Image Image Image Image Image Image Image Image Image

קורס בניסים

10 נובמבר

By

No Comments

צודק או מאושר?

10 בנובמבר 2019 | By | No Comments

קרה לכם פעם שידעתם שאתם צודקים?
אבל לא סתם צודקים…
צודקים ב-100%.
אבל מישהו או מישהי, גם חשבו שהם צודקים
ולא סתם צודקים
צודקים ב – 100%.

לי למשל, זה קרה המון פעמים.
ידעתי בוודאות שאני הצודקת,
ידעתי שכל מה שאני רוצה לעשות זה להוכיח שאני צודקת
וידעתי שהתכנית שלי תהיה להוציא לפועל את הצדק שלי!

האם זה עשה אותי מאושרת?
אפילו לא לרגע אחד.

האם הייתי חדורת מטרה?
ממש ממש כן.

האנרגיות שבזבזתי באותם שנים על להוכיח את הצדק שלי,
גרמו לי לא לחיות את החיים שרציתי באותו רגע,
אלא לחיות בראש את העתיד שאני רוצה להגיע אליו, מה שתמיד ברח ממני שוב ושוב ושוב…מלא בפחדים, של מה יקרה אם מה שאני רוצה לא יקרה?

תמיד הרגשתי שכשאני אגיע לתוצאה, זה יקרה, ולא אצטרך להוכיח יותר כלום.
שיחקתי במשחק מאוד לא כיפי. משחק שבו הרגשתי תמיד חסרת שקט, וקול פנימי אמר לי – "לוזרית, את בטוח תפסידי. תפסיקי לנסות"…

אז מצד אחד יש את הרצון להצליח להוציא את הצדק אל האור, ומצד שני, יש קול פנימי שמגיע מאותו רצון להשאיר אותי במצב של לרצות כל הזמן…ולא להגשים…

ואז הבנתי את זה, לעולם זה לא יקרה.
לא ככה, לא בדרך הזאת…
לא כשאני פועלת מתוך רצון להוכיח משהו למישהו…

וזה יצר משבר מאוד גדול
כי הרגשתי שאיבדתי משהו,
הרגשתי שנכנעתי לרוע, לשקרים, והכי הכי, פחדתי שמה שקראתי לו בלב כניעה, יתפרש בעיני הצד השני ככישלון.

אבל אז, קראתי את הציטוט שאני כל כך אוהבת מהקורס בניסים שאומר: "האם אתה מעדיף להיות צודק או מאושר"?
"שמח שנאמר לך היכן שוכן האושר, והפסק לחפש במקומות אחרים".

והשאלה הזאת מהדהדת בתוכי עד היום….
היכן שוכן האושר?
היכן שוכן האושר?

זאת שאלה שממש שווה לנו לשאול את עצמינו בכל יום ויום…
וזה בדיוק הקול ההפוך מהקול שאל האגו, זה הקול הנצחי שתמיד ינסה לעודד אותנו ויוביל אותנו למקום של שלווה פנימית מוחלטת!

רק בתוכי, רק מההבנה שהוא לא יכול להגיע בשום דרך אחרת.
איזה כיף, סוף סוף אני יכולה לקחת אחריות על העולם הפנימי שלי ולהפסיק לנסות שדברים ישתנו בשבילי מבחוץ.

בכל פעם שננסה לגרום למישהו או משהו להשתנות בשביל שנרגיש טוב יותר, נמשיך לרדוף אחרי ענן האושר הרחוק הזה, שתמיד ייראה לנו קשה להשגה.

בכל פעם שנפעיל מניפולציה או ניתן משהו ממקום של רצון לקבל בחזרה, נרגיש במקום פנימי מאוד, שעשינו משהו כדי לקבל בחזרה, וזה יכווץ את הלב שלנו במקום להרחיב אותו…

אז בואו ננסה…

בואו ננסה, רק להיום, לאפשר לביטוי של אהבה לעבור דרכינו, למישהו או מישהי שזקוקים לו. לילדים שלנו, לבני הזוג, לחברים בעבודה, לחברים הטובים שלנו, (חיוך, מילה טובה, הקשבה, משהו טעים לאכול, מסר מעודד – ובלי לצפות לכלום בחזרה)….

ספרו לי איך היה… :)

באהבה ענקית!

acim-day195

22 אוקטובר

By

2 Comments

שינויים קטנים מובילים לשינוי גדול

22 באוקטובר 2019 | By | 2 Comments

היום הראשון של החזרה לשגרה הגיע, ואני מקווה שהחגים עברו בטוב.

השבוע עבדתי על על תכנים חדשים לכל המנויים של מחשבות אוהבות. התכנים נוגעים לאמון שיש לנו בעצמינו, אחד בשני ובעולם, כיוון שעל האמון שלנו מתבססים כל החיים שלנו. מה שאנחנו מאמינים בו, מציג את עצמו בפנינו וכך אנחנו רואים וחווים את מה שאנחנו מגדירים כמציאות.

עלתה לי גם מחשבה שכל אחד מאתנו נמצא בדרך שהוא הכי מחובר אליה, ויש מגוון דרכים רוחניות, אבל כל הדרכים מובילות אותנו לדעת מי אנחנו באמת.

כל אחד מוצא בסופו של דבר את המסלול האישי שלו. בדרך הרוחנית שלנו, לעולם לא נוכל לדעת איפה נהיה בעוד חודש או שנה מהיום, אבל המורה הפנימית שלנו, עוזרת לנו לבטוח בכך שתמיד נהיה בזמן הנכון ובמקום הנכון לנו.

מה שמשך את תשומת לבי, הייתה התובנה שמשותף לכל הדרכים האלה הוא שבסופו של דבר כולנו רוצים להגיע לאותו מקום. המקום הזה נקרא – שלווה פנימית. מה שעוד משותף לכולנו הוא, שלאף אחד מאתנו זה לא קל.

בקורס בניסים, יש תרגיל שאומר "שלוות האלוהים היא רצוני". ובהמשך כתוב, "אמירת המילים האלה אינה ולא כלום. אבל התכוונות אליהן היא הכל".

כמה פעמים קרה לנו שחשבנו שרצינו משהו, שהבטחנו לעצמנו שנתאמץ ונעשה הכל כדי להשיג אותו, אבל אחרי יומיים נשברנו וחזרנו אחורה? מה הרגשנו?

אשמה נוראית!

מהמקום האישי שלי, אני יכולה להגיד שרק באותה נקודת זמן בחיי שהרגשתי שהדיאלוג הפנימי שלי מגיע ממקום אמיתי שבאמת מתכוון לזה, יודע שיעלו קשיים, ומוכן להתמודד עמם כשיעלו בדרך, הצלחתי לעשות את פריצות הדרך המשמעותיות ולעשות פעולות עקביות שגרמו לי להגיע לתוצאות.

לפתח את השריר הרוחני שלנו ולעשות זאת בלי שום אתגרים, זה משהו שהוא בלתי אפשרי. יכול להיות שהאתגרים בחיים שלך מרובים, יכול להיות שיש משהו שהיית רוצה שיקרה כבר כדי להרגיש בטחון גדול יותר בייקום, יכול להיות שהשאלה – מה הייעוד שלי? מעסיקה אותך הרבה וגורמת לך לצרוך הרבה מידע שלעיתים גם מבלבל אותך.

אבל היום אני רוצה להתייחס למורה הפנימי שאיתו אנחנו עושים את הדרך. וכן, גם אם אנחנו נמצאים כבר הרבה זמן בהתפתחות אישית ורוחנית.

באיזה מורה אנחנו בוחרים להיעזר ברוב הזמן?

בזה שאומר לנו שאנחנו לא שווים כלום, שלא יצא מאיתנו שום דבר טוב, זה שמבקר אותנו, שמסתכל עלינו בזלזול וגורם לנו להרגיש קטנים ממישהו אחד או גדולים ממישהו אחר?

מנסיון אישי, בפעמים שאני בוחרת במורה הזה, למרות שאני יודעת שלא יצא לי מזה משהו טוב, אני מתבאסת מעצמי מאוד. אבל בשלב מסויים אני מתעוררת, סולחת לעצמי ובוחרת מחדש. עם השנים הבנתי שאם כמה שזה מפתה לבחור במורה הזה, המורה הזה כובל אותנו פעם אחר פעם.

או שנבחר במורה האהבה? זה שמסתכל עלייך בעיניים אוהבות, זה שמוביל אותך להיות אמיתי ולהפסיק לשקר לעצמך, זה שמעצים אותך, לעולם לא גורם לך להרגיש אשמה על המחשבות והרגשות שלך ומנסה להראות לך תמיד את התמונה הגדולה, גורם לך להגיע לשיעורים שלו בציפייה, זה שלא גורם לך לחשוב שהכל קל ונפלא, אלא דווקא גורם לך לעבוד קשה ולעבור את הדרך צעד אחר צעד? המורה הזה משחרר אותך.

