התמודדות עם אובדן

התובנה הגדולה ל "למה זה קורה לי"?

יש רגעים בחיים, שהכל פתאום מתפרק.

זה אף פעם לא נראה לנו הרגע המתאים.

זה אף פעם לא מסתדר עם מה שתכננו.

רגעים שבהם אולי שאלת את עצמך, "למה זה קורה לי"?

מערכות יחסים מסתיימות, מישהו אהוב נפטר והלב מתפרק, מישהו עוזב אותנו ונשאר חלל ענקי.

אני הייתי שם,

וזה לא מקום נעים להיות בו.

לכל אחד יש עניינים אישיים שנראים כאילו הם מפריעים לחיים להתנהל כמו ש"צריך".

זה ממש נראה כאילו היקום נגדנו, אבל בפועל, שום דבר שקורה לא קורה סתם. הכל מדויק עבור הדרך שלנו. היקום לא פועל נגדנו. היקום פועל אך ורק בעדינו.

היקום לא פועל נגדך, הוא פועל באופן מדויק בעדך.

הסערות האלה שמגיעות לחיים שלנו וסוחפות אותנו למקומות אחרים, הם סערות שנועדו להעיר אותנו ולגרום לנו להתעורר למהות האמתית שלנו.

המשבר שלך הוא לא עונש. המשבר שלך הוא הכנה. הכנה למי שנועדת להיות.

משבר עוזר לנו להתבונן על דברים מנקודת מבט הרבה יותר כנועה ופחות מתחכמת. הוא עוזר לנו לשים בצד את כל הדברים שגורמים לנו לאבד את הכוח שלנו, ופתאום, אנחנו מוצאים את עצמינו באופן טבעי מתעסקים במה שכן חשוב, ופחות במה שלא חשוב.

משבר עוזר לנו להגיע להרבה רגעים של וואו. להרבה אסימונים שנופלים. משבר עוזר לנו להתפרק ולבכות, לפתוח את הלב שלנו, להיות הרבה פחות ציניים ויותר רכים. רכים עם עצמינו. רכים בתגובות שלנו לאנשים בחיים שלנו. פתאום הגיע סערה ועזרה לנו להסתכל על האנשים שלנו בצורה אחרת. זאת התפתחות! זה המקום שלנו לראות את כל המחשבות שיש לנו על עצמינו ולשאול, מי אני? מה אני לומד מהמצב הזה? מה אני אמור לראות כאן? איפה אני רואה פחד במקום אהבה? איך אני שופט ואת מי? איך אני מתמקד בחשיכה ולא באור?

אני זוכרת קרוב שפעם עבר משבר נוראי לכל הדעות. המשבר הזה גרם לי לראות אותו בעיניים אחרות. הוא היה פגיע. הוא היה רך יותר. הוא התייחס הרבה יותר בעדינות לסובבים אותו. ופתאום, מאדם נוקשה, הוא נראה כל כך רך. וזה עזר לי לפתוח את הלב לדברים שבכלל לא היו קשורים רק אליו. הלב הפתוח שלו, פגש את הלב הפתוח של שאר בני המשפחה. הפתיחות שלו, עזרה לכולם להיפתח גם לעצמם.

משבר הוא הדרך לראות דברים אחרת.

משבר הוא לא עונש, משבר בא להראות לי דברים על עצמי.

משבר הוא לא מכה שנוחתת עליי, משבר הוא הזדמנות לגלות את המתנות שקיבלתי ולהסיט הצידה את כל מה שמונע ממני מלראות אותם והכי חשוב – לקבל אותם ולהכיר בהם.

משבר בא לשקף לי, מה אני חושבת על עצמי?

משבר בא להראות לי, איזה היבטים פנימיים יש לי שנמצאים בחוסר שלום אחד עם השני?

כי מצד אחד יש היבט בתוכי שרוצה לעשות הכל כמו שלמדתי שצריך, ומצד שני, יש היבט בתוכי שרוצה למרוד וללכת נגד המוסכמות. אז בחוץ, אני אראה סערה. הסערה הזאת עוזרת לי לעשות שלום פנימי, בין כל החלקים שלי, והסערה הזאת מכינה אותי לקבל דברים שאני רוצה בהם.

היקום בעדך. הוא לא נגדך. היקום לא שונא אותך. היקום אוהב אותך, הוא מרים אותך גבוה ולמעלה, ועוזר לך להתעמק עוד ועוד בתוכך. היקום עוזר לך לפגוש את האלוהי שבתוכך ובתוך כל אדם.

ועכשיו אלייך:

האם התחברת למה שכתוב בבלוג? אם כן, למה? וגם אם לא ומה שכתוב עורר בך התנגדות, אשמח לשמוע הכל. (בתיבת התגובות למטה כאן).

שיהיה שבוע מדהים!

