הפנימי הזה, וכן נקשיב לו, אנחנו נראה הרבה פעמים שזה מגיע מהפצע של הילד הפנימי. כמובן שלאף אחד לא הייתה ילדות מושלמת וזה משהו שלדעתי משותף לכלל בני האדם בעולם, לכולם היה משהו שמשפיע עליהם עד היום. החיסרון באבא, הרצון שאמא תאשר ותאהב, הרצון שיקבלו אותנו כמו שאנחנו…

התקשורת הזאת עם המקום הפצוע יכולה לשנות את ההתמקדות שלנו מרמת הפצע, למקום של פתרון וריפוי. לראות אותו, להתבונן עליו ללא חשש. זה ממש קול של קריאה פנימית לאהבה. מקום פנימי שרוצה שנתייחס אליו.

אז לכל אחד יש את הילד הפנימי שבו, ואנחנו יכולים בהחלט להתחיל לנהל דיאלוג פנימי איתו ולראות מה באמת קורה שם בתוכו. פשוט לפנות לילד הפנימי שלנו ולהתחיל לתת לו מקום, לתת לו לבטא את הרגשות שלו, את המילים שלו, את הרגשות והפחדים שלו. לקחת אותו או אותה יד ביד לטיול במחשבה, ופשוט להקשיב.

יצרתי גם טיפול להקשבה וריפוי לילד הפנימי שלנו, ואפשר לרכוש אותו כאן להורדה: 

טיפול לריפוי הילד הפנימי

10 יוני

By

No Comments

תתארו לכם איך היו נראים השמיים יום לפני שנולדתם

10 ביוני 2018 | By | No Comments

תתארו לכם איך השמיים נראו יום אחד לפני הלידה שלכם. איזו התרגשות גדולה הייתה שם, כל הפמליה של הנשמות שאתכם ידעה שאתם יוצאים למסע שכבר הייתם בו, אבל הפעם בחרתם לחדד ולפתח עוד כישורים לחיים בתוככם. הם התרגשו גם בשבילכם וגם בשביל עצמם. כי ידעתם שאתם יחד כקבוצה, הולכים להגיע יחד לגבהים חדשים, למקומות חדשים שלא הכרתם, לעזור אחד לשני לשייף את היהלום הפנימי שלכם. אולי קבעתם שתהיו משפחה? אולי קבעתם שתהיו אמא של, אבא של, בן של, בת של… מה שלא קבעתם, ידעתם שההתרגשות שאתם מרגישים עכשיו, תהיה העוגן שלכם כשתהיו כבר בחוויה של החיים בכדור הארץ.

מה שידעתם יום לפני שהגעתם לכאן, זה שתשכחו את כל מה שידעתם בשמיים. ידעתם שתשכחו את האהבה האינסופית וחסרת התנאים שיש לכם אחד כלפי השני בשמיים. ידעתם, שתהיו גם אולי אויבים. ידעתם שהיחסים ביניכם יהיו מורכבים. ידעתם שתרצו כל כך לבקר אותם, כי הם יראו לכם כל כך לא הוגנים, לא מבינים, משוגעים וחסרי היגיון, קשים. אנשים קשים. אנשים שלא אכפת להם מכם ומהרצונות שלכם. ידעתם שיהיה לכם קשה להיזכר. אבל ידעתם שזה אפשרי, והבטחתם, שלא משנה כמה קשה יהיה כאן, אתם תזכירו אחד לשני את הבית האמיתי שלכם. ידעתם שלבית שיש בתוככם, אתם חוזרים יחד.

