Image Image Image Image Image Image Image Image Image

כללי

24 אוגוסט

By

No Comments

אנשים רוחניים הם לא אנשים מעופפים.

24 באוגוסט 2020 | By | No Comments

IMG_20130101_083911

יש להרבה מאיתנו מחשבה סמויה כזו,
שאומרת, שאנשים רוחניים הם אנשים מעופפים.
או שאנשים רוחניים, הם "לובשי שרוואלים",
שמסתובבים כל היום כמו נפש חופשיה, ואין להם אחריות,
או שגרת יום מסודרת.
וזאת טעות מהותית.

אנשים רוחניים, הם אנשים שפשוט מודעים לעולם הפנימי שלהם,
ולקשת הרגשות שלהם.
הם יודעים מתי הם שמחים,
מתי הם עצובים
מתי הם רעבים, ומתי הם שבעים.

הם יודעים מתי הם פועלים מתוך
רצון אמיתי שלהם או מתוך ריצוי.
הם יודעים מתי הם מנסים להיות נחמדים כדי להשיג משהו,
או מתי הם אותנטיים ואמיתיים עם עצמם.

איך הם עושים את זה?

★ הם שמו להם מטרה אחת לפני כל מטרה אחרת,
להיות מזוהים עם מה שנצחי בתוכם.

★ הם יודעים שהמטרה שלהם היא הרוח,
אבל שהדרך להגיע לרוח היא דרך מה שקורה בקרקע, בחיים, בכאן ועכשיו.

★ זה לשאול את עצמם את השאלות המנחות,
שמכוונות אותם למצוא תשובות בהירות,
ולקחת אחריות על מסע החיים שלהם
על נקודת המבט שלהם ועל תהליך הריפוי הרגשי האישי שלהם.

והרוחניות שבהם עוזרת להם להתנהל בפשטות.
ללא שום קשר למקום שממנו הם באו, מי ההורים שלהם,
או מה הם השיגו עד היום.

★ זה פחות להיות עסוקים במה אנחנו רוצים להשיג,
ויותר להיות עסוקים בלגלות מי אנחנו באמת.
ודרך ההכרה הזאת, הדרך להצבת והשגת מטרות היא
מדויקת, מכוונת וברורה.

ובפשטות – זה למצוא הדרך האישית שלנו שבה אנחנו
יכולים להיכנס פנימה לתוך עצמינו ביום יום,
כדי להכיר, להבין ולקבל את עצמינו ללא שיפוטיות ואשמה,
ממש כמו שנבראנו.

אז אני מזמינה אתכם לצאת למסע שבו תכירו את עצמכם באמת.
את קשת הרגשות שלכם, את המחשבות והאמונות שיש לכם
כלפי עצמכם.

ושתמיד נזכור מי אנחנו באמת! 💜
נילי ווצ'ינה

02 יוני

By

No Comments

אושר לא דורש שיפור עצמי

2 ביוני 2020 | By | No Comments

"אושר אינו דורש שיפור עצמי,
אלא רק קבלה עצמית" (רוברט הולדן).

יכול להיות שהרבה לא יאהבו את מה
שאני כותבת כאן היום,
אבל אני לא מאמינה בשיפור עצמי.

אחד הדברים הכי הכי חמקמקים שהאגו עושה
הוא לגרום לנו לרצות לשפר את עצמנו.

ובתוך כל התהליך הזה להניע את עצמנו ממקום של
אשמה עצמית שהבסיס שלה הוא האמונה:
"אני לא מספיק טוב אז אני חייב להשתפר".

ואז אנחנו נופלים לתוך מערבולת של עוד מדיטציה, עוד ספר, עוד ריצה, אולי הפעם זה יעזור…האגו החמקמק מזדחל ממקום של ספק עצמי אחד ולאט לאט עובר למקום אחר בחשאיות.

כאילו כל הזמן ברקע יש את תחושת
האשמה שמשהו לא בסדר בתוכי אם
אני כבר עכשיו לא מאושרת או כבר עכשיו לא הצלחתי
להשיג את כל המטרות שקבעתי לעצמי.

הקול הפנימי של האגו אומר:
"למה אני כבר עכשיו לא במקום שאני אמור להיות בו"?