נילי

להתיידד עם האבדן

כשחווים תהליך של אבדן, הרבה פעמים קל מאוד לנסות להכחיש רגשות שאנחנו לא מסוגלים עדיין להתמודד איתם. התמודדות עם אובדן, זה תהליך של גילוי עצמי. יש הרבה דברים שלא ידענו על עצמנו לפני האבדן והאבדן בעצם עזר לנו לגלות אותם.

להאיר עם פנס ולזהות

הדברים האלה יכולים להיות אמונות על עצמינו, אמונות על חוסר ערך וקבלה עצמית, שהיו קיימות בתוכנו, אבל לא באמת הסכמנו לראות אותם.  והאבדן בלית ברירה גרם לנו להתעסק בהם. האם זה טוב? בטוח שכן, כיון שרק שאנחנו מזהים את האמונות האלה, הרבה יותר קל לנו לשחרר אותם. דברים צריכים תמיד לצוף למעלה, כדי שנוכל לזהות אותם ולדעת שהם קוראים מתוכנו להתבוננות עמוקה שתוביל לריפוי.

אחד הדברים החשובים ביותר שאפשר לעשות כדי לעזור לעצמינו, הוא לא להכחיש את זה שכואב לנו, להיפך. לאשר את זה בפני עצמנו, להודות בכך שאנחנו חווים אובדן. לאשר את זה מבלי לפחד שזה יגרום לנו לכאוב יותר. האגו הרבה פעמים לא רוצה שנאשר את התחושה הזאת כדי שלא נביא את עצמנו לידי מצב של הכרה במה שקורה בתוכנו כאן ועכשיו, אלא רק נכאב על העבר ונחשוש מהעתיד. הרעיון הוא לא להתבוסס ברגשות של הכאב אלא לזהות ולהסכים לאשר שהם קיימים בתוכנו כדי לעזור לאפשר לעצמנו לשנות תפישה.

להושיט יד לכוח גדול מאתנו 

הקורס בניסים אומר שהשכינה, ההדרכה, האהבה קיימים כאן ועכשיו, כאן ועכשיו אפשר להושיט יד לעזרה להדרכה הפנימית שלנו, והיא תמצא את הדרך להגיע אלינו בשפה שאנחנו מבינים. גם האנשים היקרים לנו שחלפו מן העולם, יודעים בדיוק מה עובר עלינו, והם מסמנים לנו שהכל בסדר איתם, ושהם תמיד תמיד איתנו. ההדרכה הפנימית יודעת את השפה שבה אנחנו מדברים ביום יום, איזה ספר יכול ליפול עלינו מהמדף או איזה שיר יכול לעורר בנו רגש עמוק. היא מתאימה את עצמה לעולם הסמלים שלנו ותמיד לוחשת לנו בעדינות, "אני כאן איתך תמיד"…

איך בעצם מתחברים להדרכה הפנימית שלנו?

בבלוג שלי, מחשבות אוהבות, יש ספר הדרכה במתנה, שעוזר לנו להתחבר להדרכה הפנימית ולתקשר אתה. אבל הדבר החשוב ביותר הוא לכוונן את הרגישות הפנימית שלנו באופן מדויק כדי לקבל ממנה הדרכה. להיות נכונים, להתכוונן ולהיכנע לאמונה שהיא יודעת בדיוק מה אנחנו חווים והיא תמיד שם. אנחנו אלה שצריכים להיפתח אליה.

ההדרכה תמיד נמצאת  שם,  אבל כשאנחנו תקועים בביצה של מחשבות שליליות,  אמונות מגבילות וכעסים, אנחנו לא מאפשרים לעצמנו לראות, להאזין, לפתוח את עצמינו לנקודת מבט אחרת.  אצלי למשל בתחילת הדרך, רק  הבחירה המודעת שלי להבין שחייבת להיות דרך ממלאה יותר לחיות את החיים גרמה לי להיפתח קצת יותר, לבקש עזרה מההדרכה ולהתחיל להקשיב, לכתוב ולקבל את המסרים והתובנות. וזה היה תוך כדי התמודדות מאוד קשה עם האובדן של אבא שלי, מה שטלטל את המשפחה שלנו וגרם לשינויים רבים והתמודדויות בחיים לא חשבתי שאצטרך או אוכל לעבור.

כשאנחנו מגיעים למצבים שבדרך כלל קשה לנו מאוד להתמודד בהם ושאנחנו מרגישים שחייבת להיות דרך אחרת, אנחנו מאפשרים בעצם להדרכה "להפיל" עלינו את הספרים הנכונים לנו, להפגיש אותנו עם אנשים שאתם אנחנו לומדים ומלמדים אהבה,  אנחנו מאפשרים לקול הפנימי האוהב פתאום לצאת החוצה, לחייך יותר, להסתכל על השמיים מתוך ידיעה שהיקום תומך בדרך שלנו ושאנחנו לא לבד.