#רק שינויים עדינים ועקביים, יובילו אותי לשינוי משמעותי

אני מאמינה שהשינויים הכי משמעותיים בחיים נוצרים מצעדים קטנים ועקביים, ויותר מכך, שכל דרך רוחנית שבאמת מעצימה אותך, גורמת לך להרגיש שחרור ולא אשמה, שיפוטיות, פירוד ותחרותיות.

אבל לבחור פתאום במורה המעצים אחרי שהתרגלנו שנים למורה של הפחד – זה לא תמיד קל. האמת, שזה לא קל בכלל. אף אחד לא מבטיח לנו שכל יום יהיה מלווה בציוצי ציפורים, שמחה ואהבה ללא תנאים. קשה לנו בגלל שהיינו רגילים מאוד לאנרגיה מסוימת שמלווה בפחד. פחד להיות מי שאנחנו, פחד שלא יאהבו אותנו ונסיון ליצור לעצמנו תדמית שתגרום לאנשים לשים לב לקיום שלנו.

אך האם זה אומר שאי אפשר לעשות שינויים? ממש לא. הנכונות שלנו היא הדבר החשוב ביותר. בעולם של סיבה ותוצאה, כדי לא לשחזר את אותה מציאות שוב ושוב, יש לנו בחירה חופשית להפסיק את הלופ וזאת על ידי כך שנהיה נכונים ללמוד מה המצבים האלו באו להראות לנו על עצמנו.

acim-day194

אז איך להתחיל לעשות שינויים עדינים ועקביים?

קודם כל כדאי מאוד להבהיר את התמונה:

1.     לכתוב לעצמי מה הדבר שאותו אני רוצה לעבוד עליו בתוכי כדי ליצור שינוי

2.     להבין מאיפה הדבר שאותו אני רוצה לשנות מגיע – אם נגיד אני רוצה לעשות יותר כושר ואני לא מצליחה להתמיד בכך, אז להבין מאיפה מגיע חוסר ההתמדה. אולי זה משהו שאמרו לי שהייתי קטנה? אולי מורה מסוים לא האמין בי? אולי האווירה בבית הייתה לא כל כך תומכת? המטרה היא להבין – מאיפה מגיע הפחד להתמיד בעשיית כושר.

3. לשאול את עצמי מה אני מרוויחה מזה שהמצב נשאר אותו דבר? אם לדוגמא אני מאוד רוצה לסלוח למישהו שפגע בי ואני מרגישה שקשה לי מאוד לעשות את זה, אז אוכל לשאול את עצמי – מה אני מרוויחה כשכשאני בוחרת להמשיך לשאת בתוכי את הרגשות השליליים כלפי X?

אולי זה הפחד מכך שאני חוששת שאצטרך להתעמת עם מישהו ואני לא טובה בעימותים? אולי זה מהמחשבה שאם אסלח לו אז הוא יצחק עליי ויראה אותי כחלשה?

כמובן שהסליחה היא תהליך והיא לא מתרחשת בין רגע, אבל היא כן מתרחשת בתוכנו. אנחנו לא נצטרך להגיד דווקא באופן פיזי לאותו אדם שסלחנו לו. אבל לצורך העניין המקום הזה בתוכנו שרוצה להמשיך להחזיק את הרגשות ואת האצבע המאשימה משאיר אותנו הרבה פעמים במקום ולא מאפשר לנו להתקדם. כשאנחנו רוצים לשחרר אותם באמת כדי לשחרר את עצמנו, אנחנו מוכנים לסליחה.

4. כל יום מתקופת הזמן שבחרנו 30 או 40 ימים, להבטיח לעצמנו שאנחנו מקדישים עשר דקות, חמש דקות או אפילו דקה, לתהליך. לקרוא ספרים על הנושא, להשתתף בדיונים באינטרנט, לדבר על הדברים עם חבר קרוב שאנחנו סומכים עליו, לכתוב ביומן, לזמן חלומות בלילה לפני השינה.

אז בכל יום לעשות משהו אחד קטן, שיוביל אותנו להיות עקביים וליצור שינוי גדול.

אם החלטתם איזה שינוי או התחייבות אתם עושים החודש, שתפו אותי בתגובות כאן למטה בבלוג, אשמח מאוד לשמוע מכם.

12 אפריל

By

No Comments

הסוד לתפילה אמיתית

12 באפריל 2019 | By | No Comments

תפילה מחשבות אוהבות

השבוע קראתי ציטוט מהקורס בניסים שאני כל כך אוהבת, ויחד עם זאת הוא כל כך מאתגר. מאתגר מאוד להפוך את החשיבה שלנו ב – 180. מחשיבה של חושך לחשיבה של אור. מחשיבה של מחסור לחשיבה של יש לי כבר בתוכי הכל.

הציטוט לקוח משירת התפילה שבסיום הספר של הקורס בניסים:

"הסוד שבתפילה אמיתית הוא שיכחת הדברים שלדעתך אתה זקוק להם".

בואו ניתן רגע מקום למשפט הזה, תפילה אמיתית היא לשכוח את כל מה שאנחנו חושבים שאנחנו זקוקים לו. פשוט לשכוח. השיכחה הזאת מפנה מקום ומאפשרת לתקשורת ישירה עם כוח שהוא גדול מאיתנו וקיים בתוך כל אחד ואחד מאיתנו.

נכון, אנחנו בטוחים שאנחנו זקוקים להמון דברים. האגו אומר לנו שאנחנו חסרים, והרצון שלנו הוא למלא את החסרים האלה.

איננו זקוקים לכלום.

כל מה שאנחנו זקוקים לו כבר קיים בתוכינו.

אנחנו רק צריכים להיזכר בזה, ולהזכיר את זה אחד לשני.

בתהליך של התפתחות רוחנית אנחנו מרגישים הרבה פעמים בקונפליקט עם הנושא הזה. יש לכל אחד ואחד מאיתנו צרכים ארציים. כסף לאוכל, כסף לתשלומים, בגדים, תרופות וכו'…מה שהקורס אומר לנו בציטוט הזה הוא, אני יודע יש לך את הצרכים שלך, ותן לי לדאוג להם. רק תשנה את דעתך על הצרכים שלדעתך יש לך, ותאפשר לי להעניק לך אותם בדרך שבה לא תיצמד לתוצאות.

אז העניין כאן הוא לא להגיד, "אני לא צריך כסף, אלא אני רוצה לשנות את דעתי לגבי כסף". לשכוח את כל מה שלמדתי עליו, לשכוח את כל השיפוטים והדעות האישיות שלי, ולאפשר לאמת לתפוס את מקומה הראוי בשכלי.

המקום הזה של, "אני בטוחה שזה מה שאני זקוקה לו, אני בטוחה שהדבר הספציפי הזה צריך לקרות כדי שאוכל להיות בשלום", מאוד מאוד מוכר לי. במשך שנים הייתי במקום הזה, וכן, עדיין אני לעיתים במאבקים פנימיים עם עצמי על זה. אבל ההתמודדות היא שונה. כשזה קורה, אני פונה לעזרה. הפנייה לעזרה היא לא על מנת להכריח את הדברים לקרות, אלא על מנת לראות מה השיעור שם, וללמוד אותו.

יש שוני בהתמודדות עם להיות נעולים על משהו ולסבול, לבין לחשוב על מה שאנחנו זקוקים לו, ולנסות לרפא את כל הדרך של החשיבה שלנו בדרך לשם. לראות את השיעורים, לראות את האנשים שאיתם אנחנו במערכות היחסים שלנו, ולהסכים ללמוד. להסכים ללמוד את זה בלי להתנגד למה שעולה.

לכולנו מוכר המקום הזה של לחזור על דפוסים שוב ושוב. אנחנו לא צריכים להיאבק על מנת לצאת מהם ולהפסיק אותם, אנחנו רק צריכים לרצות לרפא אותם, לפתח את שריר הנכונות בתוכינו, ואז השכינה מראה לנו את הדרך החוצה. הרצון לשנות את המחשבה נותן מקום לאפשור ולסליחה, והכל נעשה בעדינות אין קץ. כשזה נעשה כך, כשאנחנו בוחרים כך, הדרך סלולה ובטוחה.

כי כשאנחנו בטוחים שאנחנו זקוקים למשהו, אנחנו מתמקדים על הדבר הזה, על הפיזיות שלו, ושוכחים את הרוח. כשאנחנו מאפשרים לרוח לרפא את השורש של מחשבות החוסר שלנו, אנחנו מאפשרים לשערים הפנימיים שלנו להיפתח וכך גם מה שאנחנו רואים בחוץ משתנה.