ואני מאמינה בכל הלב שלי, שכדי להשתחרר
מהאשליה הזאת שכל הזמן משהו לא בסדר,
אפשר יהיה לבחור רק אם נרצה, לוותר על שיפור עצמי.

שיפור עצמי לא יוביל אותנו לאושר.
קבלה עצמית – כן.

הרצון לשפר את עצמינו, כשהוא מבוטל לגמרי,
מאפשר לנו קבלה עצמית שמגיעה ממקום
של ויתור על השיפוטיות שיש לנו כלפי עצמינו.

ויתור על כל שנייה שבה לא קיבלתי את
עצמי ופעלתי ממקום לא מודע.
ממקום של אשמה.

ואין מילה יותר מקוממת לאגו מהמילה לוותר.
לוותר מבחינתו זה להיות חלש ולא חזק.
אז אפילו מספיק שנסכים לשנות את האמונה,
שמשהו לא בסדר בתוכינו,
מספיק שנסכים להשיל את השכבות
שמסתירות את כל הדברים הכי נפלאים שבנו,
כדי שנאפשר ל"שיפור" להתרחש מעצמו.

אז שתמיד נזכור מי אנחנו באמת,

נילי

נילי ווצ'ינה

23 מאי

By

No Comments

מה לעשות כשמרגישים מוצפים במשימות ודברים לעשות?

23 במאי 2020 | By | No Comments

יש רגעים שמרגישים שחייבים לעצור עכשיו את הכל.
במיוחד עכשיו, שהתחלנו לחזור לשגרה.
יש מצד אחד רצון גדול לעשייה,
ומצד שני, חשש שאולי שוב נהיה במירוץ נגד הזמן.

אני מאמינה מאוד שמה שיכול לעזור, זה לעצור באופן יזום,
השכל מאותת לנו על ידי התחושות של הגוף.

אנחנו מרגישים עצבנות,
עייפות, צורך לעשות משהו כדי להוכיח למישהו,
אולי אפילו צורך לרצות מישהו מתוך אשמה?

האני המאמין שלי אומר שלבחור
להאט את הקצב באופן יזום,
גורם לנו לאפשר לדברים לקרות באופן טבעי.

להרגיש שיש משמעות למה שאנחנו עושים,
להרגיש מחוברים לכוח גדול מאיתנו שקיים בנו,
הכוח שמניע את העולם. ממש בכל יום. בלי לוותר לעצמינו.

בעבודה עם הקורס בניסים, יש את התרגול
היומי שבו ממש יושבים בכל יום עם השכינה
ומתרגלים יחד איתה.

אני בטוחה שאתם יודעים מתי מגיע הרגע
הזה שאתם רוצים לעצור.
אני מאמינה שלהילחם ברגע הזה זה
ללכת נגד עצמינו.

אז איך אפשר לעצור?
אנחנו כבר בטח באמצע עשייה
של משהו והקול הפנימי של האשמה ממש מתנגד לזה.
פשוט עוצרים, אפילו לדקה.

אם מתאפשר לכם להיות במקום שבו
אתם רואים את השמיים זה ממש טוב.
ובכל מקרה כל מקום שבו אתם מרגישים נוח ובטחון הוא טוב.

אפשר להקשיב לציוץ הציפורים,
להסתכל על השמיים,
להתבונן על הטבע ועל חוסר המאמץ שלו,
על דברים שמפריעים, על דברים שאנחנו
רוצים לשחרר מאיתנו.
על כאבים שעולים, על רגעים שמחים,
ממש ממש על הכל.

יש הרבה פעמים בכי,
והרבה פעמים פשוט שקט שאי אפשר להסביר במילים.
הריפוי מתחיל מבפנים.

שתמיד נזכור מי אנחנו באמת!

איך להתמודד עם משבר

10 מאי

By

No Comments

מוגן: לראות אהבה במקום פחד – המדריך להורדה

10 במאי 2020 | By | No Comments

התוכן המבוקש מוגן בסיסמה. כדי לצפות בו, יש להזין אותה כאן:

09 מאי

By

No Comments

אני שונאת להיות צודקת.