דו שיח בין הכאב וההדרכה הפנימית 

היום אני כותבת כאן דו שיח בין העולם שרוצה ומעודד אותנו להמשיך הלאה, לבין הכאב שלא רוצה לקום:

קומי, תתעוררי, יש עולם שלם בחוץ שמחכה לך.

אני לא רוצה

אין לי סיבה לקום

אין לי סיבה אחת טובה להמשיך הלאה

כואב לי

אני עצובה

איך זה קרה ככה פתאום

איך כל החיים שלי השתנו

למה דווקא אני?

מה כבר עשיתי בחיים שלי שזה הגיע לי?

קומי, תתעוררי, לא עשית כלום, יש חיים שלמים, חיים רק פעם אחת, לא נורא, הוא רואה אותך מלמעלה.

לא רוצה לקום,

אין לי הוכחות שאף אחד רואה אותי מלמעלה, הכל שטויות

נכון שחלמתי עליו, אבל עדיין זה לא כמו בעולם האמיתי, זה לא שהוא בא וחיבק אותי באמת.

אני לא אקום מכאן עד שלא יהיה צדק וסדר בעולם.

אני אעשה כאן את הסדר

אבל אני לא יכולה, אין לי את הכוח לעשות את זה.

אני מרגישה חסרת כוח לגמרי, ורק עכשיו אני מבינה שתמיד הרגשתי כך, אבל אף פעם לא שמתי לב באמת.

מה שאני יודעת זה שעכשיו כואב לי, ולא קיים שום דבר שיכול לעזור לי. אני רוצה להיות שם בכאב הזה, זה עוזר לי לא לשחרר ולהיזכר בו, זה כאילו ככה לפחות הוא עדיין קיים באיזה שהוא מובן.

קומי, תתעוררי, יש עולם שלם בחוץ שמחכה לאור שלך.

אני צריכה זמן לרפא את הרגשות האלה, אני לא מסוגלת עכשיו. אני רוצה עזרה.

להיפתח אל ההדרכה זה לבקש עזרה.

איך לפנות להדרכה הפנימית ולהיעזר בה לתקשורת עם אהובים שנפטרו? 

כתבו מכתב להדרכה הפנימית שלכם. כתבו לה את כל מה שאתם חווים, על כל הרגשות שעולים לכם באותו רגע. על הכעס, על האכזבה, על הצער והכאב. הודו ברגשות האלה ואז בקשו מההדרכה לעזור לכם לרפא את הרגשות האלה בדרך הנכונה לכם. אתם יכולים לבקש תקווה, אתם יכולים לבקש ממנה לגלות את החוזקות שלכם, או כל מה שמרגיש לכם נכון. לאחר מכן שבו במשך 15 דקות (אפשר לכוון בטלפון אבל בלי להתעסק עם הטלפון תוך כדי כי זה מפריע להיכנס לשקט ולהיות קשובים ), מבלי לענות לטלפונים או ווטס אפ, ממש בשקט שלכם, בקשו מההדרכה שלכם שתראה לכם את היקרים לכם, באור מרפא, ושתזין אתכם באנרגיה של אהבה.

הנה הקישור למדריך המתנה – לראות אהבה במקום פחד. 

10 שנים בלעדייך

לפני המון המון זמן, לא זוכרת בדיוק מתי, חשבתי איך זה יהיה 10 שנים בלעדייך?
10 שנים שבהם עברנו כל כך הרבה, כל כך הרבה בלעדייך,

10 שנים של יום אזכרה שמיד יום לאחריו יש יום לי יום הולדת…
כאילו הייתה לי הרגשה ש 10 שנים בלי אבא זה כל כך הרבה זמן, שעד אז הכל יחלוף.

אז זה לא בדיוק ככה, זה הרבה הרבה מעבר לזה.
ב 10 שנים האלה, למדתי בזכותך…

מה זה לאהוב כשהלב שלך נסדק
מה זה להרגיש געגוע ששום דבר שקיים בעולם לא יכול למלא
מה זה למצוא תקווה במקומות שבהן כל דלת נטרקת
מה זה לדבר איתך כשאתה לא פה, אבל לדעת שאתה פה יותר מכל מקום אחר
מה זה לרצות חיים פשוטים, בזמן שהכל מבחוץ נראה לוחם וסוער

מה זה לרצות כל כך לזהות אויב כאח
מה זה להישבר וליפול ולקום שוב בכל פעם מחדש
מה זה לבכות בכי טוב ומשחרר, כזה שמגיע מהבטן ושהדמעות לא מפסיקות לרדת.

מה זה לשמוח, לשמוח באמת מהלב, בלי לתלות אושר או שמחה בשום דבר חיצוני.
מה זה להסתכל על השמיים סתם, בלי סיבה מיוחדת ולהתפעל מהיופי שלהם או לשבת על הדשא , להתבונן ולהרגיש את הטבע כפי שהוא באמת.