לכולנו יש שיעורים שבאנו ללמוד כאן. לכולנו יש הסכמים שסוכמו מראש על ידי הדרכה גבוה יותר שקיימת בתוכינו ושייכת לתכנית שמובילה אותנו בחזרה לאהבה. כיוון שאם בשכל שלנו החלטנו לפני שנים ועידנים, שאנחנו לא המהות האלוהית שלנו, זה מה שהבאנו לחוויה שלנו, ואז יצרנו בתוכינו את הפירוד. פירוד מאלוהים, ופירוד אחד מהשני. וכדי להגיע לתודעה של האחדות, שבה כל השכלים שלנו מחוברים, אנחנו עובדים, מחדדים, משייפים, נזכרים ושוכחים. שוכחים ונזכרים. באנו לכאן להפוך לאומנים בהיזכרות, וכדי להפוך לאומני היזכרות, אנחנו צריכים לשכוח, אחרת לא נדע שנזכרנו. אנחנו לומדים וגדלים דרך השיעורים שלנו. לכן, כשיש לנו נושא מרכזי בחיים, כמו נניח הערכה עצמית, משהו שאני עובדת עליו כמשימת חיים, אנחנו נפגוש את כל המקומות שבהם אנחנו לא מעריכים את עצמינו, וכל הנושא הזה יעלה מול ההורים, בני זוג, אחים, חברים, ותמיד נרגיש שיש איזה דמות מרכזית שנוגעת לנו בפצעים, דווקא במקום הזה. אנחנו נרגיש שזה פוגש אותנו כבר מהילדות. בואו ניזכר ברגע הראשון שבו הרגשנו שלא מעריכים אותנו. שלא רואים אותנו, שלא רואים אותנו כמו שאנחנו רוצים שיראו אותנו. זה לא שהם לא מעריכים אותנו, זה נראה לנו כאילו הם בכלל לא אוהבים אותנו, לא מאשרים את הקיום שלנו.

הרגע הראשון הזה, יכול להיראות כמו נקודת משבר, אבל הוא נקודת החזרה הביתה, כיוון שמשם, מהסדק הזה שנוצר, אנחנו מבינים שיש משהו אנחנו אמורים להתייחס אליו. זה בלתי נמנע שלא נרגיש שם משהו, אכזבה, פגיעה, כאב, משהו שיוביל אותנו וינחה אותנו לבקש דרך אחרת לחוות את הדברים. זה יכול לקחת שנים, עד שנחליט שאנחנו רוצים לרפא את הפצעים האלה, אבל הקריאה לריפוי קיימת עוד הרבה לפני שהשמענו אותה בינינו לבין עצמינו, בינינו לבין אלוהים. אחרת לא היינו כאן בכלל.

כל השרשרת של האירועים בחיים שלנו, משתחררת על ידי הסליחה. סליחה למחשבות שלנו על עצמינו, על הדרכים שבהן שפטנו את עצמינו. סליחה על דברים נוראיים שאמרנו לעצמינו וסליחה לכל אדם ואדם שאיתו אנחנו נמצאים במערכת יחסים. ראינו את עצמינו כחלשים, חסרי אונים, כקורבן. ראינו את עצמינו כנפרדים. והפירוד במחשבה, יוצר פירוד בחוויה. מה יכול לרפא פירוד חוץ מאשר מחשבות על אהבה? על האהבה שאנחנו? ואני לא מדברת על חשיבה חיובית, אני מדברת על חשיבה שאם אני, פוגשת פצע בתוכי, והאדם שאיתו אני מתמודדת עכשיו פוגש פצע בתוכו, הוא נמצא ממש לידי, כמו קצה של קרן שמש. בקצה התחתון אנחנו נראים כנפרדים, אבל כשאנחנו מביטים למעלה, אנחנו רואים שבאנו בדיוק מאותו מקום. המקור שלנו הוא אותו המקור. ובמקור הזה אנחנו אחד, גם אם כאן למטה בקצה זה רק נראה כאילו אנחנו נפרדים ויש מרחב בינינו.

אז באנו לסלוח, ובאנו לשכוח, ובאנו לזכור ובאנו לאהוב, ובאנו לעשות את כל אלה על ידי כך שלא נאהב, ולא נסלח, ונרצה רק להאשים ולהעביר ביקורת, ולא נרצה לראות את המקומות בתוכינו שרוצים ריפוי, שזה בכלל קשור למחשבות שלנו, ולא נרצה בכלל לראות את עצמינו כאחד, וכל ההתנגדויות האלה ייראו לנו יום אחד אולי כבר חסרי טעם, מה הטעם בלא לסלוח? וכמה סבל אני מוכן לשלם בשביל זה? ואיזה מחיר באמת שילמתי כל השנים האלה? בבריאות שלי? בסבל שלי? באובדן שלי? והאם זה באמת שווה את זה? והאם האדם הזה שאני לא רוצה לשחרר אותו מהכעס שלי באמת עד כדי כך נורא? ואולי אתמקד בדברים הנפלאים והטובים שהוא מביא לחיים שלי? אולי אתמקד במהות האמיתית שלו? באנו לראות שהמעמסה הזאת בשלב מסוים כבר לא תואמת את מי שהפכנו להיות. ככל שאנחנו נזכרים יותר, אנחנו משילים יותר, ואז עדיין דברים עולים, אבל הפעם זה הופך להיות משחק זיהוי. משחק היזכרות, והכל מקבל כבר משמעות אחרת.