9 במאי 2020 | By | No Comments

אני שונאת להיות צודקת.

יושבת מחוץ לבית משפט ורק בוקר.

ארץ זרה, הכל כל כך קר כאן.

אני יושבת על אבן, מאחוריי גינת ילדים

מלפניי הבניין הקר הזה.

העלים עדיין רטובים,

הציפורים מצייצות אבל אני לא שומעת כלום.

הלב שלי דופק

אנשים עוברים והולכים

איזה כיף להם

שיש להם חיים רגילים, חיים פשוטים,

הם יודעים לאן הם הולכים, ומתי הם חוזרים.

אני כל כך לא רוצה להיכנס לכאן שוב.

אני כל כך רוצה שידעו שאני צודקת

שיפסיקו להציק לי

שיפסיקו להיות נגדי

שיפסיקו להגיד לי שכל מה שהאמנתי בו כל השנים לא נכון

שיפסיקו ללכת נגד כל מה שעמדתי מאחוריו כל השנים.

שיפסיקו להגיד לי שלא אהבת אותי

שלא הייתי טובה בשבילך

שהעורך דין הזה שלא יודע כלום על החיים שלי

ידבר רק על הצד שלו

ושיתרגמו לי בשקט

ושאתפוצץ מבפנים

ושלא ישמעו אותי – שלא באמת יקשיבו לי.

שיעשו כאילו הם שומעים

ירשמו כמה דברים

ואז שוב, יכתבו החלטות שאני בכלל לא יודעת מה הן

והעורך דין שלי יסתכל עליי אחרי הדיון, וינסה להסביר

ואני אסתכל עליו בעיניים מסכנות

שאומרות – תציל אותי,

ושהוא יתן לי שוב תקווה,

כשבתוכי אני יודעת שזה כבר לעולם לא יקרה.

אני פשוט שונאת להיות צודקת.

הצדק הזה כואב לי,

הוא כואב לי בלב

הוא כואב לי בבטן

הוא כואב לי בראש

שלא מפסיק לחשוב

מה לעשות

כדי שיבינו שאני צודקת?wheat-1556698_1280

21 פברואר

By

No Comments

כשמערכת יחסים חשובה מתפרקת – נסה זאת

21 בפברואר 2019 | By | No Comments

כשהכל מתפורר

אם נבין שכל מה שאנחנו רואים בחוץ

שייך קודם כל אלינו

נוכל להיחלץ מכל הסבל שאנחנו חווים.

במיוחד במערכות יחסים.

כל הריפוי נמצא בתוכינו.

כל מערכת יחסים יכולה להוביל אותנו או לגן עדן

או לגיהנום, הפנימיים שלנו.

האגו אומר שאם מישהו יעשה משהו אחרת, ינהג אחרת, יגיב אחרת, נהיה מאושרים.

אבל נהיה מאושרים רק כשנסכים לתקשורת ישירה עם הרגשות שלנו, עם המחשבות שלנו,

רגשות ומחשבות שסחבנו מזמנים עתיקים.

מהינקות, הילדות, מתקופת ההתבגרות ומכל רגע שבו אנחנו חיים ומשחזרים עכשיו כאבים מהעבר.

כופים את העבר על הרגע הזה. "מכריחים" אותו להיווצר שוב ושוב.

זה רק נראה לנו שכל העולם נמצא בחוץ,

אבל ככה אנחנו מפספסים משהו חשוב.

אנחנו מפספסים את ההזדמנות להכיר את עצמינו באמת

ולראות את עצמינו בלי הסיפור האישי שלנו.

ובלי הסיפור על איך אנחנו בנויים

ואיך אנחנו מגיבים

ואיך החיים הכריחו אותנו להיות…

ואיך כשלא נחמדים אלינו אנחנו יותר לא נחמדים

רק ממקום של הגנה ורצון לשמור על הסיפור שלנו.

הסיפור שלנו תמיד נראה הכי מיוחד, והכי קשה, לעומת הסיפור של האנשים האחרים.

האגו אוהב סיפורים, והוא אוהב שהכל נפתר בקלות, בלי להתמודד עם רגשות, בלי להכיר במחשבות.