אז כשאנחנו מתפללים, נבוא ממקום של רצון לרפא את מחשבות החוסר, ולהתחבר למה שבאמת קיים תמיד ולנצח. להתחבר לשפע הפנימי שלנו, לזה שקיים תמיד וללא התניות. נתפלל להשתחרר ממחשבות של כאב ואשמה, ונתפלל לראות את האור שבנו ובכל אחד ואחד בחיים שלנו.

נזכור שלא משנה מה קורה בחיים שלנו, אנחנו לא לבד. יש כוח אינסופי שמלווה אותנו ורוצה בטובתנו. אפשר לקרוא למלאכים, להדרכות שלנו, לשכינה, לאהבה ולאלוהים, לבקש מהם שנרגיש בנוכחות של מה שקיים בכל רגע ורגע ואין בו שום התניות. נבקש מהם הדרכה ישירה, על איך לרפא את מחשבות החוסר והכאב, והדרכה ישירה על איך לשחרר אשמה והיצמדויות. ממש לפרום את המחשבות שלנו כדי לשחרר את עצמינו מכבלים.

זה עובד. וזה עובד בענק. מנסיון.

acim-day182

ב 21.4 קהילת הקורס בניסים עורכת תפילה גדולה לשלום.

קהילת קורס בניסים מזמינה את כל מי שרוצה להתחבר פנימה, לתפילה של היזכרות בתבונה הפנימית והעמוקה שלנו, לחבור יחד לעוד חברי קהילה שמגיעים מרחבי תבל, להתחיל את האביב עם אנרגיה של התחדשות, שמחה וידיעה.

כל הפרטים על המיקום ולוח הזמנים בתוך האירוע בפייסבוק.

 

22 דצמבר

By

No Comments

מחשבות של אהבה בוראות רק אהבה

22 בדצמבר 2018 | By | No Comments

יש לנו שני סוגי מחשבות

מחשבות ממשיות

ומחשבות לא ממשיות

המחשבות הממשיות מגיעות משכל האלוהים

והמחשבות הלא ממשיות מגיעות מהשכל שחושב שהוא נפרד מאלוהים

המחשבות הממשיות הן המחשבות הטבעיות שלנו

המחשבות הלא ממשיות הן המחשבות הלא טבעיות שלנו

החלק של השכל שחושב שהוא נפרד מאלוהים, נקרא, האגו

האגו דבק בדרך החשיבה שלו והוא מנסה לעשות הכל על מנת להסתיר מאיתנו את המחשבות הממשיות שלנו.

מחשבות לעולם אינן יכולות לעזוב את מקורן, ואנחנו מחשבות בשכל האלוהים

אלוהים ברא מחשבה אחת, שהיא מחשבה של אהבה.

מחשבה של אהבה בוראת רק אהבה

מחשבות אוהבות

לכן, כולנו אחד במחשבה של אהבה, ואף אחד לא באמת יכול לעזוב את מצב האהבה הזה, כיוון שרעיון לא עוזב את מקורו. כמו קרן שמש שלא יכולה להיפרד מהמקור שלה. קרן השמש תמיד מחוברת לשמש. אף אחד לא יכול לנתק מעצמו את המקור שלו באמת, גם אם הוא מאוד מאוד רוצה. הוא יכול לחשוב שהוא מנותק, אבל בפועל, זה לא באמת קורה.

השכל שלנו הוא מאוד עוצמתי, כיוון שכך נבראנו. אנחנו יכולים להשתמש בשכל כדי להמשיך את האהבה שבאה ממנו הלאה והלאה, ולהיות הוויות אוהבות בכל רגע ורגע, אנחנו יכולים גם לא להסכים להיות במצב ההוויה הטבעי הזה, ולהמשיך לחשוב מחשבות נפרדות. הבחירה במחשבות הנפרדות עדיין לא מבטלת את הכוח של השכל שלנו. זה אומר שפשוט בחרנו לחשוב בחשיבה מעוותת, ובמקום להמשיך את האהבה הלאה, אנחנו נחפש אהבה מבחוץ, נהיה במצב של רצון לקבל אישור, אהבה או הצדקה לקיום שלנו. כי נחשוב שיש משהו אי שם בחוץ.

מה שטבעי נראה לא טבעי, ומה שלא טבעי נראה טבעי

ולכן, המחשבות הטבעיות נראות לנו לא טבעיות, ואפילו נראות לנו מפחידות. איך יכול להיות שאני אהבה? איך יכול להיות שאני ראויה לאהבה? משהו בתוכינו מתנגד להסכים לקבל את זה ומנסה לחפש צידוקים ועדויות למה זה לא נכון. משהו בתוכנו אוהב להתווכח עם אלוהים. אותו הדבר לגבי המחשבות הלא טבעיות. הן, דווקא נראות לנו טבעיות מאוד. בגלל זה הרבה פעמים אנחנו אומרים שהמציאות "מכה לנו בפנים", ואנחנו אומרים, "אבל זה קרה, איך אפשר להגיד שזה לא קרה"?

אימון בחזרה למחשבות הטבעיות שלנו

האימון שלנו הוא אימון בחזרה למחשבות הטבעיות שלנו. ממש כמו שמתאמנים בחדר כושר, או בפילאטיס או ביוגה. אנחנו מתאמנים שוב ושוב דרך התבוננות על המחשבות שלנו, על ביטול דרך החשיבה של האגו ופתיחות שכל לקבל את המצב הטבעי שלנו. מתאמנים ממש בלייב דרך מערכות היחסים שלנו, דרך התמודדות עם מה שקורה בחיים, ולא דרך בריחה מהחיים.

דרך מציאת נקודות של זמן שקט, בכל יום. דרך הדברים שקורים וההבנה של ההקשר, מה החלק שלי במה שאני רואה שקורה עכשיו? איך אני רואה את הכאבים שלי מופיעים כאן ממש עכשיו במצב הזה? מתבוננים על מצבים בחיים שלנו, על רגשות, גישות, אמונות, דרך עבודה של סליחה עמוקה, שיחות, דרך עבודה של מודעות עצמית, קריאה, עבודה אנרגטית עמוקה. וכשדברים צפים זולגות גם הרבה פעמים דמעות, דמעות של כאב, או של תחושת החמצה ופספוס, במיוחד כשמדובר בריפוי יחסים עם אדם שכבר אינו בחיים, או נמצא רחוק מאיתנו.

אנחנו מתרגלים בחירה באהבה, בחירה בעד עצמינו. ואני חושבת שאין דבר יפה יותר מללכת בדרך הזאת. כי אנחנו לעולם לא חוזרים להיות אותם אנשים שהיינו לפני כן, ויחד עם זאת, אנחנו תמיד נהיה האנשים האלה. כי משהו בתוכינו נבנה בכל יום, ואנחנו ממש יכולים לראות, איך כל מצב בחיים שלנו הוביל אותנו להיות מי שאנחנו. האנשים שנועדנו להיות.

מפגשים אישיים

האושר הגדול ביותר שלי הוא לעבוד עם אנשים שרוצים לעבור תהליך של התבוננות פנימית ועבודת עומק. אני כל כך אוהבת את המפגשים האלו.
הדבר האהוב עלי ביותר הוא הקשבה לסיפור, ההתעמקות וההתבוננות שמגיעים אליהן בנוגע לאנשים בחיינו, מערכות יחסים, אמא, אבא, בני הזוג שלנו וכו'.

אני מזהה משהו שמשותף להמון אנשים שמגיעים לטיפולים והדבר הזה הוא פתיחות להקשיב לעצמם. להקשיב לקולות שעולים מהם, למחשבות, לגישות, לאמונות. ויותר מכל הרצון לשחרר את הדברים שלא משרתים אותם יותר, או לקבל את הגדולה שבהם. הרבה פעמים בטיפולים אנחנו בוכים. כי עולים דברים. בוכים על עצמינו, בוכים על אנשים בחיים שלנו. בוכים על המסלול שבחרנו, בוכים כי רוצים לשחרר, לנוח רגע מהמאמץ ומהחתירה כלפי מטרות שהרבה פעמים מתגלות כחסרות משמעות.

אני רוצה להזמין אותך השבוע למפגשים האישיים בקליניקה בתל אביב (חניה חינם לשעתיים בחניון הצמוד). לתאם לעצמך זמן שהוא אך ורק עבורך, הקשבה למילים שלך, ולריפוי שנמצא מתחת ובין המילים.