מה זה להתחייב למצוא את האמת ורק את האמת, מבלי להתפשר.
מה זה להוציא את כל המגננות, הרגשות הרעילים והשריון מבלי לפחד
מה זה לתת לאלוהים להוביל את החיים מבלי לחשוש יותר, ולדעת שזה הדבר הכי אחראי שיש.

מה זה לבטוח שבכל הדברים הקשים ביותר יש את המתנות הגדולות ביותר.
מה זה להסתכל לילדים שלי בעיניים ולדעת שלכל דבר יש המשך
מה זה להקשיב לדברים שנאמרים מתחת למילים ולמצוא שם את האמת.

אוהבת אותך לנצח אבא!

כתבו גם מכתב משלכם:

אתם יכולים לכתוב גם מסרים לאנשים שאתם מתגעגעים אליהם, פשוט, מהלב, בלי לערוך יותר מידי, בלי להתאמץ יותר מידי, פשוט להוציא את הכל על הדף.

בואו ניצור שרשור של מכתבים שכתבנו ליקרים לנו! אשמח לראות גם את המכתבים שלכם,  וכך נוכל ליצור שרשרת מכתבים לאנשים היקרים לנו ולסגור מעגלים.

כתבו את המכתב ושלחו אותו כאן לתיבת התגובות.

איך לשפוך אור על רגשות שקשה לנו להרגיש?

כשחווים תהליך של אבדן (בין אם מדובר באבדן של אדם יקר, מקום עבודה או מערכת יחסים) הרבה פעמים קל מאוד לנסות להכחיש רגשות שאנחנו לא מסוגלים עדיין להתמודד אתם.

תהליך של אבדן זה תהליך של גילוי עצמי. מסע חזרה הביתה למי שאנחנו באמת. יש כל כך הרבה דברים שלא ידעתי על עצמי לפני האבדן של אבא שלי, ורק בזכות ההתמודדות הזו גיליתי אמונות של חוסר ערך, פחדים ותפישת עולם של טוב ורע שגרמה לי להרגיש תקועה בהרבה מישורים בחיים שלי.

הדברים האלה יכולים להיות אמונות על עצמינו, אמונות על חוסר ערך וקבלה עצמית, שהיו קיימות בתוכנו, אבל לא באמת ייחסנו להם זמן ותשומת לב. עכשיו כאילו האבדן גרם לנו להתעסק בהם בלית ברירה. האם זה טוב? בטוח שכן, כיון שרק שאנחנו מזהים את האמונות האלה, הרבה יותר קל לנו לשחרר אותם.

#לאשר את זה בלי לפחד

אחד הדברים החשובים ביותר שאפשר לעשות כדי לעזור לעצמינו, הוא לא להכחיש את זה שכואב לנו, להיפך. לאשר את זה בפני עצמנו, להודות בכך שאנחנו חווים אבדן. לאשר את זה מבלי לפחד שזה יגרום לנו לכאוב יותר. האגו הרבה פעמים לא רוצה שנאשר את התחושה הזאת כדי שלא נביא את עצמנו לידי מצב של הכרה במה שקורה בתוכנו כאן ועכשיו, אלא רק נכאב על העבר ונחשוש מהעתיד. הרעיון הוא לא להתבוסס ברגשות של הכאב אלא לזהות ולהסכים לאשר שהם קיימים בתוכנו כדי לעזור לאפשר לעצמנו לשנות תפישה.

#האהבה קיימת רק כאן ועכשיו

הקורס בניסים אומר שהשכינה, ההדרכה, האהבה קיימים כאן ועכשיו, כאן ועכשיו אפשר להושיט יד לעזרה להדרכה הפנימית שלנו, והיא תמצא את הדרך להגיע אלינו בשפה שאנחנו מבינים. היא יודעת את השפה שבה אנחנו מדברים ביום יום, איזה ספר יכול ליפול עלינו מהמדף או איזה שיר יכול לעורר בנו רגש עמוק. היא מתאימה את עצמה לעולם הסמלים שלנו.

#איך בעצם יודעים שהסימנים מגיעים מההדרכה שלנו?

בבלוג שלי יצרתי ערכה שעוזרת לנו להתחבר להדרכה הפנימית ולתקשר אתה. אבל הדבר החשוב ביותר הוא לכוונן את הרגישות הפנימית שלנו באופן מדויק כדי לקבל ממנה הדרכה. להיות נכונים, להתכוונן ולהיכנע לאמונה שהיא יודעת בדיוק מה אנחנו חווים והיא תמיד שם. אנחנו אלה שצריכים להיפתח אליה.