אז תתארו לכם עכשיו, איך היו נראים השמיים, בדיוק ביום המדויק שנולדתם.

IMG_5074

טיפול להקשבה וריפוי הילד הפנימי 

innerchildtherapyheader

04 יוני

By

No Comments

האור שמתחת לכעס

4 ביוני 2018 | By | No Comments

מעולם לא ידעתי שיש דבר כזה תקשור, עד שאבא שלי נפטר. זה היה ממש כמה חודשים אחרי שהוא עבר למצב אחר. החלטתי ללכת ולנסות לדבר איתו על המצב העגום הזה שחווינו במשפחה. הייתי עדיין במקום הזה של לא להבין עד הסוף שהוא כבר לא פה, מן מצב כזה שחווים באובדן שהכל עדיין רועד מתחת לרגליים. מקום שמצד אחד זורמים כי הכל נראה חסר משמעות, וצרות של אחרים נראות פתאום טיפשית וקטנות, ומצד שני, מקום שרוצה תשובות. מקום שמתעקש ויודע שחייבת להיות איזה שהיא דרך לפתור את הקשיים בחיים האלה. המפגש עם נאור המתקשר, היה אחד הרגעים הכי חשובים שלי בחיים האלה על כדור הארץ. מהמפגש הזה נולד כל מה שאני מביאה לחיים שלי היום בכל יום ויום. התבוננות, הסכמה לוותר על הקורבן שחשבתי שאני, הסכמה לפגוש את הפחדים שלי, והכל לאט לאט, צעד צעד ובקצב שאני מרגישה שהכי נכון לי.

לשחרר את הכעס ולראות מה יש מתחתיו

היו בפגישה הזאת עם המתקשר כל כך הרבה דברים, היו שם כל כך הרבה תובנות, היו שם כל כך הרבה דברים שאבא שלי אמר לי, אבל היום אני חושבת רק על דבר אחד שמלווה אותי כבר כמה ימים בהקשר לנושא אחר בכלל. זה פשוט עלה לי שוב, כי פגשתי את זה ממקום אחר. נאור אמר לי אז באותה פגישה לפני שנים, "שחררי את הכעס שיש לך, ואת תראי את האור". והמשפט הזה עורר בי המון תהיות.

איך אני יכולה לשחרר את הכעס? איך אני יכולה לשחרר כעס על עולם שמלא במרמה, פשע, ועוד לוותר על הכבוד האחרון של אבא שלי? אני לא יכולה לעשות את זה לא רק לי, אלא גם לא לאבא שלי, ולא למשפחה שלי.  אבל עברו הרבה ימים מאז, וביום שהסכמתי לשקול לוותר טיפ טיפה על הכעס, לא ראיתי אור. ראיתי וחוויתי רק עצב. העצב הסתתר מתחת לכעס שנים. הוא הסתתר שם הרבה הרבה לפני העזיבה של אבא שלי. העצב הזה בעצם שיקף ממש את מערכת היחסים שהרגשתי שכל כך רציתי שתהיה לי איתו. וכשנתתי לעצב הזה לעלות, הוא פשוט סחף אותי למקום שלא ידעתי איך להכיל אותו, אבל פשוט נתתי לו לעלות בלי לפחד יותר. אז עצב, אז אהיה עצובה, אז מה? אף אחד לא ימות מלהיות קצת עצוב. העצב הזה היה הדבר הכי טוב שקרה לי אז. העצב הזה גרם לי להיזכר בכל נקודה ונקודה בקשר שלי עם אבא שלי, בכל נקודה ונקודה שהרגשתי שאני הבת שלו, ושהוא אבא שלי, ובכל נקודה שהרגשתי את החוסר שלו, וככל הנראה גם הוא את החוסר שלי. העצב הזה היה על דברים שאמרתי ועל דברים שלא אמרתי, וגם בשבילו, על דברים שהוא אמר, ודברים שאני מאמינה שהוא רצה לומר. עצב כזה שאפשר להיות איתו, כי אין כלפיו יותר התנגדות.