כל הפרטים על המפגשים נמצאים בקישור הזה + טלפון

מחשבות אוהבות מפגשים אישיים

 

14 דצמבר

By

No Comments

להניח לתפקיד הקורבן

14 בדצמבר 2018 | By | No Comments

קצת אחרי שאבא שלי נפטר, עברנו אני והמשפחה שלי הליך ירושה משפטי מאוד ארוך שנמשך הרבה שנים. את התהליך הזה לא יזמנו אנחנו. יום אחד פשוט קיבלנו כתב תביעה עם שליח, ובכתב התביעה הזה היו כתובים המון המון דברים שפשוט גרמו לי להרגיש שהחיים שלי כפי שהכרתי אותם עד היום נגמרו באותו רגע. תערובת של פחד, גועל, חשש לבאות ויותר מכל קורבנות, הקיפו אותי והיו נוכחים בכל נשימה ונשימה שלי. הייתי טבועה בעולם האכזר שראיתי, ולא ראיתי שום דבר מעבר. כל העולם שלי היה המשפט הזה והרצון והאמונה שלי, שאני צריכה לנצח לא משנה מה, ולהוציא את הצדק אל האור.

לא האמנתי שהיחסים שהיו לי עם אבא שלי, שנגדעו יום אחד פתאום ללא שום אזהרה, יסתיימו כך. ישאירו לי טעם כל כך מר בפה. לא האמנתי שלא אראה אותו יותר, אבל יותר מהכל, לא האמנתי שלא אוכל להיכנס לבית שלו, להריח חולצה אחרונה, להרגיש את האנרגיה שלו. פשוט כלום. לא האמנתי שיכול להיות כל כך הרבה רוע. הייתי רגילה להיות זאת שכולם איכשהוא מסכימים לתת את מה שהיא רוצה, בגלל הנחמדות שאימצתי לי, הקול המתחנחן ,מרחמים או מרצון טוב.

הייתי מלאה בכעסים על העולם. הייתי מלאה בזעם, ורצון לצאת מהמצב הזה. רציתי שהסיוט הזה יסתיים. ביקשתי מאלוהים, שלא משנה מה יהיה, אני חייבת לנצח. אני חייבת שהמצב הזה ייפסק. זה היה כמו להיות בכיסא עינויים ללא שום הפסקה. כיוון שהטראומה מהמוות לא קיבלה שום מענה, וישר מהטראומה היינו צריכים להיות בהתגוננות, הגעתי למצב של הישרדות רגשית ורצון להיות מנותקת מכל דבר שלא קשור לניצחון שכל כך רציתי.

הזדהות עם התפקיד

והיום אני יודעת, שהייתי מזוהה עם התפקיד שבחרתי לי. בחרתי להיות המנצחת, אבל בדרך לשם, בחרתי להיות גם הקורבן. כיוון שאם לא הייתי מאמינה בבסיס שלי שאני קורבן, לא הייתי מחפשת דרכים לנצח. כשאנחנו מאמינים שאנחנו קורבן, או שאנחנו פגיעים, אנחנו מנסים למצוא עדויות לכך שבאמת נרגיש כך. האגו בוחר תפקיד, התפקיד הזה מגיע על מנת לגרום לנו לחשוב שאנחנו מנותקים מההוויה הטבעית שלנו שהיא האהבה ואלוהים. אנחנו לא באמת יכולים להתנתק מההוויה שלנו, אבל אנחנו חושבים שכן. אי אפשר לגרום לאהבה לחדול מלהתקיים, כי היא הדבר היחיד שקיים. אנחנו יכולים להתעלם מהאהבה, או לא לרצות לראות אותה, אך זה לא אומר שהיא לא תהיה קיימת.

התפישה הבסיסית שלנו הוא שאנחנו קורבן. ואנחנו מנסים לעשות הכל כדי להגן על התפישה הזאת. התפישה הזאת משרתת אותנו. היא נותנת לנו להרגיש עצמאות, שייכות, נותנת לנו להרגיש קיימים, מיוחדים. שהסיפור שלנו הוא הכי קשה, שהסיפור שלנו הוא הכי מיוחד. אנחנו מנסים לעשות הכל כדי להגן על הסיפור שלנו. מזוהים עם הסיפור, מזוהים עם התפקיד.

אבל למעשה, התפקיד העיקרי שלנו, הוא לשנות את התפישה שלנו לגבי עצמינו. התפקיד העיקרי שלנו, הוא לגאול את עצמינו מהמחשבות ההרסניות שקבענו על עצמינו. מהערך שקבענו לעצמינו. הערך האמתי שלנו נקבע בשמיים, והוא מושלם. שום דבר שעשית עד היום, לא שינה את ערכך הממשי. התפקיד העיקרי שלנו הוא להסכים לראות את האמת בקשר לעצמינו. הריפוי מתרחש ברמת המחשבה. כל הריפוי כולו מתרחש בשכל שחושב יחד עם אלוהים. עיקרון מס' 4 בקורס בניסים אומר: "כל הניסים משמעותם חיים, ואלוהים הוא נותן החיים. קולו ינחה אותך לפרטי פרטים. ייאמר לך כל אשר עלייך לדעת". החיבור לתקשורת עם הקול האוהב של אלוהים, זה שלא שופט, זה שיודע את הזהות האמתית שלנו, התקשורת הזאת, מזכירה לנו מי אנחנו באמת. לכן, גם כשאנחנו נמצאים בתקופה שבה אנחנו מזוהים עם תפקיד שבו אנחנו מרגישים צמצום, מצוקה, לחץ, קורבן, דיכאון, ייאוש. שם, יש לנו אפשרות לראות כיצד אנחנו מחוברים ומזוהים עם התפקיד הזה.

עצם ההתבוננות, מביאה את החושך אל האור. אנחנו מבהירים את המחשבות שלנו, ומתחילים לבדוק האם התפקידים האלה משרתים אותנו עדיין היום? אולי אנחנו כבר רוצים להיות במקום אחר? אולי התפקיד הזה כבר לא בשבילנו? אולי עייפנו ממנו? אולי עייפנו מלהיות קורבן? כי שם, באמונה הזאת שאנחנו מתחזקים בכל יום ויום, אנחנו מחכים ומצפים להמשיך להיות כך. למה? כי אנחנו מגנים על התפישה. מגנים על התפקיד. ואז כשדברים קורים, אנחנו אומרים. "הנה אלוהים, אמרתי לך. אתה רואה? אני הקורבן". "הם עוד פעם עשו כך וכך". "הם עוד פעם אמרו כך וכך".

השאלה שאנחנו יכולים לשאול את עצמינו היום היא:

נתבונן על מצב שבו אין לנו שלווה פנימית. מצב שאותו היינו רוצים לפתור ונשאל:

מה התפקיד העיקרי שאותו בחרתי?

איך אני מנסה להגן על התפקיד הזה?

מחכה לשמוע את התובנות והתגובות שלכם.

באהבה ענקית!

נילי

לוותר על תפקיד הקורבן

09 דצמבר

By

No Comments

איך לשחרר את הצורך באישורים מאנשים בחייך?

9 בדצמבר 2018 | By | No Comments

בתקופה האחרונה, אני מוצאת את עצמי בהתבוננות עמוקה על החלטות שלקחתי בכל מיני תקופות בחיים שלי. זיהיתי שעברתי תהליך של ריפוי בקבלת אישורים מאנשים שרציתי אישור מהם, וזה מאוד מאוד שימח אותי. ולרגע אני לא חושבת שסיימתי כאן משהו, אבל אני כן יכול לאמר לעצמי בשיא השחרור והכנות, שאת הצורך הזה שהיה לי, אני כבר מרגישה ממש ממש מעט. אז אני רוצה לכתוב כאן במה זה התבטא, ונקודות חשובות שאני עבדתי איתן כדי להעביר את הרעיון הזה הלאה, בידיעה שהשיתוף שלו רק ירחיב אותו הלאה והלאה.

צורך באישורים ומצפן פנימי:

מכירים את זה שאתם עושים פעולה כל שהיא? מוציאים פוסט, מעלים תמונה לאינסטגם או לפייסבוק, מתלבשים בדרך מסוימת, מנסים למשהו לגרום בכוח, כדי שמישהו ייראה את מה שעשיתם? כמה יפה התקדמתם מבחינה רוחנית, כמה אתם נראים ומרגישים טוב וכו? בכל פעם שיש צורך כזה באישור, ואנחנו עושים את הפעולה, מיד אחרי כן האגו מתעורר לחיים ואומר כמה שהיא (הפעולה שעשיתם), לא טובה. ויש בתוכינו ממש מצפן פנימי שיכול לעזור לנו להבין מה זה מעור בנו. צריך רק לעצור ולהתבונן. זה יכול להתבטא בגוש או מחנק בגרון, באי נוחות בגוף, בתזזיתיות או חוסר שקט או חוסר נחמדות ואפילו כעס על אנשים אחרים שבמקרה נמצאים בסביבה שלכם באותו רגע. הדבר שלי הכי הרבה עזר כשזה היה קורה, זה לעצור, ולשאול את עצמי: מה רצית להשיג בפעולה הזאת? בשיא הכנות, תגידי לעצמך בלי לברוח. ממש להסתכל במראה הפנימית שלנו עמוק פנימה ולא לוותר. להודות בזה בינינו לבין עצמינו, כבר משחרר אותנו מהדרמה ומהפחד מכך שלא נקבל את האישור שרצינו.