ההדרכה תמיד נמצאת  שם,  אבל כשאנחנו תקועים בביצה של מחשבות שליליות,  אמונות מגבילות וכעסים, אנחנו לא מאפשרים לעצמנו לראות, להאזין, לפתוח את עצמינו לנקודת מבט אחרת.

אצלי למשל בתחילת הדרך, רק  הבחירה המודעת שלי להבין שחייבת להיות דרך ממלאה יותר לחיות את החיים גרמה לי להיפתח קצת יותר, לבקש עזרה מההדרכה ולהתחיל להקשיב, לכתוב ולקבל את המסרים והתובנות.

כשאנחנו מגיעים למצבים שבדרך כלל קשה לנו מאוד להתמודד בהם ושאנחנו מרגישים שחייבת להיות דרך אחרת, אנחנו מאפשרים בעצם להדרכה "להפיל" עלינו את הספרים הנכונים לנו, להפגיש אותנו עם אנשים שאתם אנחנו לומדים ומלמדים אהבה,  אנחנו מאפשרים לקול הפנימי האוהב פתאום לצאת החוצה, לחייך יותר, להסתכל על השמיים מתוך ידיעה שהיקום תומך בדרך שלנו ושאנחנו לא לבד.

 היום אני כותבת כאן דו שיח בין העולם שרוצה ומעודד אותנו להמשיך הלאה, לבין הכאב שלא רוצה לקום:

קומי, תתעוררי, יש עולם שלם בחוץ שמחכה לך.

אני לא רוצה

אין לי סיבה לקום

אין לי סיבה אחת טובה להמשיך הלאה

כואב לי

אני עצובה

איך זה קרה ככה פתאום

איך כל החיים שלי השתנו

למה דווקא אני?

מה כבר עשיתי בחיים שלי שזה הגיע לי?

קומי, תתעוררי, לא עשית כלום, יש חיים שלמים, בסופו של דבר הכל עובר בחיים, לא נורא, הוא רואה אותך מלמעלה.

לא רוצה לקום,

אין לי הוכחות שאף אחד רואה אותי מלמעלה, הכל שטויות

נכון שחלמתי עליו, אבל עדיין זה לא כמו הפיזי, זה לא שהוא בא וחיבק אותי באמת.

אני לא אקום מכאן עד שלא יהיה צדק וסדר בעולם.

אני אעשה כאן את הסדר

אבל אני לא יכולה, אין לי את הכוח לעשות את זה.

אני מרגישה חסרת כוח לגמרי, ורק עכשיו אני מבינה שתמיד הרגשתי כך, אבל אף פעם לא שמתי לב באמת.

מה שאני יודעת זה שעכשיו כואב לי, ולא קיים שום דבר שיכול לעזור לי. אני רוצה להיות שם בכאב הזה, זה עוזר לי לא לשחרר ולהיזכר בו, זה כאילו ככה לפחות הוא עדיין קיים באיזה שהוא מובן.

קומי, תתעוררי, יש עולם שלם בחוץ שמחכה לאור שלך.

אני צריכה זמן לרפא את הרגשות האלה, אני לא מסוגלת עכשיו. אני רוצה עזרה.

להיפתח אל ההדרכה זה לבקש עזרה.

קורס בניסים

משימה: כתבי מכתב להדרכה שלך. כתבי לה את כל מה שאת חווה, על כל הרגשות שעולים לך באותו רגע. על הכעס, על האכזבה, על הצער והכאב. תודי ברגשות האלה ואז תבקשי מההדרכה שלך לעזור לך לרפא את הרגשות האלה בדרך הנכונה לך. תבקשי תקווה, תבקשי ממנה שתעזור לך לגלות את החוזקות שלך לאחר מכן שבי במשך 5 דקות (עם הטיימר של הטלפון הנייד או כל טיימר אחר), מבלי לענות לטלפונים או ווטס אפ, ממש בשקט שלך, בקשי מההדרכה שלך שתזין אותך באנרגיה של אהבה ותאיר עלייך באורה.

ועכשיו אלייך: מה הייתה הנקודה שבה החלטת שאת רוצה לצמוח מתוך המשבר? האם יש רגש שאיתו את מוצאת קושי להתמודד במיוחד?  כתבי לי כאן בתיבת התגובות.

10 דברים שהיקרים לכם שנפטרו היו רוצים שתדעו

היום אנחנו הולכים הפוך.

הרבה פעמים כשאנחנו חושבים על אנשים יקרים לנו שנפטרו, אנחנו (ובדגש על אנחנו) רוצים לדעת עליהם דברים.
איך הם מרגישים?
האם הם סובלים?
האם הם רואים מה עובר עלינו?

*אבל יש כל כך הרבה דברים שהם רוצים שאנחנו נדע.

אם נהפוך לרגע את הרצון שלנו לדעת עליהם, נוכל לאפשר להם לומר לנו מה שהם רוצים שאנחנו נדע (עליהם ועלינו).