acim-day69

נקודת ההתחלה

אז נקודת ההתחלה של הכעס הייתה מקום שרצה לכסות את העצב, כדי לא להתמודד איתו. והגילוי הזה של העצב, עזר לי בהחלט לראות אור גדול. כי מערכות יחסים נמשכות גם אחרי שאנשים כבר לא נמצאים לידינו, והריפוי אפשרי תמיד, בכל רגע של בחירה. ושום דבר לא חייב להיות מושלם, לפחות לא באותו רגע שמתמודדים עם הרגשות האלה, ועם ההבנות שעולות. והיום אני מבינה שהמצב הזה שרציתי שהכל יהיה מושלם, זה בכדי להימנע מלהרגיש את העצב, ואיזה יופי שבסוף דווקא הכניסה אליו הביאה כל כך הרבה אור.

מפגשים אישיים על בסיס הקורס בניסים – לכל הפרטים

קורס בניסים

23 מאי

By

No Comments

לשאול מה שלומך? ולהתכוון לזה באמת

23 במאי 2018 | By | No Comments

פעם שהייתי בת 17, קראתי בספר שדיבר על דרכים להצליח בחיים, (לא זוכרת את שמו), שכדי להצליח בדברים שאנחנו רוצים להשיג, צריך להתעניין באנשים. לשאול אותם, מה שלומם? אני זוכרת שהיה כתוב משהו כמו: בפעם הבאה שתפגוש מישהו, תשאל אותו, "מה שלומך"?  "איך אתה מרגיש"? ובאמת תתעניין. ואז כנערה חשבתי, שכדי לשאול את השאלות האלה, צריך למצוא מישהו להתעניין בו.

החלטתי לנסות את זה ושאלתי איזו שהיא קרובת משפחה רחוקה, "מה שלומך"? והאמת, שאני אפילו לא זוכרת מה היא ענתה לי. למה אני לא זוכרת? רק בגלל שזה לא באמת עניין אותי. עניין אותי מה יחשבו עליי, איך אני נתפסת, איך אני נראית בעיני הסביבה, ולאו דווקא איך הם מרגישים. כמובן שחוץ מהאנשים הכי קרובים אליי שתמיד עניין אותי איך הם מרגישים. שאלתי את זה והרגשתי מזויפת. כאילו אני עושה משהו אסור, שכתוב בספר כדי "להשיג" משהו ממישהו. בתוך תוכי הרגשתי שאני עושה משהו לא בסדר. מה רציתי להשיג? שוב, תשומת לב, מחמאות, אישורים. אבל כל עוד זה הגיע ממקום של להסתכל רק החוצה, ולא לראות את המניע האמיתי מבפנים, זה הרגיש מאולץ, לא אמיתי וריק מתוכן. משהו היה כבוי בתוכי, ואפילו לא ידעתי.

רק שנים אחר כך ותוך כדי תהליך, הבנתי שכדי להתעניין במישהו באמת, קודם כל אני צריכה להתעניין בעצמי. רק כשאתעניין בעצמי, בעולמות האינסופיים והעשירים שנמצאים שם, אוכל להבין מה זה להתעניין במישהו אחר. והאמת, שבכלל לא היה שום מאמץ בלהתחיל להתעניין באנשים, כי ככל שהתעניינתי בעצמי, ולא ממקום של ריכוז עצמי, אלא ממקום של ריפוי וצמיחה והתבוננות פנימה בכל יום ויום, התחלתי להתעניין באנשים אחרים, ולהתעניין באמת. וזה מדהים. כי ככל שאנחנו מתעניינים בעצמינו, אנחנו רואים אנשים אחרים באמת.