בלי להשקיע בעצמינו באמת, בלי להעשיר את העולם הפנימי שלנו.

מבחינתו להאשים ולראות את מה שאין, זה כל העניין.

השלכה, זה משהו שנמצא בתוכי, סיפור פנימי שאני לא אוהבת ולא מרוצה ממנו. והסיפור הזה מכסה על כאב. ואת הכאב הזה אנחנו זורקים החוצה ואומרים, "זה לא שייך אליי", "זה לא אצלי", "זה שם בחוץ"…

יש לי איזה סיפור, עניין עם הדבר הזה שאני רואה בחוץ. איך אני יכולה לדעת מה העניין המדויק?

נסתכל על האנשים שמרגיזים אותנו ונוכל לראות בבירור. כמו ענן שכיסה את המחשבות שלנו ומתפוגג לאט לאט.  מה העניין שלנו סביב האדם הזה? ואיפה הסיפור סביב העניין הזה נמצא בתוכי? מה קורה שם שמבקש ריפוי?  שינוי? מה נדרש ממני בתוכי כדי לשחרר את עצמי ואת אותו האדם מההשלכה? איזה שינוי תפישה?

באהבה ענקית

נילי

נ.ב –

אם יש מערכת יחסים בחיים שלכם שאותה אתם רוצים לפתור על ידי התבוננות מעמיקה פנימה יחד איתי במפגשים אישיים בקליניקה, ולעשות שינוי מבפנים כלפי חוץ, כתבו לי בדף יצירת הקשר כאן. 

14 דצמבר

By

No Comments

להניח לתפקיד הקורבן

14 בדצמבר 2018 | By | No Comments

קצת אחרי שאבא שלי נפטר, עברנו אני והמשפחה שלי הליך ירושה משפטי מאוד ארוך שנמשך הרבה שנים. את התהליך הזה לא יזמנו אנחנו. יום אחד פשוט קיבלנו כתב תביעה עם שליח, ובכתב התביעה הזה היו כתובים המון המון דברים שפשוט גרמו לי להרגיש שהחיים שלי כפי שהכרתי אותם עד היום נגמרו באותו רגע. תערובת של פחד, גועל, חשש לבאות ויותר מכל קורבנות, הקיפו אותי והיו נוכחים בכל נשימה ונשימה שלי. הייתי טבועה בעולם האכזר שראיתי, ולא ראיתי שום דבר מעבר. כל העולם שלי היה המשפט הזה והרצון והאמונה שלי, שאני צריכה לנצח לא משנה מה, ולהוציא את הצדק אל האור.

לא האמנתי שהיחסים שהיו לי עם אבא שלי, שנגדעו יום אחד פתאום ללא שום אזהרה, יסתיימו כך. ישאירו לי טעם כל כך מר בפה. לא האמנתי שלא אראה אותו יותר, אבל יותר מהכל, לא האמנתי שלא אוכל להיכנס לבית שלו, להריח חולצה אחרונה, להרגיש את האנרגיה שלו. פשוט כלום. לא האמנתי שיכול להיות כל כך הרבה רוע. הייתי רגילה להיות זאת שכולם איכשהוא מסכימים לתת את מה שהיא רוצה, בגלל הנחמדות שאימצתי לי, הקול המתחנחן ,מרחמים או מרצון טוב.

הייתי מלאה בכעסים על העולם. הייתי מלאה בזעם, ורצון לצאת מהמצב הזה. רציתי שהסיוט הזה יסתיים. ביקשתי מאלוהים, שלא משנה מה יהיה, אני חייבת לנצח. אני חייבת שהמצב הזה ייפסק. זה היה כמו להיות בכיסא עינויים ללא שום הפסקה. כיוון שהטראומה מהמוות לא קיבלה שום מענה, וישר מהטראומה היינו צריכים להיות בהתגוננות, הגעתי למצב של הישרדות רגשית ורצון להיות מנותקת מכל דבר שלא קשור לניצחון שכל כך רציתי.