אחד המסרים שהכי נגעו בי השבוע היה ללכת עם האבדן יד ביד. לא להתנגד לו או לחשוב שצריך להסתיר אותו או להרגיש שהוא לא יפה. אני כל כך מכירה את ההרגשה שכל העולם המשיך הלאה אבל בפנים היה עדיין כל כך הרבה כאב, שאלות, דברים לא פתורים, מעגלים פתוחים.

המסר המדויק היה: אם אנחנו מאפשרים לעצמנו לנוע דרך האבדן ולתת לו יד, הוא ייקח אותנו למקום שבו ניזכר מי אנחנו באמת.

יש ספר נפלא של Mike Dooley שנקרא "10 דברים שאנשים מתים היו רוצים שתדעו".

הקישור הישיר לאתר של הספר ושל מייק

אני אכתוב כאן את 5 הנושאים הראשונים, גם כיוון שהם הכי נגעו לי וגם התאימו למה שאני רציתי לחקור לעומק בדרך שלי:

1. אנחנו לא מתים

2. אין דבר כזה "שטן" או "גיהינום".

3. אנחנו היינו מוכנים

4. את/ה עדיין לא מוכן

5. אנחנו מצטערים על כל כאב שגרמנו. (לי באופן אישי, הפסקה הזאת גרמה להמון רגשות לעלות שוב וגם קצת לבכות).

איזה עוד דברים לדעתכם / תחושתכם הם היו רוצים שתדעו?

איך אפשר לדעת?

פשוט לעצום עיניים, לנשום נשימה עמוקה ולאפשר לדימויים לעלות מבלי להתאמץ.

עולה רגש? כתבו עליו בהרחבה במחברת האישית שלכם
עולה לכם צבע מסוים? ציירו אותו.
עולה לכם זיכרון, דימוי מסוים? שאלו את ההדרכה הפנימית שלכם מה הדימוי הזה בא לומר לכם. פרשו אותו יחד עם המורה הפנימית שלכם.

בכל מה שנקבל יש משמעות. אין מסרים סתמיים, בכל הדברים יש תועלת. הדבר החשוב ביותר הוא שנבחר מאיזה מורה פנימי אנחנו רוצים לקבל את המסר.

האם אתם הייתם מוסיפים עוד סעיפים בעקבות המסר שקיבלתם?
שתפו אותי כאן בתיבת התגובות:

אם חוויתם אבדן ואתם רוצים לצמוח מתוכו, אתם מוזמנים לסדנא החדשה של החופש להתבוננות פנימית להתמודדות עם אבדן:

איך להתמודד עם אבדן של מערכת יחסים?

בוידאו בלוג של היום נדבר על איך להתמודד עם אבדן של מערכות יחסים?

יכול להיות שנפרדנו מבן זוג או מכל אדם (או אפילו מצב) חשוב בחיינו ואנחנו מרגישים חור ענקי בלב, ואנחנו חושבים שרק אותו אדם או מצב רצוי יוכלו למלא אותנו שוב.

ואז אנחנו קולטים שאנחנו עושים את זה שוב. אנחנו תולים את האושר שלנו בנסיבות חיצוניות.

הסביבה מנסה לעודד אותנו להמשיך הלאה, כי "חיים פעם אחת". אבל לנו, כשנשמות רגישות זה לא מרגיש נכון. אנחנו יודעים שדרושה עבודה.

אז מה עושים?

1. לא לשפוט את עצמינו על הרגשות השליליים שלנו.

לפי הקורס בניסים, האגו אוהב לתת לנו להרגיש אשמה, כשאנחנו מרגישים רגש שלילי כמו עצב. האגו גורם לנו להרגיש רע עם זה שאנחנו עצובים ואז בעצם אנחנו מושכים אלינו את הסביבה שאומרת לנו לקום ולהמשיך ,למרות שאנחנו לא מרגישים מוכנים לזה מבפנים.

2. לראות את החלק שלנו בדרמה.

איך אנחנו בעצם תרמנו לכאב ולדרמה במערכת היחסים? יכול להיות שהרבה פעמים הרגשנו תלות במערכת היחסים, אבל עדיין הסכמנו פשוט להמשיך ולא לעשות עם זה כלום, ופתאום המציאות גרמה לנו להרגיש חסרי אונים. התנהלנו מתוך מקום של פחד ולא מתוך מקום של אמון. מה היה החלק שלנו?

איך אנחנו יכולים להיות יותר כנים עם עצמנו? הכנות העצמית חשובה מאוד כי היא תעזור לנו להאיר את המצב ולעבור תהליך של ריפוי. להיות כנים עם עצמנו מבלי לנסות לייפות את הדברים, כדי לאפשר לעצמנו לבדוק מה דורש מבפנים שינוי של תפיסה עצמית.