ואז ההתעניינות, תשומת הלב, השמחה בלדעת מה באמת קורה איתם, ומה הם עוברים? ואיך הם רואים דברים שקורים בחיים שלהם? והתהליך של הריפוי והצמיחה שלהם, הופכים לנקודה הכי מבורכת. הם הופכים למפגשים שבהם שני אנשים רואים אחד את השני לא כנפרדים יותר. יש נקודה בחיים שדברים מתרככים, וגם כשיש משברים, וריבים, ורגעים ממש ממש קשים, ככל שמתרגלים אהבה, אז חוזרים הביתה הרבה יותר מהר.

קורס בניסים

הקורס בניסים אומר, "כשאתה פוגש מישהו זכור שזהו מפגש קדוש. כפי שתראה אותו כך תראה את עצמך. כפי שתתייחס אליו כך תתייחס לעצמך. כפי שתחשבו עליו כך תחשוב על עצמך. את הדבר הזה אל תשכח לעולם, כי בו תמצא את עצמך או תאבד את עצמך". ואני חוזרת בלב על המילים, אל תשכח לעולם, כי כשאתה פוגש מישהו, אתה פוגש את עצמך.

וככה ממש, כל התהליך הזה, של לנסות להצליח בדברים שאנחנו רוצים תוך כדי שאנחנו מסתכלים החוצה, ממש עוזר לנו לראות מה אנחנו מאמינים שחסר בתוכינו,  הזיהוי הזה כל כך מקסים ועצמתי בעיני. וכל ההגדרות האלה שאנחנו פוגשים בתוכינו על הצלחה, ומה זאת הצלחה, ומה זה כישלון, ומה זה מטרות, ומה זה בכלל אני? כי ברגע שאנחנו מבינים מה הרגשנו שחסר בתוכינו, אנחנו יכולים לרפא, ולתת מקום לשינוי תפיסה עמוק להתרחש, ואין דבר שיותר מרחיב את הלב, ממפגשים שבהם אנחנו מתעניינים באנשים בחיים שלנו. מתעניינים באמת, רואים אותם באמת, רואים אותנו באמת.

לתיאום מפגשים אישיים ולכל הפרטים לוחצים כאן 

 מחשבות אוהבות מפגשים אישיים

05 מרץ

By

No Comments

מה למדנו שצריך לעשות על מנת לקבל אהבה?

5 במרץ 2018 | By | No Comments

בימים האחרונים חשבתי הרבה על נושא שבכל פעם שהוא עולה בחיים שלי, אני רוצה לבחון אותו מכמה זוויות שונות, ואז טיפה לנוח ממנו, ואז לחזור שוב. היום חשבתי לשתף אתכם בתובנות שעלו לי מהנושא הזה ואני מאמינה שהנושא עצמו והמחשבות עליו מאוד יכולים לעזור.

והנושא הוא, הדרך שבה למדנו לקבל אהבה. הכוונה כאן בעצם היא מה למדנו כילדים שאנחנו צריכים לעשות על מנת לקבל אהבה? מה החוויות שהיו לנו כילדים שדרכם למדנו גם אם זה נראה לנו הכי הזוי ולא קשור שאנחנו צריכים לעשות כדי לקבל אהבה מאחד ההורים, מבני זוג, מחברים, חברים לעבודה?

אני זוכרת למשל שכילדה, מאוד אהבתי לשחק תופסת עם בני דודים שלי, ויש לי חוויה שממש קשורה לנושא הזה, שעד היום אני יודעת שהיא השפיע עליי בהרבה אזורים שונים בחיים. אני ובן דוד שלי שיחקנו תופסת, הוא רדף אחריי וברחתי ממש ככל שיכולתי, ואז פתאום נפלתי על הברך הימנית, וממש נפצעתי. באותם רגעים אפילו לא התרגשתי מזה האמת, אפילו לא זכור לי שממש כאב לי, אבל אני זוכרת איך כולם כעסו על בן דוד שלי, שאפילו שזה היה רק משחק, האשימו אותו שנפצעתי, והוא היה צריך לדאוג לי ולטפל בי.