הזדהות עם התפקיד

והיום אני יודעת, שהייתי מזוהה עם התפקיד שבחרתי לי. בחרתי להיות המנצחת, אבל בדרך לשם, בחרתי להיות גם הקורבן. כיוון שאם לא הייתי מאמינה בבסיס שלי שאני קורבן, לא הייתי מחפשת דרכים לנצח. כשאנחנו מאמינים שאנחנו קורבן, או שאנחנו פגיעים, אנחנו מנסים למצוא עדויות לכך שבאמת נרגיש כך. האגו בוחר תפקיד, התפקיד הזה מגיע על מנת לגרום לנו לחשוב שאנחנו מנותקים מההוויה הטבעית שלנו שהיא האהבה ואלוהים. אנחנו לא באמת יכולים להתנתק מההוויה שלנו, אבל אנחנו חושבים שכן. אי אפשר לגרום לאהבה לחדול מלהתקיים, כי היא הדבר היחיד שקיים. אנחנו יכולים להתעלם מהאהבה, או לא לרצות לראות אותה, אך זה לא אומר שהיא לא תהיה קיימת.

התפישה הבסיסית שלנו הוא שאנחנו קורבן. ואנחנו מנסים לעשות הכל כדי להגן על התפישה הזאת. התפישה הזאת משרתת אותנו. היא נותנת לנו להרגיש עצמאות, שייכות, נותנת לנו להרגיש קיימים, מיוחדים. שהסיפור שלנו הוא הכי קשה, שהסיפור שלנו הוא הכי מיוחד. אנחנו מנסים לעשות הכל כדי להגן על הסיפור שלנו. מזוהים עם הסיפור, מזוהים עם התפקיד.

אבל למעשה, התפקיד העיקרי שלנו, הוא לשנות את התפישה שלנו לגבי עצמינו. התפקיד העיקרי שלנו, הוא לגאול את עצמינו מהמחשבות ההרסניות שקבענו על עצמינו. מהערך שקבענו לעצמינו. הערך האמתי שלנו נקבע בשמיים, והוא מושלם. שום דבר שעשית עד היום, לא שינה את ערכך הממשי. התפקיד העיקרי שלנו הוא להסכים לראות את האמת בקשר לעצמינו. הריפוי מתרחש ברמת המחשבה. כל הריפוי כולו מתרחש בשכל שחושב יחד עם אלוהים. עיקרון מס' 4 בקורס בניסים אומר: "כל הניסים משמעותם חיים, ואלוהים הוא נותן החיים. קולו ינחה אותך לפרטי פרטים. ייאמר לך כל אשר עלייך לדעת". החיבור לתקשורת עם הקול האוהב של אלוהים, זה שלא שופט, זה שיודע את הזהות האמתית שלנו, התקשורת הזאת, מזכירה לנו מי אנחנו באמת. לכן, גם כשאנחנו נמצאים בתקופה שבה אנחנו מזוהים עם תפקיד שבו אנחנו מרגישים צמצום, מצוקה, לחץ, קורבן, דיכאון, ייאוש. שם, יש לנו אפשרות לראות כיצד אנחנו מחוברים ומזוהים עם התפקיד הזה.

עצם ההתבוננות, מביאה את החושך אל האור. אנחנו מבהירים את המחשבות שלנו, ומתחילים לבדוק האם התפקידים האלה משרתים אותנו עדיין היום? אולי אנחנו כבר רוצים להיות במקום אחר? אולי התפקיד הזה כבר לא בשבילנו? אולי עייפנו ממנו? אולי עייפנו מלהיות קורבן? כי שם, באמונה הזאת שאנחנו מתחזקים בכל יום ויום, אנחנו מחכים ומצפים להמשיך להיות כך. למה? כי אנחנו מגנים על התפישה. מגנים על התפקיד. ואז כשדברים קורים, אנחנו אומרים. "הנה אלוהים, אמרתי לך. אתה רואה? אני הקורבן". "הם עוד פעם עשו כך וכך". "הם עוד פעם אמרו כך וכך".

השאלה שאנחנו יכולים לשאול את עצמינו היום היא:

נתבונן על מצב שבו אין לנו שלווה פנימית. מצב שאותו היינו רוצים לפתור ונשאל:

מה התפקיד העיקרי שאותו בחרתי?

איך אני מנסה להגן על התפקיד הזה?