מה יוצא לי מזה?

מה באמת ניסיתי להשיג? מה אני מאמינה שיש באדם או באנשים האלה שחסר בתוכי? במקרה שלי זאת הייתה אמונה שכישרון מסויים חסר לי כדי להצליח במה שאני רוצה להצליח בו ולעשות את מה שאני אוהבת. אז ניסיתי לחפש את האישור הזה מאנשים שהאמנתי שיש בהם את הכישרון והם עושים את מה שהם אוהבים. והם באמת עד היום אנשים נפלאים, וזה בכלל לא באמת קשור אליהם. זה קשור רק אליי ואל החוסר שהאמנתי שקיים בי. האגו תמיד מנסה לגרום לנו להתחבר לאנשים שיתנו לנו את מה שאנחנו מאמינים שחסר בנו. וגם שם, אנחנו מרגישים בהתחלה נפלא, אבל אז מתחיל להתעורר בנו חוסר שקט, כי אנחנו מרגישים שגנבנו או שדדנו משהו ממישהו. וגם כאן, רק ההודאה העצמית עוזרת לנו לשחרר את הצורך הזה. היום כשאני מתבוננת על אותם אנשים, אני מרגישה שחרור מאוד גדול בתוכי, ולא מרגישה צורך יותר לעשות דברים כדי לקבל מהם איזה שהוא משוב או אישור.

 

העבר נפרם בתוך ההווה:

וכאן, זה החלק הכי חשוב מבחינתי בכל התהליך הזה, ממש הגרעין של כל התהליך. לראות מה המקור של הצורך הזה. וזה תהליך שהגילוי שלו יכול להיות ממש בטיפות קטנות בכל פעם, יחד עם הבנות גדולות. מבינים בכל פעם עוד קצת ועוד קצת. כמה שאנחנו יכולים להכיל באותו רגע. אצלי היה צורך מאוד גדול באישור מאבא שלי. במשך כל החיים שלי. ניסיתי וניסיתי בכל מיני דרכים. תמיד חלמתי שהוא ייראה אותי במיטבי, כבר כנערה רציתי שהוא יראה אותי כאישה ויהיה גאה בי. דמיינתי איך תיראה האישה הזאת ודמיינת איך אבא שלי מסתכל עליי בהערצה. אבל הצורך הזה התחיל מהימים הכי ראשונים שלי. ובתהליך של ההתבוננות פנימה הבנתי מה הייתה האווירה שיצרה את הצורך הזה, אבל אני אפרט על החלק הזה ספציפית כבר בפוסט אחר. וזה התהליך הכואב ביותר, כי להרגיש את הכאב, ולוותר על הצורך הזה ועל המיוחדות של הסיפור הזה ביני לבין עצמי, היה תהליך מאוד קשה וכואב. אבל גם הכי הכי משחרר. העניין כאן הוא להתבונן על העבר כדי לפרום את החוטים שלו בכל פעם קצת, עד שאנחנו מרגישים שחרור בהווה. כי כל צורך שאנחנו סוחבים איתנו, מגיע מהאמונות, המחשבות והגישות שלנו שמגיעות מהעבר.

אהבה עצמית

 

לחבור לשכינה שממלאה את כל הצרכים שלנו:

אחרי שהבנו מה אנחנו מנסים להשיג באמת, מה המניעים האמתיים שלנו בלי להרגיש אשמה, מה יוצא לנו מזה, ופורמים את חוטי העבר, אנחנו מוסרים את הצורך הזה לשכינה. השכינה, עוזרת לנו לפרש כל מצב שחווינו בחיינו בדרך אחרת. היא מרפאה את כל התהליכים שעברנו אי פעם, בידיעה מוחלטת שהיא יודעת בדיוק לאן אנחנו אמורים להגיע, ומה התוצאה הטובה והאיכותית ביותר בשביל מסע החיים שלנו. התוצאה היא תמיד אהבה. והתוצאה תמיד שווה לכל הצדדים. אף צד לא יוצא מופסד, וכולם מרוויחים. היא נמצאת בתוך כל אחד ואחד מאיתנו, מחכה לרגע שבו נקרא לה בקריאה יחידה וחד משמעית. אנחנו יכולים ממש לפנות אליה כבר בבוקר, או ממש לפני השינה, או בכל רגע שבו אנחנו יכולים להיות רק עם עצמינו, בשקט שלנו, ולנהל איתה שיח פנימי: "זיהיתי את הצורך שלי באישורים מ – X, ואני רוצה יותר מכל לוותר על הצורך הזה. כי אני יודעת שהוא רק מסמן לי שאני מאמינה שמשהו חסר בי. אני יודעת שאת תראי לי שיש בי כבר את כל מה שאני מחפשת ללא שום מוצא ותוצאה שמשמחת אותי לאורך זמן. אני מוסרת לך את הצורך הזה, ואני יודעת, שאת תראי לי, שאת תובילי אותי למקום הנכון, לדבר הנכון הבא שאני צריכה לראות. אני מסכימה לראות את האמת שבתוכי, ולוותר על הצעיפים שאני בעצמי הנחתי שם, כדי לראות את האמת". ואז, פשוט לשהות שם, בשקט הזה, ולתת לה להוביל.

כתבתי כאן כרגע ממש פעם ראשונה על זה, ואני מאמינה שיעלו עוד הרבה דברים ויהיו עוד שינויים במבנה של התהליך.

ולסיום, אני כן מאמינה שיש משהו מאוד מפריד בלהגיד לעצמינו, ש"אף אחד לא יכול לתת לי אישור". כי האגו ישר מנסה לקחת את זה גם למקום האישי שלו, למקום המיוחד שלו, לסיפור שלו. מה שאומר, שהצורך הזה עדיין קיים או שיש שם עדיין כאב ואשמה. אבל הכוונה שלי כאן היא לראות את הצורך הזה דרך עיני השכינה, ולא דרך עיני האגו שמנסה לשמר את הפירוד. אלא להיפך, לראות את הצורך באישור כדי לשחרר את עצמינו ואת האנשים האחרים, ולא כדי להרגיש יותר מיוחדים או לשמר את מחשבות הפירוד בינינו.

שחרור לעומת פירוד.

באהבה ענקית,

נילי

מפגשים אישיים ותהליכי טיפול

מחשבות אוהבות מפגשים אישיים

23 ספטמבר

By

2 Comments

סליחה במערכות יחסים

23 בספטמבר 2018 | By | 2 Comments

מערכות יחסים, הן הדרך הטובה ביותר ללמוד להתעורר למהות האמתית שלנו. יחד עם האדם שאיתו אנחנו נמצאים במערכת יחסים אנחנו לומדים מה מכעיס אותנו, מה גורם לפצעים הלא מרופאים שלנו לכאוב שוב ושוב, מה המילים שהכי מכאיבות לנו וכו'…

תכנית הלימודים של השכינה

בכל חוויה אנושית יש תכנית שמותאמת אישית. התכנית הזאת מוכנה כל הזמן, היא הייתה מוכנה מהרגע שבחרנו לשכוח מי אנחנו באמת. היא נמצאת עמוק בזיכרון שלנו. התכנית האישית שלנו תוכננה בעדינות רבה על ידי אחת שיודעת בדיוק את מה שאנחנו חווים, את מה שחווינו, ואת המקום שאליו אנחנו אמורים להגיע. היא יודעת בדיוק את מי עלינו לפגוש כדי להגיע לריפוי של אמונות ודפוסים שמכאיבים לנו פעם אחר פעם. היא יודעת שהדברים בתוכנו שקוראים לאהבה, מתאימים את עצמם לדברים שקוראים לאהבה אצל האדם שפגשנו. ממש מערכת מתואמת שיודעת שדרך המפגש הזה, כל אחד מאיתנו יוכל לרפא את הפצעים שלנו בדרך המקסימלית ביותר.

ברגע שבחרנו את הבחירה העדינה ביותר, לזכור מי אנחנו באמת, התכנית נכנסת לפעולה, ואז יתחילו לעלות דברים במערכות יחסים. כעסים, טינות, דברים שייראו לנו גרועים מאוד. אנחנו נחשוב שפגעו בנו, בגדו בנו, העליבו אותנו, אכזבו אותנו, ואז נראה שיש לנו שתי אפשרויות. א. להעמיק את האמון בפירוד ובשיפוטיות. ב. הזדמנות למפגש קדוש של סליחה עמוקה.

איך לסלוח

 

הדרך שבה גדלנו, גרמה לנו ללמוד על ידי המשפחה מה זו אהבה. אז אם גדלנו באמונה שאהבה היא שליטה, או אהבה ותשומת לב מגיעות על ידי מניפולציות, אמונה שאנחנו קורבן, או שקרים, אלו הנסיבות שנמשוך אלינו אחר כך כשנגדל, כדי לרפא את האמונות שלנו בנוגע לאהבה.