התשומת לב הזאת, ממש הייתה לי לא מוכרת, פתאום הכרתי משהו חדש, כואב לי, אז רואים אותי, פתאום יש אני, פתאום מישהו שאשם בבעיות שלי. רציתי להגיד להם שמבחינתי הוא בכלל לא אשם, אבל אף פעם לא הצלחתי כילדה להגיד את הדברים הבאמת חשובים, כי תמיד הרגשתי שאני צריכה להיות החמודה, לספק את הסחורה למה שציפו ממני. אם חושבים שאני חמודה, אני חייבת להיות חמודה, וילדות חמודות לא משמיעות את הקול שלהן בכל מה שקשור לדברים החשובים באמת.

ואז, למדתי בעצם, שתשומת לב מגברים, יכולה לבוא הרבה פעמים על ידי זה שהם יגרמו לך כאב. כאב רגשי, כאב שפתאום יגרום לו לטפל בך, לראות אותך, וככה זה יפתח צוהר לדבר, לתקשר אחד עם השני על דברים אחרים, דברים מהותיים, דברים של החיים. אז התובנה הזאת, גורמת לך למצוא את האנשים שירצו להכאיב לך, לפצוע לך את הלב, כדי שתוכלי להגיד להם, הנה, אתה פגעת בי, "עכשיו תיקח אחריות ותתקן את מה שעשית".

או שלחילופין, למצוא מישהו שיכאיב לך, כדי שהסביבה תראה אותך ותטפל בך, ואז גם לקחת בחשבון, שזה יכול לא לקרות, ולהמשיך לנסות להכאיב לעצמך עוד ועוד, כדי שאותו אדם או אדם אחר כן יבחינו בך ויקבלו אותך. ואני חושבת, כמה אשמה יש במחשבה הזו, כמה אפשר לסחוב אותה שנים על גבי שנים, ולא לדעת בכלל, וואו, ככה אני? זה מה שאני עושה לעצמי?

לכן, עצם הזיהוי של המחשבות האלה הוא כל כך חשוב בתהליך של צמיחה אישית, ממש ממש קריטי, כי אחרת איך נדע שככה אנחנו מתנהלים ומתהלכים בעולם? לזהות מה למדנו שאנחנו צריכים לעשות או להיות כדי לקבל אהבה, זה אחד מהדברים העצמתיים ביותר שאנחנו יכולים לעשות עבור עצמינו כדי לרפא את הלב, לרפא את הצורך בלקבל כאב כדי לקבל אהבה, לרפא את הצורך בלקבל כאפות גדולות מהחיים, כדי שיראו אותנו, שישימו לב כמה אנחנו נפלאים ואהובים גם ככה. אז אם אנחנו כל כך נפלאים ואהובים, אין שום צורך הגיוני בלהחזיק את הצורך בכאב.

אפשר לוותר עליו בשמחה ולמסור אותו לאלוהים או לאמא אדמה או לכל מושג שאנחנו מתחברים אליו ואז לאט לאט לתקשר עם האנשים בחיים שלנו מהמקום הזה, המרופא.

ועוד דבר כל כך חשוב, זה להדגיש ולהראות לילדים שלנו כמה הם נפלאים בדיוק כפי שהם, כמה הם לא צריכים להיות חמודים, מדויקים, או ווטאבר כדי שנאהב אותם. וכן להתבונן ולראות עם עצמינו, כמה הם מתנהגים בדיוק כפי שמצופה מהם, כי הם יודעים ברמה לא מודעת, שזה בדיוק מה שחושבים עליהם ולכן הם חייבים לספק את הסחורה. והכאב הזה, והמחשבות האלה עוברות מדור לדור, ממשפחה למשפחה, מאב לבן, מאמא לבת, מסבים וסבתות לנכדים וכן הלאה והלאה. בדיוק כמו שאנחנו היינו ולא ידענו למה אנחנו כאלה.

לזהות את המחשבות האלה, זה ממש כמו לשחרר גם את עצמינו וגם אנשים בחיים שלנו מכבלים שמגבילים אותנו ואת היכולת שלנו לתת להם אהבה.

08 ינואר

By

2 Comments

שבריריות היא כוח

8 בינואר 2018 | By | 2 Comments

לפעמים ברגעים של שקט, שאנחנו עם עצמינו ועם המחשבות שלנו, אנחנו מרגישים כמה הכוח שלנו מוגבל. לא בגלל שאנחנו לא טובים. לא בגלל שמשהו חסר לנו. לא בגלל משהו שעשינו מתי שהוא בחיים שלנו. לא בגלל שמישהו אחר הוא עם כוח גדול משלנו. אלא רק בגלל שאנחנו מחוברים למערכת חשיבה שלא טבעית לנו. היא נראית טבעית, היא נראית כברירה היחידה "לשרוד" בעולם הזה, והיא נראית מאוד "מוצדקת" בגלל כל הקשיים שאנחנו עוברים בכל ויום ויום, אבל היא לא.