מחכה לשמוע את התובנות והתגובות שלכם.

באהבה ענקית!

נילי

לוותר על תפקיד הקורבן

09 יולי

By

No Comments

זה בסדר להיות מי שאת

9 ביולי 2018 | By | No Comments

יושבת וכותבת את התכנים לסדנא של ריפוי הילד הפנימי.

באחד התרגילים, המשתתפים צריכים לכתוב את רשימת הכעסים שלהם על ההורים.

להוציא את הכל, בלי להתבייש, כי הבושה הזאת נעולה בתוכינו וגורמת לנו להתהלך בעולם עם צללים פנימיים ואי יכולת להיות ממש אנחנו בחופשיות ובשחרור.

אחד מהדברים שכתבתי כשאני תרגלתי את התרגיל הזה בעצמי, היה כעס על אבא שלי ז"ל, שאני כל כך אוהבת, על הדרך שבא הוא היה מדבר אליי כשחזרתי מאסיפות הורים.

הייתי ילדה מאוד מאוד טובה. ילדה ממושמעת שלא מחפשת בעיות. העניין היה שלא הייתי טובה בלימודים בבית הספר היסודי. הייתי יושבת בשקט, לא מפריע בשיעורים, אבל לא הבנתי כמעט כלום ממה שהמורה דיברה עליו. היום כשאני חושבת על זה, הרגשתי שאני בתוך בועה אבל אף פעם לא יכולתי להבין שאני בבועה הזאת, כי לא ראיתי אותה. הרגשתי פשוט באופן תמידי שמשהו לא בסדר אצלי. הרגשתי את זה לפי התגובות של המורות שלי. הן היו כועסות, אבל אף פעם לא הבנתי למה. הן היו צועקות, אבל אף פעם לא הבנתי על מה ולמה. איך הן יכולות לכעוס אם אני לא עושה כלום? הרגשתי כמו טפט מהלך, שלא מזיק לסביבה, שפשוט יושב בשקט ולא מפריע, כדי לא לעורר יותר מידי תשומת לב. אבל כנראה שזה יצר את האפקט ההפוך, לפחות בכל מה שקשור לגיל הבית ספר היסודי. הייתי גם בשיעורים פרטיים, וזה די עזר לי, כי אז היה מישהו אחד שהקשיב לי וראה נקודתית איפה קשה לי וזה בדיוק מה שהייתי צריכה אז.

אז באסיפות ההורים, בדרך כלל אמא ואבא שלי היו מגיעים איתי ביחד, וכבר בדרך לשם, הרגשתי גוש ענקי בגרון, פחד אימים, באמת שהרגשתי כאילו הרגתי מישהו ומגיע לי להיענש. הייתי מזיעה, הייתי מרגישה ממש את הידיים שלי מזיעות, ואת הלב שלי דופק. כשהיינו חוזרים הביתה, אבא שלי היה שואל אותי, "למה הפרעת למורה"? וכבר אז, הרגשתי שמשהו בשאלה הזאת לא הוגן. מה עם הרגשות שלי? איך שמים את המורה לפני? לפני מה שאני מרגישה? לפני מה שאני חווה? הרגשתי מבוטלת. כאילו אני אוויר. איך דילגו עלי וישר עברו למורה?

דבר שני, עלה בי כעס שרציתי לצעוק החוצה. כעס על זה שאני חושבת שבכלל לא הפרעתי למורה, ולמען האמת, המורה היא זאת שהפריעה לי. היא הפריעה לי בזה שהיא לא ראתה אותי, בזה שהיא תמיד צעקה עליי, זה שהיא ראתה את הבעיות החברתיות שלי אבל לא ידעה לטפל בהם. וכן, אני יודעת שהיום הייתי לוקחת אחריות 100 אחוז על הרגשות שלי, אבל אז כילדה, באמת שלא ידעתי איך לעשות את זה וזה בסדר.