3. לבקש עזרה רוחנית מההדרכה הפנימית שלנו.

לבקש עזרה רוחנית מההדרכה הפנימית שלנו. ההדרכה הפנימית שלנו עוזרת לנו לשחרר אשמה על מה שאנחנו מרגישים. האשמה משאירה אותנו במקום, היא משאירה אותנו תקועים. אנחנו רק צריכים להסכים לעבוד עם ההדרכה הפנימית שלנו כדי לעבור את התהליך הזה. אפשר לשבת עם ההדרכה הפנימית שלנו ולקבל השראה. לבקש ממנה לרפא את הכאב, פשוט להיכנס פנימה ולראות מה קורה בתוכנו, להגיע לשורש של הדברים.

לשאול את ההדרכה האישית שלך איך הכל התחיל? איך מילדות התחלנו להתנהל ממקום של פחד? פחד לאבד דברים? ואת הפחד הזה השלכנו על מערכות היחסים שלנו מבלי לדעת? והיום אנחנו יכולים לראות את כל הנקודות האלה בחיים שלנו, כי אנחנו במקום שמוכן להקשיב. המתנה שמסתתרת במצב הזה הוא לגלות כמה אנחנו כן נפלאים, כן נהדרים, כמה טוב יש בנו, מה באמת יש לנו לתת. אנחנו יכולים לראות את זה כשאנחנו עושים עבודה פנימית יומיומית.

**שאלה: האם כתוצאה מסיום מערכת יחסים נתקלתם בקושי להמשיך הלאה או רציתם לעשות עבודה  פנימית אבל לא ידעתם איך להתמודד עם הרגשות? כתבו לי כאן (בתיבת התגובות למטה) על החוויה שלכם או שאלה שיש לכם על סיום מערכות יחסים ואשיב השאלה שלך כאן. 

אם חוויתם אבדן ואתם רוצים לצמוח מתוכו, אתם מוזמנים לסדנא החדשה של החופש להתבוננות פנימית להתמודדות עם אבדן:

איך לשחרר ספקות על ידי חלומות?

לעתים קרובות ההדרכה הפנימית שלנו מדברת אלינו גם דרך החלומות שאנחנו חולמים בלילה. בזמן השינה, אנחנו חווים תהליכים של שחרור רגשות, של דברים שלא שמנו אליהם מספיק לב במהלך היום,  של פחדים שהרבה פעמים ניסינו להתעלם מהקיום שלהם.  אנחנו חושבים שאנחנו ממש ישנים וזה לא ממש נכון. ברובד הפיזי אנחנו ישנים כמובן, אבל ברובד הרוחני אנחנו מתעוררים למציאות עמוקה יותר.

שינה היא חלק בלתי נפרד מהצמיחה הרוחנית שלנו, ובחלומות שאנחנו חולמים בלילה, הרבה פעמים אנחנו מקבלים תמונות, מסרים וצלילים שבבוקר נראים לנו רחוקים ומטושטשים אנחנו שוכחים אותם.

יש הרבה עבודה שאנחנו עושים בלילה, כדי שיהיה לנו כוח להתמודד ביום למחרת. בכל יום יש הזדמנויות חדשות ללמידה ובכל יום אנחנו נולדים מחדש.

#מסרים מאנשים אהובים

במהלך השינה אנחנו גם מקבלים מסרים מאנשים יקרים לנו שכבר לא נמצאים בחיים שלנו. למשל, לקוחה שלי חלמה שאבא שלה שנפטר לפני מס' שנים מתקשר אליה לנייד, השם "אבא" הופיע לה על הצג, והיא ענתה לטלפון, אבל לא שמעו טוב. הוא ניסה לדבר והיא ניסתה שוב ושוב לענות לו חזרה אבל היא כל הזמן שמעה את הקול שלו קטוע. מיותר לציין שהחלום הזה תסכל אותה מאוד, אפילו שהיא קיבלה ממנו סימן, היא לא שמעה אותו טוב, לא הבינה מה הוא רוצה לומר לה, וגם חששה שאולי הוא לא בסדר.

הבנתי ממנה שמה שהכי היה לה חשוב מעבר לקבלת סימן ממנו, זה לדעת שהוא במקום טוב ושהוא מוגן.

תוך כדי שיחה וכשאנחנו מנסות יחד להבין מה החלום הזה בא לומר לה, ראינו שברוב שנות חייה היא החזיקה בהמון ספקות, ובכלל כל הראייה שלה את התחום הרוחני ואת החיים בכלל הייתה ספקנית. היא תמיד התאכזבה במערכות יחסים, תמיד היה משהו טוב שהתחיל ואז התפקשש והיא הייתה ממש מלאה בכעס על העולם.

הבנו יחד שאבא שלה ניסה להראות לה שהוא אתה, הוא יודע מה היא חווה, והוא מנסה לעזור לה לראות את הדברים אחרת, אבל בגלל הספקות, התקשורת בחלום הייתה משובשת.