לא טבעי שנראה טבעי

לא טבעי לנו להיות בתחרות, אבל זה מה שלמדנו. לא טבעי לנו לתלות אושר במשהו חיצוני לנו, כי עמוק בתוכינו אנחנו יודעים שהכוח הזה של האושר נמצא בתוכינו. אנחנו יודעים עמוק בתוכנו, שאין שום תועלת בלנסות להיתלות ולהיאחז באנשים שיתנו לנו את מה שאנחנו מחפשים בהם. ביטחון שייתן לנו שלווה ואושר מבחוץ. לא טבעי לנו להיות רחוקים ואטומים אחד לשני, אבל זה מה שלמדנו שמגן עלינו.

לא טבעי לנו לסגור את הלב, אבל זה מה שלמדנו שעדיף מלהיות פגיעים. לא טבעי לנו לשנוא את עצמינו, לא טבעי לנו לשפוט אנשים אחרים ולהחליט מתי הם היו בסדר ומתי לא, אבל אנחנו שופטים בכל רגע ורגע כי אנחנו מאמינים שאנחנו יודעים ומכירים את כל התמונה, את כל החתיכות של הפאזל. עצם זה שאנחנו  מתעכבים כל כך הרבה זמן על ההחלטות הלא טבעיות האלה, שנים, עידנים, אנחנו הולכים במעגלים. זה היה ככה מאז ומתמיד. מהזכרונות הכי ראשונים בילדות. דברים שראיתי מסביבי, כבר בגן. מי ישחק איתי? למי יש את הברביות הכי טובות? ואם אהיה לבד ואף אחד לא יציע לי? מי יתן לי את מה שאני מבקשת? ואז בבית ספר, למה המורה כועסת עכשיו? ובחטיבה, למה הילדה הזאת צוחקת עליי עכשיו, ומה אני עושה עם כל השנאה הזאת? אני באמת לא יודעת, ומרגישה שלא עשיתי כלום לאף אחד, אבל אני מקבלת רק רע. בכל מעגל חיים אנחנו פוגשים את עצמינו הרבה פעמים, עם הידיים בצדדים. חסרי אונים.

הפירוד הדמיוני

ואז, זיכרון אחר זיכרון, מקרה אחר מקרה, אנחנו יוצרים לנו כוח אחר, כוח שהוא לא אמתי, אבל בגלל שכל כך התרגלנו להאמין בכוח הזה, שכחנו מה הכוח האמתי שלנו. ההתחלה הייתה בבחירה הראשונית להיות נפרדים במחשבה מאלוהים. דבר שלא באמת התרחש מעולם ולא יוכל להתרחש לעולם. הניתוק הזה במחשבה, יצר פירוד. פירוד דמיוני בינינו לבין אלוהים, פירוד דמיוני בינינו לבין עצמינו.

הקורס בניסים אומר, "אם אתה בוטח בכוחך שלך, יש לך כל הסיבות להיות חושש לבאות, חרד ונפחד. למה אתה יכול לצפות מראש ובמה אתה יכול לשלוט? מה יכול לתת לך את היכולת להיות מודע לכל ההיבטים של בעיה כלשהי ולפתור אותם בדרך שרק טוב יצמח מן העניין? מה יש בך שיתן את יכולת ההבחנה בפתרון הנכון, ואת הערובה שהוא יוגשם? כשלעצמך אינך יכול לעשות אף לא אחד מן הדברים האלה. להאמין שאתה יכול משמעו לתת אמון בדבר בלתי אמין, ולהצדיק פחד, חרדה, דכאון, כעס וצער. מיהו אשר יתן את אמונו בחולשה ויחוש בטחון? ולעומת זאת, מיהו אשר ייתן את אמונו בכוח ויחוש חולשה"? "אלוהים הוא הכוח שבו אני בוטח". אבל אלוהים לא נמצא בחוץ, הוא נמצא בתוך כל אחד ואחד ואין שום דרך שבה ניתן להיפרד ממנו.