מהי סליחה?

סליחה היא שחרור מוחלט של שיפוטיות. אחת הסיבות שאנחנו מתקשים כל כך לסלוח לאנשים, היא ההיאחזות האינסופית שלנו בשיפוטיות. מה היה צריך לקרות, מה לא היה צריך לקרות, מה הייתי צריך לעשות ומה לא לעשות, מה הוא אמר ומה הוא לא אמר. אמונות וסטנדרטים שיש לנו כלפי העולם שלא מתממשות ומעוררות בנו אכזבה, כאב, חרטה איומה. כל אלו הן מחשבות השיפוט שלנו, והן הדבר העיקרי שמונע מאיתנו לסלוח לאנשים בחיים שלנו ויותר מכל לעצמינו.

לפעמים אנחנו באמת מאמינים שסלחנו למישהו, אבל כשאנחנו נזכרים במה שהוא עשה, עולה בנו שוב כעס. במצב כזה אנחנו יכולים להיות בטוחים שלא סלחנו ממקום שלם. לא וויתרנו עד הסוף על הכעס והשיפוטיות שלנו. מה בעצם גורם לנו לתדלק שוב ושוב את הכעס, השיפוטיות והמחשבות ההרסניות שלנו? חוסר הרצון שלנו לשחרר את השיפוט, והרצון שלנו להיאחז בו. מי נהיה בלי מחשבות השיפוט שלנו? אנחנו לא יודעים. לא מכירים את עצמינו במובן הזה של להיות אוהבים, כי באנו לכאן כדי לשרוד ושכחנו מי אנחנו באמת.

כל מה שמכעיס אותנו לא קרה באמת. זה קרה במקום בשכל שממנו אנחנו נאבקים להשתחרר ובו זמנית נאבקים להגן כי זה מה שאנחנו מכירים, ומה שאנחנו מכירים מרגיש לנו הרבה יותר בטוח. גם אם זה מעורר בנו כאב. השחרור מהכאב הרבה יותר מפחיד אותנו כי אם נשתחרר מהכאב נדע מי אנחנו באמת. כל מה שמכעיס אותנו לא יכול להיות אמיתי, כי האמת נועדה לשחרר אותנו ולא להכעיס אותנו

ניסים במערכות יחסים

כל נסיבות החיים שלנו, תוכננו בעדינות על ידי אחת שהמטרה שלה היא הטובה ביותר עבורנו. היא יודעת שדרך החוויה הזו יכול להיות שנבחר בצעד קטן לזכור שחייבת להיות דרך אחרת, ואז נבחר שוב, ונבחר שוב, גם תוך כדי מאבק, וגם תוך כדי כך שקורים דברים, אבל לבסוף נגיע לנקודה שבה נתבונן ונראה איך בכל פעם שבחרנו לעצור את התגובות האוטומטיות שלנו ובחרנו באהבה, התחרש נס. משהו אחר לגמרי ממה שלמדנו שיכול לקרות.

איך לשחרר את השיפוט?

איך אנחנו משחררים את השיפוטיות שלנו? אנחנו מתחייבים להפסיק להשקיע בה. מתחייבים לוותר עליה. ויודעים שכל מה שאנחנו רואים, מרגישים וחווים כרגע מגיע מתוך מחשבות השיפוט שלנו. כל אשמה, חרטה, כעס, אכזבה קשה ככל שתהיה, מגיעות מתוך מה שאנחנו מאמינים בו לגבי עצמינו וקשה לנו מאד לשחרר אותו. איך משחררים? מפסיקים להשקיע בשיפוט. מפסיקים להשקיע את האנרגיה, המחשבות וההתמקדות שלנו במה היה צריך לקרות, ובמה לא היה צריך לקרות. משהים את כל מה שקרה, פונים אל השכינה ומבקשים נס. מבקשים לפתוח פתח קטן שבו היא תיתן לנו את התפיסה המתוקנת, ואז נראה איך דברים משתנים לנו מול העיניים.

לכן ככל שנתחייב לעצמינו להאציל אהבה ולא להמשיך להפריד על ידי האגו, נראה איך נס אחרי נס מתרחשים בחיים שלנו. נתחבר יותר ויותר לתכנית האישית שלנו ובמקום כעס יתפנה מקום לשלווה שתופסת את המקום הטבעי שלה מבפנים.

שאלה:

באילו שיפוטים, דעות וטינות אנחנו אוחזים ולמה?

סדנת סליחה בחול המועד סוכות

 

מפחד לאהבה - סדנת סליחה

30 אוגוסט

By

One Comment

איך לעבד את הכעס ולעבור לשלווה בכל מערכת יחסים?

30 באוגוסט 2018 | By | One Comment

d

בכל פעם שאנחנו מרגישים כעס על מישהו במערכות יחסים, אנחנו יכולים לדעת שיש לנו אמונה שמשהו בעולם החיצוני יכול לפגוע בנו, ואת האמונה הזאת אנחנו רואים בהתנהגות של אותו אדם ספציפי כלפינו. התנהגות שמקשה עלינו וגורמת לנו להרגיש את הרגשות שמתעוררים בנו.  האמונה הזאת נמצאת בכלל בעולם הפנימי שלנו. אנחנו פשוט מאמינים שיש כוח שיכול לפגוע בנו, ואת הכוח הזה אנחנו מזהים בהתנהגות של אנשים אחרים כלפינו. זה יכול להתבטא בחוסר אמון כלפי אנשים מסוימים, בשקרים שהם סיפרו לנו, בהתפרצויות זעם, בזלזול של אנשים כלפינו, ובתחושה כללית שהם פשוט לא רואים אותנו ואת הצרכים שלנו. לא מבינים אותנו לעומק.

מה הקשר אלינו ואל המחשבות שלנו?

תכלס, מצד אחד, אני בעד להאשים. להפנות ישר את האצבע המאשימה החוצה. הרי הם התנהגו ככה, מה זה בכלל קשור אליי? אין לי שום קשר ואחריות להתנהגות של אנשים אחרים. אבל, מצד שני, עדיין זה לא משנה את התחושה הרעה, זה רק מחמיר אותה. ומרגע שאנחנו יודעים שיש לנו חלק נכבד מאוד במציאות שאנחנו חווים, אנחנו ממש מתקשים לחזור אחורה.

זה כאילו שגילו לנו את הסוד הכי גדול, שהחיים שלנו בידינו, ועכשיו אנחנו מנסים להסתיר את הסוד הזה מעצמינו בחזרה וזה ממש בלתי אפשרי, כי אנחנו יודעים שאנחנו מרמים את עצמינו ככה. בדרך כלל אחרי שאני מסיימת להאשים, אני מתחילה להתבונן פנימה ולראות איפה החלק שלי במה שאני חווה?

acim-day174

יש אנשים שנוגעים לנו בכפתורים הכי רגישים, מעוררים בנו רגשות ממש לא פשוטים. רגשות שאנחנו יודעים שברגע שאנחנו נמצאים ליד אותו בן אדם, בין אם פיזית ובין אם לא, אנחנו מבינים אנחנו לא אוהבים אותו ולא עושה לנו טוב לחשוב או להיות ליד האדם הזה, יש אנשים שבאמת ממש קשה לנו איתם. במילה אחת סלידה. אבל מתחת לסלידה, יכולה להסתתר אכזבה, ומתחת לאכזבה, מסתתר כאב מאוד גדול.

קשה לנו שהם לידינו, קשה לנו שהם מעוררים בנו כעס, קנאה, ממש לא נעים לנו שהם לידנו ואנחנו מעדיפים שהם יתרחקו מהחיים שלנו או שאם הם חשובים לנו, חשוב לנו שהם יבינו מה אנחנו רוצים, יראו אותנו, יראו את הצרכים שלנו, יראו מה חשוב לנו, יכבדו אותנו.

מדובר בנו. במערכת היחסים שלנו ועם עצמינו. החדשות הטובות הן שכל מערכות היחסים שלנו מדויקות בדיוק למה שאנחנו צריכים ללמוד באותו זמן נתון שאנחנו נמצאים עם האדם הזה. כל מערכות היחסים מדויקות לנו כי שם יש הזדמנות מקסימליות ללמוד על עצמינו. כל מי שנכנס לחיים שלנו צריך להיות שם. יש מטרה למערכות היחסים שלנו, גם אם הן מקשות עלינו, אף אחד לא נכנס לחיים שלנו בטעות.