ואז, האמונה הזאת ששמים מישהי / מישהו אחר תמיד לפניי, לפני הצרכים שלי, לפני הרגשות שלי, יצרה אצלי חור מאוד עמוק בלב, ותמיד ניסיתי למלא אותו בזה שאעשה ההיפך. קודם אני אבין מה הצד השני מרגיש, כדי לא להרגיש בעצמי את הכאב הזה עוד פעם. עד שעם השנים, לאט לאט ותוך כדי תהליך, התחלתי לעצור ולשאול את עצמי ממש בכל שעה. מה את מרגישה עכשיו? למה את מרגישה ככה? וממש לשים לב כמו בלשית, למה שאני מרגישה כדי לאשר לעצמי את הרגשות שלי. מבפנים, שהאני הגדולה תאשר לאני הקטנה את הרגשות שלה, ותגיד לה שזה בסדר. זה בסדר להרגיש כעס, זה בסדר להרגיש פחד, זה בסדר להרגיש שמחה. זה בסדר להיות מי שאת.

acim-day69

הצטרפו לסדנא הקרובה לריפוי הילד הפנימי

סדנא לריפוי הילד הפנימי - אינסטגרם

07 יולי

By

No Comments

הכאב הגדול ביותר של הילד הפנימי – הפחד להרגיש לא רצוי

7 ביולי 2018 | By | No Comments

הכאב הגדול ביותר של הילד הפנימי

הפחד להרגיש לא רצוי

אחד הכאבים הגדולים ביותר של הילד הפנימי, הוא ההרגשה שהוא נולד לעולם שבו הוא לא רצוי.

אנחנו מרגישים את זה

אנחנו יודעים את זה מבפנים, משהו סביב המסרים שקיבלנו באופן לא מודע במהלך ההריון, או הילדות המוקדמת שלנו אומר לנו, אתם מהווים נטל על אחד ההורים או שניהם. זה יכול להיות שאחד ההורים לא רצה את ההריון, או שהיה מצב כלכלי לא פשוט בבית וההורים חששו מאיך הם יגדלו אתכם. מה שמשותף לכל הסיפורים האלה, הם ההרגשה של – אני לא רצוי פה, אני מהווה נטל. ואחד הדרכים שאנחנו מנסים להתמודד עם הכאב הזה הוא לבחור להוכיח כל הזמן שאנחנו בסדר. שאנחנו ראויים להיות כאן. להוכיח שאף אחד לא עשה טעות, שאנחנו לא טעות, ושרק יראו ויבחינו כמה אנחנו משתדלים, כמה אנחנו בסדר, כמה אנחנו רק נהיה פה בלי להפריע לאף אחד.

והמענה שאני רוצה להציע היום בסרטון הזה:

הוא לאשר את הקיום של הילד הפנימי לעצמינו. הרי הוא חלק מאיתנו, כפי שיש לנו כל כך הרבה חלקים, ואנחנו אחראים על החלק הזה בתוכינו. ממש לפנות אליו ולאמר לו, אני כל כך שמחה שאתה כאן איתי. אני כל כך שמח שאתה כאן איתי וכו…ממש כמו שגננת מקבלת את פני הילדים בבוקר בשמחה, שהיא מתכופפת כדי לתקשר איתם בגובה העיניים, להביט לו עמוק בעיניים ולהתכוון לזה מכל הלב, אני שמח / שמחה שאת / אתה כאן איתי.

ספרו לי איך זה הרגיש לכם לעבוד עם התרגיל הזה, אני ממש אשמח לשמוע.

הצטרפו לסדנא לריפוי הילד הפנימי

סדנא לריפוי הילד הפנימי - אינסטגרם

23 מאי

By

No Comments

לשאול מה שלומך? ולהתכוון לזה באמת

23 במאי 2018 | By | No Comments

פעם שהייתי בת 17, קראתי בספר שדיבר על דרכים להצליח בחיים, (לא זוכרת את שמו), שכדי להצליח בדברים שאנחנו רוצים להשיג, צריך להתעניין באנשים. לשאול אותם, מה שלומם? אני זוכרת שהיה כתוב משהו כמו: בפעם הבאה שתפגוש מישהו, תשאל אותו, "מה שלומך"?  "איך אתה מרגיש"? ובאמת תתעניין. ואז כנערה חשבתי, שכדי לשאול את השאלות האלה, צריך למצוא מישהו להתעניין בו.