טלפון הוא כלי תקשורת , וכשהקו משובש יש משהו שמונע מהמסר לעבור בצורה חלקה.

#ההדרכה שלך תמיד איתך

אפשר לדמות את החלום הזה לקשר שלנו עם ההדרכה הפנימית שלנו. ההדרכה שלנו יודעת שהן החלום והן המציאות הם חלק מעולם האשליה, והיא גם יודעת שאנחנו רוצים לקבל הכוונה, היא רוצה לעזור לנו להבין שאנחנו חולמים את החלום, אבל אנחנו לא החלום עצמו. כלומר, יש לנו את היכולת להתעורר מהספקות שלנו. אנחנו לא הספק עצמו. היא רוצה לעזור לנו להבין שהמחשבות שלנו מנותבות למקומות של ספק שמגיע ממקום כואב שמגיע מהאגו.

ההדרכה תמיד נמצאת אתנו ומנסה להעביר לנו עידוד ואומץ לב, אנחנו רואים את הצג, כלומר מתחילים לקבל את התובנות, רוצים לקבל את העידוד, אבל הפחד מלוותר על הספק גורם לנו לשבש את התקשורת.

הכאב שאנחנו חווים כשמישהו יקר לנו כבר לא נמצא בחיים שלנו, הוא אחד מהדברים הקשים ביותר שאדם חווה. לא משנה מה הגיל שלנו, זה תמיד לא קל. זה תמיד מלווה במסע רגשי קשה שיכול להימשך שנים וזה בסדר. התפקיד שלנו הוא לא להתנגד לזה, הוא פשוט ללכת עם זה, ללכת עם זה לא על הגב, אלא לתת לזה יד, להתיידד עם זה, לראות איך זה בא לעזור לי בחיים, איך זה בא לקדם אותי, איך זה גורם לי לגדול ולהיות האדם שהאהבה ייעדה אותי להיות.

#רק מה שהאהבה רוצה

לפי הקורס בניסים האבדן הוא רק במחשבה שלנו. באהבה אין אובדן. בסופו של דבר כולנו מגיעים מאותו מקום וכולנו שבים לאותו המקום. יש שיעור בקורס שאומר, "אין רצון מלבד רצון האלוהים", ואיך שאני רואה את הדברים, זה כמו להגיד שאין רצון מלבד רצון האהבה, והאהבה שהיא השלם, האהבה שהיא כל מה שקיים, רוצה שנהיה מאושרים.

מאושרים זה בעצם לקבל את המהות האמתית שלנו ללא שום התניה, מאושרים זה לזכור מי אנחנו באמת. כשאני נזכרת מי אני באמת, אני מאושרת.

הרצון שלנו הוא בדיוק כמו הרצון של האהבה והאגו מנסה לקחת את הרצון הזה ולנתב אותו למקומות אשלייתיים.  לכן הקורס אומר שהתפקיד שלנו הוא לפוגג את האשליה צעד צעד ביחד עם האהבה ולא לחשוב שאנחנו צריכים לסבול כדי לצמוח.

לפי הקורס סבל הוא שימת דגש על כל הדברים שהעולם עשה כדי לפצוע אותנו. הספקות שאימצנו לעצמנו שירתו אותנו לתקופה מסוימת, הם עזרו לנו לפתח שריון, לא להיפגע, להפסיק לצפות לדברים טובים או לצפות לטוב, להגיע לנקודת הספק ולהגיד, "ידעתי, ידעתי שזה יקרה". אבל הספקות האלו הן רק אשליות, אשליות שהאגו מנסה לגרום לנו להשקיע בהן עוד ועוד אנרגיה כדי להימנע ממה שאנחנו באמת רוצים יחד עם האהבה.

בשבוע הקרוב, לפני השינה, אפשר לבקש לראות בחלומות את הספקות שלנו בקשר לנושא שאנחנו מרגישים בו תקועים ובבוקר לרשום את החלומות. ובנוסף, בכל פעם שעולה לנו ספק כל שהוא במהלך היום, אפשר לבדוק על מה הספק הזה יושב, מאיפה הוא מגיע, ולהתחיל לדבר אתו, לשאול אותו, "ספק יקר, מה אתה רוצה להגיד לי היום? האם אתה מנסה להגן עליי? ממה אתה מנסה להגן עליי"? ופשוט להתחיל לראות מה יושב מתחת להגנה המדומה של הספק.

ועכשיו אלייך: כתבי לי בתיבת התגובות, האם חווית ספקות בדרך שלך לצמיחה אישית והצלחת לשחרר אותם? האם קיבלת גם תובנות בעקבות חלום?  איך שחררת את הספק ואיך הרגשת אחרי ששחררת אותו?

באהבה ענקית!

נילי