הכרה בחוסר השליטה שלנו בכל מצב, יכולה לגרום לנו לחשוש שנאבד את הכוח שיצרנו. אנחנו מאמינים שזה באמת הכוח האמתי שלנו, וקשה לנו מאוד לוותר על מה שהוא נותן לנו. אבל ההכרה בחוסר השליטה שלנו, יכולה לפתוח פתח להכיר בכך שאנחנו שבריריים, וזאת הברכה הגדולה ביותר.

הכרה בשבריריות היא כוח 

הכרה בשבריריות שלנו, היא הכי הכרחית. אחרת אין הזדמנות לכוח האמתי להתגלות בתוכינו. אבל זה לא נגמר שם. המטרה של ההכרה בשבריריות, היא בשביל להיחלץ ממנה ולא בשביל לטבוע בה. אין לנו יכולת לשלוט באף אחד ובמה הוא יעשה. להכיר בזה זה קשה, אבל גם משחרר. כי יש לנו יכולת להגיע לשביל שמוביל אותנו לכוח האמתי שלנו. למסור את כל הבעיות שלנו לאלוהים, זה להתחבר לכוח שלו, שהוא הכוח האמיתי שלנו. מתי זה קורה? ברגע של בחירה. איך זה מתהווה? על ידי עבודה. אימון, חזרה למערכת החשיבה הטבעית שלנו, צעד אחר צעד.

קורס בניסים

איך אפשר לשנות?

כששואלים אותי איך אפשר לשנות משהו? איך אפשר להגיע למקום שאני כבר רוצה להיות בו? הדרך להיחלץ מהחשיכה הזאת היא רק להכיר בה, ולראות שהיא לא ממשית. להכיר בחשיכה הפנימית שלנו, זה להכיר במחשבות שלנו. כל מחשבה שמגיעה ממערכת החשיבה של האגו, היא מחשבת תקיפה או שפיטה. אני תוקפת ושופטת את עצמי, אני תוקפת ושוטפת אחרים.

אני סולחת ומשחררת את עצמי מהתוצאות של המחשבות האלה. אין להן כבר השפעה עליי. חשוב כל כך להכיר במחשבות האלה, ולראות את הכעסים שלנו. עצם ההכרה שלנו במה שאנחנו חושבים בלי להרגיש רע עם זה, בלי אשמה, נותן לנו אפשרות להגיע מעבר למחשבות האלה, ולהתחבר למחשבות שיש לנו ביחד עם אלוהים. אלו המחשבות הממשיות. המחשבות האלה, נותנות לנו את השלווה שתמיד חיפשנו בחוץ ולא מצאנו.

על מי אנחנו כועסים מהילדות? לאיזה מההורים שלנו יש לנו עדיין טינות? מה אמרו לנו שגרם לנו להרגיש שאנחנו לא כשירים? לא מספיקים להיות כאן בדיוק כפי שאנחנו ? האגו אוהב לנתח מצבים, לטבוע לתוכם, לטבוע בשביל להישאר ולבכות. להיחלץ מהמערבולת שיצרנו בתוכינו, זה אפשרי, על ידי הכוח שנמצא וקיים בנו. אי אפשר לעשות עם הכוח הזה מניפולציות. אפשר רק להכיר בו, לרפא איתו, להכיר בגדולה שלו, ולבכות מעצם הנוכחות שלו וכמה שהיא נפלאה. לפעמים בשקט שלנו, שאנחנו רק עם עצמינו, אנחנו מרגישים במן הבזק. זיכרון מהעבר, משהו שליווה אותנו תמיד, אבל בגלל כל הרעשים, לא נתנו לו מקום להישמע. הוא רוצה להישמע, הוא חיכה בסבלנות ואהבה כל כך הרבה זמן. הוא מעל הזמן, אבל נמצא בתוך הזמן.

האהבה שבתוכך קוראת לך להכיר בה כדי לקבל אותה. וזה הדבר היחיד שהיא מבקשת. אין שום דבר שהיא מבקשת בתמורה. כי היא רק נותנת.