החלטתי לנסות את זה ושאלתי איזו שהיא קרובת משפחה רחוקה, "מה שלומך"? והאמת, שאני אפילו לא זוכרת מה היא ענתה לי. למה אני לא זוכרת? רק בגלל שזה לא באמת עניין אותי. עניין אותי מה יחשבו עליי, איך אני נתפסת, איך אני נראית בעיני הסביבה, ולאו דווקא איך הם מרגישים. כמובן שחוץ מהאנשים הכי קרובים אליי שתמיד עניין אותי איך הם מרגישים. שאלתי את זה והרגשתי מזויפת. כאילו אני עושה משהו אסור, שכתוב בספר כדי "להשיג" משהו ממישהו. בתוך תוכי הרגשתי שאני עושה משהו לא בסדר. מה רציתי להשיג? שוב, תשומת לב, מחמאות, אישורים. אבל כל עוד זה הגיע ממקום של להסתכל רק החוצה, ולא לראות את המניע האמיתי מבפנים, זה הרגיש מאולץ, לא אמיתי וריק מתוכן. משהו היה כבוי בתוכי, ואפילו לא ידעתי.

רק שנים אחר כך ותוך כדי תהליך, הבנתי שכדי להתעניין במישהו באמת, קודם כל אני צריכה להתעניין בעצמי. רק כשאתעניין בעצמי, בעולמות האינסופיים והעשירים שנמצאים שם, אוכל להבין מה זה להתעניין במישהו אחר. והאמת, שבכלל לא היה שום מאמץ בלהתחיל להתעניין באנשים, כי ככל שהתעניינתי בעצמי, ולא ממקום של ריכוז עצמי, אלא ממקום של ריפוי וצמיחה והתבוננות פנימה בכל יום ויום, התחלתי להתעניין באנשים אחרים, ולהתעניין באמת. וזה מדהים. כי ככל שאנחנו מתעניינים בעצמינו, אנחנו רואים אנשים אחרים באמת.

ואז ההתעניינות, תשומת הלב, השמחה בלדעת מה באמת קורה איתם, ומה הם עוברים? ואיך הם רואים דברים שקורים בחיים שלהם? והתהליך של הריפוי והצמיחה שלהם, הופכים לנקודה הכי מבורכת. הם הופכים למפגשים שבהם שני אנשים רואים אחד את השני לא כנפרדים יותר. יש נקודה בחיים שדברים מתרככים, וגם כשיש משברים, וריבים, ורגעים ממש ממש קשים, ככל שמתרגלים אהבה, אז חוזרים הביתה הרבה יותר מהר.

קורס בניסים

הקורס בניסים אומר, "כשאתה פוגש מישהו זכור שזהו מפגש קדוש. כפי שתראה אותו כך תראה את עצמך. כפי שתתייחס אליו כך תתייחס לעצמך. כפי שתחשבו עליו כך תחשוב על עצמך. את הדבר הזה אל תשכח לעולם, כי בו תמצא את עצמך או תאבד את עצמך". ואני חוזרת בלב על המילים, אל תשכח לעולם, כי כשאתה פוגש מישהו, אתה פוגש את עצמך.

וככה ממש, כל התהליך הזה, של לנסות להצליח בדברים שאנחנו רוצים תוך כדי שאנחנו מסתכלים החוצה, ממש עוזר לנו לראות מה אנחנו מאמינים שחסר בתוכינו,  הזיהוי הזה כל כך מקסים ועצמתי בעיני. וכל ההגדרות האלה שאנחנו פוגשים בתוכינו על הצלחה, ומה זאת הצלחה, ומה זה כישלון, ומה זה מטרות, ומה זה בכלל אני? כי ברגע שאנחנו מבינים מה הרגשנו שחסר בתוכינו, אנחנו יכולים לרפא, ולתת מקום לשינוי תפיסה עמוק להתרחש, ואין דבר שיותר מרחיב את הלב, ממפגשים שבהם אנחנו מתעניינים באנשים בחיים שלנו. מתעניינים באמת, רואים אותם באמת, רואים אותנו באמת.

לתיאום מפגשים אישיים ולכל הפרטים לוחצים כאן 

 מחשבות אוהבות מפגשים אישיים