גם אם זה כשאנחנו נמצאים ליד האנשים האלה או חושבים עליהם קשה לנו איתם, אין טעויות בתכנית של הנשמה שלנו להשתחרר מהתפיסות השגויות שלנו על עצמינו. יש תכנית מסוימת שבה אנחנו נפגשים עם אנשים מסוימים שהמטרה שלה היא להגיע לריפוי מקסימלי של שני הצדדים. אדם א' פוגש את אדם ב', כל אחד מביא למערכת היחסים את החבילה שלו, ושני הצדדים מחליטים באופן לא מודע להגיע יחד לריפוי מקסימלי. ריפוי של התפיסות שיש לנו לגבי עצמינו.

לקחת את מערכת היחסים ולהפקיד אותה בידי האהבה

אנחנו יכולים לקחת את מערכת היחסים הזאת, לפתוח אותה, להתחיל לפרום את הקשרים שבה, ולנסות לראות איך לעורר בנו את הזיכרון האלוהי שהיא מביאה בתוכה, זיכרון של בית קדום. איך אנחנו יכולים לקחת את המחשבות שלנו על מערכות היחסים האלה בייחוד אם אנחנו מרגישים קורבן? אנחנו יכולים להתבונן על הדרך שבה אנחנו תופסים את עצמינו כקורבן, ולראות איך אנחנו מזינים בכפית את המחשבות האלה. יש משהו שקורה לנו, שמחכה לנו שנסתכל עליו ונלמד אותו. בסופו של דבר, ברגע שנכנע ונפקיד את מערכת היחסים בידי השכינה, נתחיל לנתב את המחשבות שלנו בחזרה אל אלוהים, ונחווה שלווה.

אנחנו לא תמיד יודעים שיש כאן הזדמנות ללמידה, אנחנו יכולים ממש להרגיש עוינות כלפי אותם אנשים, להרגיש שאנחנו חסרי אונים, תקועים. יכול להיות שהכעס הקטן הזה שלנו, מסתיר הר געש גדול וענקי שרוצה להתפרץ החוצה. ברגע שאנו יודעים על מה הכעס, הרבה יותר קל לנו להסתכל על הדברים בבהירות ולבקש לראות מה השיעור שלנו כאן.

חלק מאוד גדול מכל תהליך סליחה, הוא לדעת בבהירות על מה אני כועס? וזאת כדי לדעת על מה עליי לסלוח כדי להשתחרר. סליחה על פי הקורס בניסים היא לזכור רק את המחשבות האוהבות שנתת וקיבלת בעבר, על מנת להיזכר בהן עכשיו, ולאפשר לנס להתרחש באופן טבעי. הנס לא יתרחש ללא הבקשה שלנו, כי השכינה לא תפר את הבחירה החופשית שלנו. כשאנחנו בוחרים בנס, משהו אחר קורה. גם אם זה לוקח זמן. המטרה היא לראות את עצמינו בדרך רכה יותר ולזכור שמתחת לכל הר געש מסתתרת קריאה לאהבה שלנו כלפי עצמינו, ואת הקריאה הזאת אנחנו רואים בהתנהגות של אנשים אחרים. כשאנחנו מסכימים לראות אותם כמו שהם באמת, אנחנו מסכימים לראות את עצמינו כמו שאנחנו באמת.

בכל מחשבה של נפרדות מאח, יש רסיס של מחשבת איחוד שאלוהים עצמו הניח בה. אלוהים לא יכול בכלל לחשוב על נפרדות, ולכן גם כשאנחנו מאמינים בנפרדות, משהו בתוכנו יודע שזה לא נכון באמת. זה הכוח האלוהי, הזיכרון האלוהי שטבוע בנו לא משנה עד כמה נאמין שאנחנו נפרדים. שכל שחושב על נפרדות, מנסה להכחיש את עצמו, אבל הוא פשוט לא זוכר שהוא מאוחד עם אלוהים.

אז איך אנחנו לוקחים אחריות על המחשבות שלנו? (תרגיל בכתיבה)

אז בואו ננסה לראות איזה תפישות יש לנו לגבי אותו אדם שמרגיז אותנו? לגבי עצמינו? אם נניח אני מאמינה שהייתי ילדה / נערה שאכזבה את אחד ההורים, נניח שאחד ההורים רצה שאיוולד בן, אבל נולדתי בת? אילו מחשבות יובילו אותי במהלך החיים? איך אנסה להתנהג כדי לקבל את האישור והאהבה שכל כך רציתי? איזה תלמידה הייתי בבית הספר כתוצאה מהאמונה הזאת? האם ניסיתי להביא ציונים טובים כדי להוכיח שאני לא טעות? או שמרוב כעס הייתי תלמידה לא "טובה"? איך המבט של ההורים הקפיא אותנו כשאמרנו משהו לא במקום? זה מה שניקח אותנו ונביא אותו למערכות יחסים מרכזיות. עם בני זוג, עם ילדים, עם חברים לעבודה וכו'.

נפגשו את השיעור הזה שוב ושוב ולא נוכל לברוח ממנו. למה אנחנו חושבים שאנחנו לא מספיק טובים? לראות איך האמונה הזאת וכעס הזה יוצרים שילוב שמצית שוב ושוב את האש שבתוכינו עלינו ועל אנשים אחרים, להרגיש שאנחנו במבחן תמידי, אם אנחנו מספיק טובים, מספיק חכמים, בעלי ערך וכו. אז בואו ניקח את הצעד האמיץ הזה ונסתכל על האמונות שלנו ללא חשש.

ספרו לי מה עלה לכם כשקראתם את הפוסט?

אשמח לשמוע את התגובות שלכם כאן.

נשיקות!

נילי

 

26 אוגוסט

By

2 Comments

להשתחרר מהאשמה ואשמה

26 באוגוסט 2018 | By | 2 Comments

הכל מתחיל בהחלטה של רגע. ברגע אחד שאנחנו בוחרים לתקוף מישהו במחשבה שלנו, ולהוציא את הכעס שלנו בלי לעצור. לפני ההחלטה הזאת היו הרבה מחשבות, הרבה כעסים, הרבה שיחות בדמיון של איך זה ייראה, איך זה יהיה…אבל בתוך תוכנו אנחנו יודעים שמי שמנהל באותם רגעים את ההצגה, זה הכעס והרצון שלנו להוכיח שהכעס שלנו מוצדק. ובגלל שהכעס שלנו מוצדק, אנחנו מרגישים מחויבים לו, ומחויבים להוציא אותו.

כל מה שמכעיס אותנו נותן לנו הזדמנות לריפוי

הרבה פעמים אנחנו מתחרטים אחר כך, אבל דווקא באותם רגעים שאנחנו כועסים על מישהו, אנחנו מקבלים מאותו אדם הזדמנות לתרגל את כל מה שלמדנו עד היום על סליחה, חמלה, התבוננות פנימה וזיהוי ההשלכות שלנו. לוותר על הכעס ולתקשר אותו ברמה אחרת, ברמת שיח שמפגיש אותנו כזהות אלוהית לזהות אלוהית. אז זה לא אומר שאנחנו לא צריכים להקשיב לכעס. אבל יש לנו בעצם הזדמנות גם להקשיב לו, ולנתב אותו למקום של ריפוי.

בכל פעם שאנחנו תוקפים מישהו בחיים שלנו, (כועסים, מפנים אצבע מאשימה, חושבים על שיחות שננהל איתם ועל כמה הכעס שלנו מוצדק), זה בא ממקום שאנחנו רוצים להיפטר מאשמה. אנחנו מרגישים אשמה, בתוכינו, לגבי משהו שקשור אלינו, אבל אנחנו לא יודעים מה לעשות איתה, זה כואב מידי להתעסק עם אשמה, לכן, אנחנו מעבירים אותה הלאה, משליכים אותה, לא מוכנים לקבל שזה משהו ששייך לנו. הטלת האשמה נותנת לנו בדיעבד, אם אנחנו מסכימים, הזדמנות להתבונן על מושג הזמן המוזר של האגו.

אז אם קרה שהאשמתם מישהו לאחרונה
התבוננות מעמיקה על דרך הראייה של האגו יכולה לעזור לכם לשחרר קצת מטענים. לי באופן אישי, זה עוזר להרגיש המון המון הקלה.

האגו רואה את הזמן באופן מוזר. הוא משקיע הרבה בעבר. מבחינת האגו, העבר הוא הדבר המשמעותי ביותר בזמן, כי כך הוא יכול להתמקד בכאב ולהמשיך ולהביא אותו לעתיד. לנו זה נראה מאוד טבעי, כיוון שהתרגלנו לכך מאוד. אבל ההתמקדות של האגו בעבר, גורמת לו ליצור רצף של עבר עתיד, ללא מרווח נשימה של רגע ההווה. כן, הוא יודע שיש הווה, אבל בהווה הוא ממשיך לשחזר את העבר, הוא מגיב לאנשים רק מנקודת מבט של עבר, של צודק לא צודק, צריך לא צריך, וכל זאת על מנת שהעבר יקבע את העתיד.

הקשיבו לרצף של המנגינה הזו כדי להשתחרר ממטענים של רגשות שליליים. 

לכן, כשאנחנו מגיבים ממקום של כעס על מישהו שאנחנו פוגשים בהווה, (זה יכול להיות בן משפחה, חבר, מישהו שעובד איתנו וכו'), זה ממקום שהאגו הכתיב לנו איך להגיב. הוא אמר לנו להגיב מתוך תפיסה וראייה של עבר. אז אנחנו רואים את האדם שאתנו במפגש באופן מטושטש, לא רואים אותו כפי שהוא באמת, ואנחנו מגיבים לו כאילו הוא מישהו אחר ולא הוא בכלל. ממש כאילו שמנו צעיף על העיניים וביקשנו לא לראות אותו כמו שהוא עכשיו. ולמה זה מוזר? כיוון שהפגישה מתרחשת בהווה, ממש ממש עכשיו, אבל התגובה שלנו מגיעה מהעבר.

התפקיד שלך בשמיים הוא לברוא, והתפקיד שלך באדמה הוא לרפא

הקורס בניסים אומר, שהתפקיד שלנו בשמיים הוא לברוא, והתפקיד שלנו בעולם הוא לרפא. האגו אומר, שאין לנו שום תפקיד, אבל הציות לחוקים המוזרים שלנו עולה לנו במחיר של כאב. ולכן הרבה פעמים אנחנו מרגישים שאין משמעות לדברים שאנחנו עושים, או שמערכות היחסים שלנו הן חסרות תכלית ושאנחנו חייבים ללמוד דרך כאב, לקבל את הכאב כעובדה, ושרק דרך כאב אפשר לצמוח.

כל מערכת יחסים שנמסרת לשכינה, חווה ריפוי. ריפוי תפיסות, ריפוי של אשמה, ריפוי של דרך הראייה שלנו.

השכינה תשתמש בכל מערכת יחסים שנמסור לה, למטרות שלה, וגם כאן, אם האשמנו מישהו, אנחנו יכולים למסור את כל ההאשמות שלנו אליה, כדי שהיא תיקח אותם בעדינות, ותחזיר אותם אלינו כך שנראה את אותו אדם בדרך אחרת, אנחנו נראה את ההאשמות שלנו בדרך אחרת. אמנם זה לא יהיה קל, אבל זה יוביל לפתרון שביקשנו הרבה הרבה זמן בתוכינו.

וזה לא משנה באיזו מערכת יחסים מדובר, לשכינה אין מגבלות, היא יודעת בדיוק איך לפנות אלינו, איך לדבר איתנו, איך לתפוס את תשומת הלב שלנו באופן המדויק ביותר, אנחנו יכולים לסמוך עליה שהיא תדע איך ומתי להעניק לנו תפיסה חדשה. אנחנו רק צריכים להסכים ולא לראות מערכת יחסים אחת כחשובה או משמעותית יותר מאחרת. אפשר להתחיל עם מערכת יחסים שבה אנחנו ממש מרגישים שמישהו לוחץ לנו על הכפתורים הכי חמים, שם גם נמצאת המתנה שלנו שהיא שחרור ושמחה.

לכן, כל פעם שמישהו מעצבן אותנו, הוא מציע לנו הזדמנות לפגוש את התפיסות שלנו, את האשמות שלנו, הוא מציע לנו שחרור מכבלים. ככל שנתרגל להתבונן על כך ועל התפיסות שלנו, התגובות האוטומטיות שלנו יגיעו פחות ופחות. נכון, זה לוקח זמן, אבל עם עקשנות טובה ועם רצון ונכונות לא לוותר לעצמינו ולא להרגיש אשמה על הפעמים שכן הגבנו כך, נצליח ונגיע למטרה שהיא לאהוב את עצמינו ואת האנשים בחיים שלנו ולהשתחרר מאשמה.

#מחשבותאוהבות

acim-day173

 

 

23 מאי

By

No Comments

לשאול מה שלומך? ולהתכוון לזה באמת

23 במאי 2018 | By | No Comments

פעם שהייתי בת 17, קראתי בספר שדיבר על דרכים להצליח בחיים, (לא זוכרת את שמו), שכדי להצליח בדברים שאנחנו רוצים להשיג, צריך להתעניין באנשים. לשאול אותם, מה שלומם? אני זוכרת שהיה כתוב משהו כמו: בפעם הבאה שתפגוש מישהו, תשאל אותו, "מה שלומך"?  "איך אתה מרגיש"? ובאמת תתעניין. ואז כנערה חשבתי, שכדי לשאול את השאלות האלה, צריך למצוא מישהו להתעניין בו.

החלטתי לנסות את זה ושאלתי איזו שהיא קרובת משפחה רחוקה, "מה שלומך"? והאמת, שאני אפילו לא זוכרת מה היא ענתה לי. למה אני לא זוכרת? רק בגלל שזה לא באמת עניין אותי. עניין אותי מה יחשבו עליי, איך אני נתפסת, איך אני נראית בעיני הסביבה, ולאו דווקא איך הם מרגישים. כמובן שחוץ מהאנשים הכי קרובים אליי שתמיד עניין אותי איך הם מרגישים. שאלתי את זה והרגשתי מזויפת. כאילו אני עושה משהו אסור, שכתוב בספר כדי "להשיג" משהו ממישהו. בתוך תוכי הרגשתי שאני עושה משהו לא בסדר. מה רציתי להשיג? שוב, תשומת לב, מחמאות, אישורים. אבל כל עוד זה הגיע ממקום של להסתכל רק החוצה, ולא לראות את המניע האמיתי מבפנים, זה הרגיש מאולץ, לא אמיתי וריק מתוכן. משהו היה כבוי בתוכי, ואפילו לא ידעתי.

רק שנים אחר כך ותוך כדי תהליך, הבנתי שכדי להתעניין במישהו באמת, קודם כל אני צריכה להתעניין בעצמי. רק כשאתעניין בעצמי, בעולמות האינסופיים והעשירים שנמצאים שם, אוכל להבין מה זה להתעניין במישהו אחר. והאמת, שבכלל לא היה שום מאמץ בלהתחיל להתעניין באנשים, כי ככל שהתעניינתי בעצמי, ולא ממקום של ריכוז עצמי, אלא ממקום של ריפוי וצמיחה והתבוננות פנימה בכל יום ויום, התחלתי להתעניין באנשים אחרים, ולהתעניין באמת. וזה מדהים. כי ככל שאנחנו מתעניינים בעצמינו, אנחנו רואים אנשים אחרים באמת.

ואז ההתעניינות, תשומת הלב, השמחה בלדעת מה באמת קורה איתם, ומה הם עוברים? ואיך הם רואים דברים שקורים בחיים שלהם? והתהליך של הריפוי והצמיחה שלהם, הופכים לנקודה הכי מבורכת. הם הופכים למפגשים שבהם שני אנשים רואים אחד את השני לא כנפרדים יותר. יש נקודה בחיים שדברים מתרככים, וגם כשיש משברים, וריבים, ורגעים ממש ממש קשים, ככל שמתרגלים אהבה, אז חוזרים הביתה הרבה יותר מהר.

קורס בניסים

הקורס בניסים אומר, "כשאתה פוגש מישהו זכור שזהו מפגש קדוש. כפי שתראה אותו כך תראה את עצמך. כפי שתתייחס אליו כך תתייחס לעצמך. כפי שתחשבו עליו כך תחשוב על עצמך. את הדבר הזה אל תשכח לעולם, כי בו תמצא את עצמך או תאבד את עצמך". ואני חוזרת בלב על המילים, אל תשכח לעולם, כי כשאתה פוגש מישהו, אתה פוגש את עצמך.

וככה ממש, כל התהליך הזה, של לנסות להצליח בדברים שאנחנו רוצים תוך כדי שאנחנו מסתכלים החוצה, ממש עוזר לנו לראות מה אנחנו מאמינים שחסר בתוכינו,  הזיהוי הזה כל כך מקסים ועצמתי בעיני. וכל ההגדרות האלה שאנחנו פוגשים בתוכינו על הצלחה, ומה זאת הצלחה, ומה זה כישלון, ומה זה מטרות, ומה זה בכלל אני? כי ברגע שאנחנו מבינים מה הרגשנו שחסר בתוכינו, אנחנו יכולים לרפא, ולתת מקום לשינוי תפיסה עמוק להתרחש, ואין דבר שיותר מרחיב את הלב, ממפגשים שבהם אנחנו מתעניינים באנשים בחיים שלנו. מתעניינים באמת, רואים אותם באמת, רואים אותנו באמת.

לתיאום מפגשים אישיים ולכל הפרטים לוחצים כאן 

 מחשבות אוהבות מפגשים אישיים